חידושי מהרא"ך חלק א מז

דאין זה חליפיו א"כ לא נפשוט האבעיא אי חליפין כגדולין דדוקא באיסורי הנאה החליפין מותרין דאין זה חליפיו אבל בקונם דהחליפין הוא בשביל אותו דבר החליפין כגדולין שפיר פסק הרמב"ם דהוה ספיקא:

באופן אחר נראה דלכך פסק הרמב"ם דספיקא הוה דהנה תוס' כתבו וליכא לפרושי דאבעיא להו באיסורי הנאה מהו בחליפיהן אם מותר למכרם בתחילה דפשיטא דאסור כי מוכח בפ' כל שעה (דף כ"א ע"ב) למ"ד לא תאכלו איסורי הנאה במשמע מדאיצטריך קרא למשרי נבילה למוכרה לנכרי אלמא דאסור למכור איסור הנאה משום דבשעת מכירה הוא נהנה מגוף האיסור והו"ל כשישרפה מעצי איסור וכ"כ הרשב"א שם לאו להחליפין לכתחלה קא מבעיא לי' דהא ודאי באיסור דכל שהוא אסור בהנאה אסור למוכרו דאמרינן כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה וכן המ"ל (בפ"ה מה' יסודי התורה) הוכיח דמכירה הוה כדרך הנאה דהא צריך קרא בנבילה להתיר המכירה היוצא מדבריהם דמצד הסברא הי' מקום לומר דאף דאסור בהנאה היינו שלא ליהנות מגוף הדבר אבל למכור הי' מותר מן התורה רק כיון דחזינן דצריך קרא להתיר מכירה בנבילה ע"כ מוכח דמכירה הוה כדרך הנאתן ולשיטת התוס' דס"ל דחייב מלקות על הנאה לוקין ולשיטת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה אסור מדאורייתא א"כ לר' יהודה דאמר בפסחים (דף כ"א ע"ב) דברים ככתבן לא מוכח כלל דמכירה אסור באיסורי הנאה ויש לומר דאבעיא הוא אי מתיר למכור לכתחילה וכן פירש הרשב"א בחולין (דף ד') דאבעיא הוא אי מותר למכור לכתחילה ופשיט לו הש"ס מהא דמכרן ודחי לי' הש"ס דלמא בדיעבד שעבר ומכר ומה שעשה עשה אבל למכור לכתחילה אסור ע"ש והוא עפ"י מ"ש דש"ס מבעיא לי' אליבא דר"י דס"ל דדברים ככתבן אי מותר למכור איסורי הנאה דהוה שלא כדרך הנאתן דהתורה לא אסרה רק ליהנות מגוף הדבר והנה אי אמרינן דאבעיא הוא אי מותר למכור לכתחילה הוה שפיר דומה קונם לשאר איסורי הנאה ולא הי' מקום לחלק דבאיסורי הנאה הוה גזל או מתנה החליפין ובקונם הוה החליפין חליפיו דכיון דמותר לו למכור לו הוה החליפין מתנה או גזל ושפיר פשיט לי' הש"ס קונם משאר איסורי הנאה אבל לפי האמת דאסור למכור איסורי הנאה מדאורייתא מכ"ש לפי מה דפסקינן כר"א דכל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה כמבואר ברמב"ם (בפ"ה מהלכות נדרים הל' ט"ז) לא נפשיט האבעיא אי החליפין כגדולין בקונם ושפיר פסיק הרמב"ם דאסור מספיקא דאין לדמות החליפין דקונם לחליפין דשאר איסורי הנאה:

העולה מכל הני מילי מעליותא דהחליפין מותרין כיון שאין זה דמיו רק דמי גזל או דמי מתנה אבל אם הי' זה חליפיו הי' אסור ליהנות מהחליפין א"כ אם מקדשה באיסורי הנאה דאף אם היא מותרת ליהנות בחולה שיש בה סכנה מ"מ הא אסור לו ליהנות ולא שייך לומר דהיא אינה מקודשת באיסורי הנאה רק שמתקדשת לו בתורת מתנה דהא גזה"כ דצריכה ליהנות ממנו פרוטה ואם תרצה להתקדש לו בלא מעות לא מהני וליכא שום מאן דאמר דסובר דחליפי איסורי הנאה שהם חליפיו דלא גזל או מתנה שיהי' מותר ואפילו לשיטת רש"י דהחליפין אסורין למחליף מ"מ מקודשת הנאה מדרבנן דאינו אסור רק לו לא הפקיע הקדושין אבל דבר שאסור בהנאה לכל העולם אסור לו ליהנות מהחליפין ואינה מקודשת ונראה דנהי דחולק רש"י על סברת הירושלמי דס"ל דמעות מתנה או גזל ומותר ליהנות מהחליפין היינו כיון דהמחליף בעצמו קיבל המעות עבור איסורי הנאה גם לו האיסור הדמים אסור מדרבנן אבל כשמכרה שפחתה וא"צ מן הדין ליתן לו המעות אחר המכירה א"כ כשנותר לו החליפין הוה החליפין מתנה או גזל גם רש"י מודה דמותר בהנאה ואין להקשות דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח דמצוה לאחר למכור דאם ימכור אחר לא יצטרך להחזיר המעות להבעלים והוה הפקר ולזה שפיר פסק הש"ע דמותר ליהנות דבזה גם רש"י מודה דמותר:

והנה במוכר בעצמו ומשך הלוקח החמץ קודם שנתן המעות נראה דהנה ביו"ד (סי' קל"ב) ראם לקח הלוקח היין תחילה ואח"כ נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאע"פ שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותר מקור הדין נובע מהא דאמרינן בר"פ השוכר (דף ס"ב) דבי ר' ינאי יזפי פירי דשביעית מעניים יפרעו בשמינית ואמר ר"י יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר דאם בא עלי' ואח"כ נתן לה מותר ודקדקו בעלי תוספות שאם היי"נ ביד ישראל ועבר ומכרן בהקפה הדמים מותרין דהלוקח קנה במשיכה והאי שעתא אע"ג דמתעבד כיון דלא מיוחד שעיבודא לא מיתסר וכי פרע לי' אח"כ לא מיתפסי ולא מבעיא אי ליתא ליי"נ בעולם דהיינו פירי דר"י אלא אפילו איתא ברשות לוקח מותר כיון דבשעתא דיהיב לי' דמי לאו דמוכר הוא והרמב"ן חולק דהא מ"מ דמי יי"נ אצלו ומצינו דמים לאיסורי הנאה ועוד הקשה דמקנסא דפועל משמע דכל הנאה דאית לי' בסרך הי"נ הן אסורין וכל היכא דרוצה בקיומו אסור והר"ן כתב דמאי דהקשה דא"כ מצינו דמים לאיסורי הנאה לא קשה דאם איתא תיקשי לי' במכרן וקידש בדמיהן מקודשת א"כ מצינו דמים לאיסורי הנאה בלא ודאי היינו טעמא דאע"ג דדיעבד שרי לכתחילה מיהא אסור ע"ש והמחבר ביו"ד פסיק כדעת התוס' דאינו תופס דמיו אם מכר בהקפה רק למחלף אסור והוא נובע מהרא"ש שם שכתב אבל לדידי' אסור דקא מטא לי' הנאה מיי"נ כדאמרינן לעיל גבי מכרן וקידש בדמיהן ולכאורה נראה דדוקא ביי"נ כיון דחם יקובל המעות מקודם נאסר בהנאה מדאורייתא דתופס דמיו גם כשמכר בהקפה אסור לדידי' מדרבנן והביא ראי' מהא דמכרן וקידש בדמיהן דאינו תופס דמיו אף אם קיבל, המעות מקודם מ"מ אסור גם ביי"נ כשמכר בהקפה אסור אבל אם מכר שאר איסורי הנאה בהקפה ליכא ראי' דאסור כיון דכשקיבל המעות מקודם ג"כ אינו אסור רק מדרבנן לכאורה נראה דדעת הש"ך כיון דכתב שם (ס"ק ג') דאע"ג דלא נ"מ ביי"נ דשרי בהנאה בזמן הזה מ"מ נ"מ למכור משמשיו ולא כתב דנ"מ לשאר איסורי הנאה אלא ודאי דבשאר איסורי הנאה מותר גם לו אפשר דזה ג"כ כוונת המ"א כאן:

וגם נראה דבשאר איסורי הנאה כ"ע מודים דמותר דהנה סברת התוס' דאם מכר בהקפה דמותר דדומה לבא עליה ואח"כ נתן לה האתנן היינו כמו דבאתנן אף אם הבטיח לה בשכר ביאה הטלה מ"מ אינו מחויב ליתן לה כי לא קנתה דמי טלה כמבואר ברא"ש ור"ן שם ולזה אף אם נתן לה הטלה שהבטיח לה כיון שלא הי' מחויב בדבר ליתן לה מותר והנה ביי"נ דהוה איסורי הנאה והפקר גם כשמשך הלוקח האיסורי הנאה לא נשתעבדו הנכסים שלו ומשלם להמוכר כי לא הי' כלל של המוכר ומה עדיף המוכר הזה מאיש אחר כיון דלא נתחייב כלל לשלם למוכר אף כשמשלם לו אינו נותן דמי יי"נ ולפ"ז מיושב קושיית הרמב"ן מהא דפועל דבשלמא במכירה לא נשתעבדו כלל הנכסים שלו לשלם למוכר כי מה לו למוכר ליקח מעות עבור דבר של הפקר והוא אינו בעלים של היין אבל בשכר פעולה אינו לוקח השכר בגזילה או מתנה כי מגיע לו שכר טרחתו וכיון דעשה הפעולה נתחייב לשלם הוה דמי הפעולה ואסור מדרבנן. בזה ארווח לן מה דקשה לכאורה דתוס' כתבו על הא דבי ר' ינאי והא דאמרינן בסוכה (דף ל"ט) דמבליע דמי אתרוג בלולב ה"ה בלא הבלעה אם הי' עם הארץ רצה להקיף עד שיכלה האתרוג וקשה דהא מסיק דאם משך הלוקח קודם אף דהיי"נ בעין אינו תופס דמיו א"כ אף אם אינו רוצה להקיף עד שיכלה האתרוג כשימשוך מקודם לא הי' דמי שביעית ובזה ניחא דבאיסורי הנאה אף דמשך לא נשתעבדו הנכסים שעבוד כללי למוכר כיון דהפקר הוא אבל בפירות שביעית נשתעבדו הנכסים שעבוד כללי עכ"פ נתפס הקדושת שביעית וצריך דוקא שלא יהי' בעין האתרוג והא דבאתנן מותר אף נשתעבדו הנכסים שיעבוד כללי דבאתנן שנוי מותר כמו דדרשינן בב"ק (דף ס"ה) הם ולא שינוייהם אבל