חידושי מהרא"ך חלק א מו

הנה עוד יש לתרץ על קושיא זו דהנה תוס' הקשו איך ילפינן מהאי קרא דחמץ אסור משש ולמעלה דהא זמן שחיטת פסח אחר תמיד של בין הערבים ותמיד שנשחט קודם חצות פסול א"כ זמן שחיטה לא היה אחר חצות תיכף ויש לומר דהנה ר' ישמעאל למד מהאי קרא ור"י סובר בחגיגה (דף י') דלא הקריבו ישראל תמיד כיון דלא נאמר עוד הפשט ונתוח ורש"י דפירש בשבת (דף פ"ז ע"ב) ועבודה סדר עבודת ציבור תמידין ושאר קרבנות הוא אליבא דר"ע דסובר דשבט לוי הקריבו ובפסחים (דף נ"ט) אמרי' דהקרא לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי ער הבוקר דחיק ומוקי לעצמו דמיירי בי"ד שחל להיות בשבת ונראה דפסח שהקריבו ישראל במדבר היה בשנה השנית ושנה זו היה חל ר"ח ניסן ביום א' כמבואר בשבת (דף פ"ז) א"כ הקרבת פסח היה בשבת וקודם ר"ח ניסן שנה השנית נאמר להם לא תשחט על חמץ דם זבחי א"כ גם לר"ע דהקריבו שבט לוי תמיד במדבר יש לומר כיון דכל ישראל לא הקריבו ופסח היו מקריבין כל ישראל היה נשחט הפסח קודם התמיד ולזה מביא הש"ס אותו קרא ובלא"ה לא קשה קושיתם דאמאי לא הביא הש"ס הקרא (דפ' משפטים כ"ג י"ח) דהא ר"י ור"ש מוקי האי קרא על שאר זבחים בפסחים (דף פ"ג) ע"ש:

סעיף ג אם יקנו וכו'. ועיין במ"א (ס"ק ו') שהביא בשם הב"ח דדוקא אם שפחתו קנה בלי ידיעתו אז מותר הבעה"ב ליהנות ממנו אבל אותו איש שקנה אסור ליהנות ממנו:

והנה בגוף הדין אי חליפי איסורי הנאה אסורין להחליף מחלוקת הקדמונים דדעת רש"י בחולין (דף ד') ובע"ז (דף נ"ד ע"ב) דאסור להמחליף מדרבנן והר"ן בחולין ובקדושין בהא דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וכתב בשם הרמב"ן דמותר להמחליף וכן הוא דעת הרמב"ם (בפ"ח מה' מאכלות אסורות) דמותר הדמים להמחליף והמשנה למלך (פ"ה מה' אישות) מאריך מאד אם מקדש אשה באיסורי הנאה והאשה היא חולנית מסוכנת דשרי לה אם היא מקודשת כי הא דאינה מקודשת באיסורי הנאה יש לומר שלשה טעמים אי מטעם דכיון דאיסורי הנאה הפקר אינו נותן לה כלום ואף אם היא יכולה ליהנות מ"מ אינה מקודשת או דהטעם הוא כיון דהיא אינה יכולה ליהנות כלל לכך אינה מקודשת א"כ במקום דיכולה ליהנות אף שאינו נותן לה מ"מ מקודשת או דהטעם הוא באינה מקודשת כיון דאיסורי הנאה נינהו וכשמקדש נמצא שנהנה בהם רצה לפשוט לשיטת רש"י דדמים של איסורי הנאה אסורין למחליף ומ"מ מקודשת ע"כ דא"צ ליתן לה משלו רק אם היא יכולה ליהנות מקודשת ונפשוט ספק שלו דגם באיסורי הנאה אם היא חולנית דמותר לה מקודשת והביא דהר"ן כתב דלרש"י מקודשת אע"פ שהדמים אסורין למקדש כיון שהיא מותרת ליהנות וקנאתו מחמתו מקודשת דומיא דקידשה בגזל דאחרים לאחר יאוש אף דיאוש אינה קונה מקודשת כיון דהיא קנתה הגזילה ביאוש וש"ר:

ולענ"ד נראה דגם לשיטת רש"י אינה מקודשת באיסורי הנאה אף דהיא יכולה ליהנות כיון דאיסורי הנאה הוה הפקר כמבואר ברש"י ב"ק (דף כ"ט) דלכך חמץ אינו ברשותו ואם אחר יאמר לאשה זכי מהפקר ותקדש לי תהיה מקודשת הא הוא לא זכה מהפקר ולא נתן לה מאומה משלו והא דבגזל לאחר יאוש מקודשת כיון שאי אפשר לה לזכות בהחפץ בלא רצונו של גזלן דאם תפסה בע"כ אינו שלה כמבואר בחה"מ (סי' ש"ס) א"כ אף דהגזלן לא קנה הגזילה מ"מ מחמתו קנתה החפץ וכן הדמים של איסורי הנאה אף שאסור להמחליף כיון דאינן אסורין על כל העולם רק עליו ולא עדיף מקונם פירות עלי דעת היש"ש הובא בש"ך (סי' רכ"ז ס"ק ח') דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע"כ אלא יכול ליתנו לצדקה או שאר מצוה ולא עוד אלא אפילו נטלו מוציאין ממנו וכיון דאינה יכולה לתפוס ממנו בע"כ הוה דומיא דגזל לאחר יאוש דקנאתו מחמתו דמקודשת ואפילו לשיטת הר"ן הובא שם שיכולין אחרים ליטלו ממנו בע"כ יש לומר דוקא בגדר דאסור מדאורייתא וגם טובת הנאה אסור אבל באיסורי הנאה דרבנן במקום דאינו אסור רק לו ולא לכל עלמא אינו מוכח שקנסוהו חכמים שיכול אחר לתפוס ממנו בע"כ אבל איסורי הנאה שאסורין לכל העולם אפילו איסורי הנאה דרבנן אם תפסה פשיטא דאין מוציאין מידה א"כ לא קנתה מחמתו כלל ואי אפשר למחות כשהיא חולנית שתטול הערלה משלו ואם מוחה הוא כמו שאינה מניח לה לזכות מן ההפקר עד שתתקדש לו בזה ברור דאינה מקודשת והנה לשיטת הרמב"ם (בפ"ט מה' בכורים ה' י"ד) דאם גזל מתנות כהונה ומכרן לאחר אע"פ שאינו רשאי מותר ליקח לאוכלן דמתנות כהונה נגזלת. ועיין בר"ן (בפ' הזרוע והלחיים) א"כ אמאי קתני בס"פ המקדש דמתנות כהונה מקדשות כשנפלו מבית אביה ואמו כהן דהא במתנות כיון שהוא גזלן יכולה היא ליהנות אמאי אינה מקודשת א"ו דכיון דאינו שלו ולא נתן לה אינה מקודשת. אך צריך לתרץ מ"ש גזל לאחר יאוש דמקודשת כיון שזכתה היא דמקודשת ומ"ש מתנות כהונה וצ"ע:

ועוד נראה דהנה באמת לא מצינו לשום מאן דאמר דחליפי איסורי הנאה דמותר למחליף ליהנות דהא הרמב"ן וכן הר"ן כתבו דהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת בשם הורי שלמד רבי חגי בשם ר' זעירא כשאין דמיהן כלומר לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה דמיהן של ערלה וכלאי כרם שכיון שהן אסורין בהנאה אינו שוה ממנו ומעות הללו מתנה הן בידו או גזל דדוקא בע"ז חידש הכתוב שאע"פ שאין לה דמים החליפין נתפסין באיסור אבל בשאר איסורין לא ע"ש בר"ן לבאר הדבר יותר נראה כי התורה אסרה בהנאה א"כ החפץ הפקר וכשמכר אף למי שמותר לו ליהנות מ"מ הדמים לא היה צריך מן הדין ליתן כי היה יכול ליטול ממנו בע"כ א"כ אינו נהנה מדמי איסור רק מדמי גזל או לדמי מתנה בזה יש לתרץ מה שהקשה הר"ן על הרמב"ם דפסק במודר הנאה דחליפין הוה ספיקא אי מותר ליהנות או לא דהא (בפ"ח מה' מ"א) כתב דחליפין מותר למחליף ובש"ס (נדרים דף מ"ז) מדמה קונם פירות עלי להא דמכרן וקידש בדמיהן ונראה דהנה לכאורה קשה אך מדמה הש"ס קונם פירות אלו על חבירו ומכרן וקידש בדמיהן דהא במכרן וקידש בדמיהן מותרין החליפין דלא הוה חליפיו כלל רק שנהנה מדמי או בזול כסברת הירושלמי אבל בקונם פירות שלו על חבירו מותר לבעלים למכור ולהחליף והוה שפיר חליפיו דאותו דבר וחליפיו כגדילין ואסור:

ונראה דהנה הרמב"ם (בפי"ב מה' בכורים) כתבו פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין וקשה ג"כ דהא דפוסק דחליפי איסורי הנאה מותר ומ"ש פטר חמור ועוד דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת קתני במתניתין אפילו בדמי פטר חמור ולזה נראה דהרמב"ם ס"ל לחלק בין שאר איסורי הנאה לפטר חמור עפ"י הירושלמי הנזכר דחליפי איסורי הנאה מותר דאין זה חליפיו רק המעות מתנה אי גזל אבל בפטר חמור פסק הרמב"ם (בפ"ב מה' גניבה) דהגונב פטר חמור של חבירו קודם שיפדה משלם תשלומי כפל לבעליו שא"פ שאינו עכשיו שלו ראוי ליהנות לו אחר שיפדה א"כ אינו הפקר וכיון שאינו הפקר לא שייך לומר דהמעות גזל או מתנה רק מעות של פטר חמור ונאסר לו כמו הפטר חמור דמה לי הוא ומה לי דמיו א"כ שפיר פשיט ליה ש"ס בנדרים (דף מ"ז ע"ב) מהמשנה דמכרן וקידש בדמיהן דקתני במתניתין דקאי גם על פטר חמור ובפטר חמור המעות הוה חליפיו מ"מ מקודשת וע"כ דהן אסרה תורה ולא חליפיו א"כ גם בקונם פירות אינו נאסר רק בפירות ולא בחליפיו. אך הא ניחא אי מוקמינן המשנה דקתני פטר חמור ובפטר חמור מחייו כדמוקי רב למתניתין בבכורות (דף י"א) ובבכורות מקשה הש"ס אי פטר חמור מחייו תקדש בביני ביני דהיינו מה ששוה יותר החמור מפדיון השה ומוקי הש"ס דחמור אינו שוה יותר משקל וצריך דוקא שקל בפדיונו כר"י בר יהודה וכיון דפסקינן כחכמים דא"צ שקל ע"כ דמתניתין מיירי בפטר חמור לאחר מיתה כדמוקי הש"ס בקדושין (דף נ"ז ע"ב) וכיון דמיירי בפטר חמור לאחר מיתה הוה כמו שאר איסורי הנאה