חידושי מהרא"ך חלק א מד

כעיקר רק ממשרת אמרינן דיו כמו בנזיר נט"ל מותר אף בהן נט"ל מותר אבל בב"ח טעם כעיקר אסור ואין צריך למילף כלל ממשרת כמבואר בסוגיא ולא שייך לומר דיו כיון דלא יליף כלל מנזיר שפיר י"ל בנט"ל אסור ומה שרצה מו"ח זצ"ל בספרי חוד"ע לומר דיש חילוק בין שלא כדה"נ דמותר מטעם דאכילה כתיב ובין שאינו ראוי לגר דמותר מטעם לגר אשר בשעריך תתננה והביא ראיה דהרמב"ם לא הביא (בפי"ד מה' מאכלות אסורות) דבב"ח חייב אף אם נפסל מאכילת אדם מטעם נבילה שאינו ראוי לגר רק כשעירב דבר מר עי"ש:

לענ"ד נראה דהרמב"ם לא הביא כלל האי קרא דנבילה שאינו ראוי לגר דאינו קרוי נבילה לענין איסור אכילה ופוטר רק מטעם דהוי שלא כדה"נ ונראה בכונת הענין כיון דלא ילפינן נבילה שאינו ראוי לגר רק מקרא דכתיב בנבילה לא היה יכול למילף חלב דחייב כרת וגם בב"ח דאסור בהנאה כיון דחמור איסורו רק לענין נטל"פ שפיר יליף הש"ס דהא כזית בכא"פ ילפינן לשיטת הרמב"ם ממשרת וכיון דלא יליף טעם כעיקר רק ממשרת ואינו חייב כרת ונזיר קיל מכל איסורין שבתורה כמבואר בברייתא מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה יליף שפיר דכמו דנבילה מותר הבעין גם תערובות שאר איסורים דילפינן ממשרת דאסור בנט"ל מותר דלא חמירא מנבילה בעינא אבל חלב בעין או בב"ח או כה"כ בעין דחמיר איסורא אי אפשר למילף מנבילה ולזה כתב הרמב"ם דפטור מטעם שלא כדה"נ דפטור בכל איסורי תורה והא דהצריך ר"ש לקרא דנבילה שאינו ראוי לגר וכו' דר"ש סובר דכ"ש למכות וחייב שלא כדה"נ כסברת תוס' בשבועות:

הנה ראיתי בספר כרו"פ (סי' פ"ז ס"ק ד') תמה דהא כל איסורין שבתורה דהם מהנקברים דאפרן אסור אפי' לא חזי לגר מכ"ש בכמותם קיים א"כ בחמץ בפסח וכן בב"ח דהם מהנקברים והיה נט"ל אסור והניח בצ"ע ובדברינו הנזכרים ל"ק כלל דאותן הנקברים אי אפשר למילף מנבילה שיהיה מותר כשהם בעינא ואינן נפטרים רק דהוי שלא כדה"נ ובהנאה אסור דהא נהנה בדרך הנאתן כמ"ש המשנה למלך (בפי"ד מה' אבל) א"כ נהי דפסקינן שכדה"נ מותר באכילה מ"מ הגחלים אסורים בהנאה דלענין הנאה הוי כדה"נ אבל לענין אכילה הוי שלא כדה"נ דאם אכל עפר אף דהוי מהנקברים בודאי דפטור ומותר:

הנה בגוף הדבר דנבילה שאינה ראוי לגר לא קרוי נבילה מקורו בסוגיא דע"ז ור"ש מ"ט לא דתניא לא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה כל הראוי לגר קרוי נבילה שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבילה ובבכורות איתא טומאה החמורה עד לגר טומאה קלה עד לכלב ר"י אמר בין זו ובין זו עד לכלב מ"ט דבר פדא נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרוי נבילה ור"י האי סרוחה מעיקרא אתי למעט והקשה בתוס' שם דהא ר"י כר"ש ס"ל דנט"ל מותר וע"כ דסרוחה מעיקרא לא צריך קרא התירוצו דדוקא באכילה לא צריך לסרוח מעיקרא אבל בטומאה הו"א דגם סרוח מעיקרא מטמא כמו שרץ וש"ז וד"נ עיי"ש:

ודבריהם תמוהין מאד אשר כבר עמד בנב"י דאיך פסקו לקרא בסכינא חריפא כיון דאיצטריך לטומאה סרוח מעיקרא מנ"ל דמותר באכילה בלא אסרוח מעיקרא כיון דקרא אינו מותר דהא איצטריך לענין טומאה בסרוח מעיקרא ונראה דלכאורה קשה על הברייתא לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה כל הראוי לגר קרוי נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה דמנ"ל להוכיח דאינה קרויה נבילה כשאינו ראוי לגר דלמא קרויה נבילה אף שאינה ראוי לגר רק דהתורה התיר באכילה דבר שאינה ראויה לגר אבל שלא יהיה שם נבילה דלא מטמאה מנ"ל. ולזה נראה דהש"ס דייק מהא דכתב לגר אשר בשעריך תתננה אצל איסור אכילה דנבילה שאינה ראויה לגר מותר באכילה וע"כ בנסרח לאחר מכאן דאי סרוח מעיקרא לא היה צריך קרא לאשמועינן אצל איסור אכילה א"ו דהתורה התיר נבילה שאינה ראויה לגר באכילה והא דדייק הש"ס דאינה קרויה הוא משום דכתיב לא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה אסמכיה התורה נבילה לגר אשר בשעריך תתננה דאינה קרויה נבילה כלל אם אינו ראוי לגר ואינו מטמא והוא בסרוח מעיקרא דאי לא היה התורה רוצה לאשמועינן דנבילה שאינה ראוי לגר אינה קרויה נבילה לענין טומאה רק להתיר באכילה לא היה התורה מסמיך נבילה לגר רק לכתוב כל נבילה לא תאכלו לגר אשר בשעריך תתננה ורוב ל"ת שבתורה כאשר תדקדק ותעיין תמצא מקודם הדבר ואח"כ הל"ת כל חלב וכל דם לא תאכלו א"ו מדסמיך קרא נבילה לגר אתי לאשמועינן גם הא דנבילה שאינו ראוי לגר אינו קרויה נבילה כלל גם לענין טומאה ומוכח תרתי דכיון דנכתב אצל הלאו דאכילה מוכת דנבילה שאינה ראויה לגר מותר באכילה והא בנסרח לאחר מכאן דעל סרוח מעיקרא לא היה צריך קרא וכיון דאסמיך קרא נבילה לגר מוכת דאינו קרויה נבילה כלל דהיינו לענין טומאה וזה דוקא בסרוח מעיקרא דלענין טומאה צריך שפיר קרא ולזה ברור לפענ"ד וקרוב לאמיתה של תורה:

ועוד יוכל לומר מש"כ המ"א בסימן זה (ס"ק ב') הפת שעפשה ונפסל מאכילת כלב פטור לבער הא כשנפסל מאכילת אדם חייב לבער והקשה הר"ן דהא נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ומותר ותירץ כיון דראויה לחמע בהן עיסות אחרות הרי הוא כמו שאור דחייב לבער ומר"ן לא מוכח אי אסור באכילה אי רק לענין ביעור צריך לבער כיון דראוי לחמע בו עיסות אחרות. והמ"א (בס"ק א') כתב דאסור באכילה אם נפסל מאכילת אדם ובאמת כיון דר"ן מביא ראיה משאור דאינו ראוי לאכילה מ"מ אסרה התורה כיון דראויה לחמע בהן עיסות אחרות א"כ גם הפת שעפשה כיון דראוי לחמע בו עיסות אחרות אסור באכילה אך עדיין צריך ביאור דאמאי במלוגמא צריך לפסול מאכילת כלב דהא אינה ראויה לחמע בהן עיסות אחרות אמאי לא יהיה מותר באכילה ודברי המ"א דמחלק בנוקשה לא היה ראוי מעולם אבל כשנפסל אסור קשה דהא מיירי דנפסל קודם פסח ומ"ש המקור חיים דהאומר הוא מטעם דתשביתו כמ"ש התוס' לר"ש דאסר החמץ משש עד הלילה וכיון דלא כתיב אכילה אסור אף שלא כדרך הנאתן קשה דהא דנפסל קודם פסח לא חל תשביתו על החמץ ולזה נראה דהרמב"ם לא הביא כלל דרשה דר"ש נבילה שאינה ראויה לגר לא קרי נבילה ומביא דהא דפטור בנבילה שאינה ראויה לגר הוא מטעם דלא אכל כדרך אכילה כמבואר בדבריו בפי"ד (מה' מ"א):

סעיף ד דבר שנתערב בו חמץ. עיין במ"א (ס"ק ו') פ' חמץ גמור בעודו משובח והכונה דהא נוקשה בטל בס' לשיטת המ"א (סי' תמ"ז) וקשה דהא באלמירו החמץ הוא יסוד מה' יסודות כמו כותח הבבלי אינו בטל:

סעיף ה וכן אם העמיד גבינות. ועיין במ"א (בס"ק ט') הביא בשם הטור דבר המעמיד מדאורייתא וביו"ד (סי' פ"ז) מתיר הטור מעמיד דבטל בס' כמו שהקשה היש"ש ולענ"ד נראה לשיטת הטור דכותח הוה קיוהא ולא טעם הוא כעין סברת הבעה"מ דהוה אחד מהיסודות דאינן בטילין ובכותח ליכא כזית בכדי א"פ כמ"ש הטור א"כ לר"א דדריש כל דאינו בטל החמץ בכותח התורה אסרה דבר המעמיד לדידן אסור מדרבנן וכמו לר"א רק בחמץ המעמיד אסור מדאורייתא ולא בשאר איסורין לרבנן אסור אף דבשאר איסורין מותר והטור דהביא שיטת הראב"ן דאסור הגבינות להשהות כי זה תלה בפלוגתא בין הרמב"ם והרי"ף אי פסקינן כר"א או כחכמים כי לפי שיטת בעה"מ לא אדע חילוק בין מעמיד ליסודות העיקר הקפידא כיון שנתערב בו כח חמץ אף שאינו נותן טעם ונותן בכונה אסור א"כ גם כשנותן חומץ להעמיד הגבינות הוה קיוהא ואינו בטל:

סעיף ח חצי זית בבית זה וכו'. ועיין במ"א (ס"ק י"ב) שכתב דאפילו בפחות מכזית צריך ביטול. ועיין במקו"ח שלכאורה תמה כיון דבפחות מכזית אינו עובר בב"י מה מועיל הביטול ומתרץ עפ"י שיטת הח"צ דבבל יראה ליכא חצי שיעור