חידושי מהרא"ך חלק א מג

הנה תוס' פסחים דכתבו היתר מצטרף לאיסור הוא כשרוב הוא איסור מוכח דסברי דדוקא איסור בטל בהיתר ברוב ולא להיפך שהיתר יתבטל ברוב שיתחייב ברוב היתר ומיעוט איסור רק למאן דסובר דהיתר מצטרף לאיסור וכבר עמד על החקירה זו בפ"מ בפתיחה להלכות תערובות והנה אם נאמר דכמו דאיסור בטל ברוב היתר דמותר לאכול כל התערובות יהיה הדין אם האיסור מרובה על ההיתר יתחייב מטעם ביטול אף אי לא סברינן היתר מצטרף לאיסור ובפ"מ כתב בפתיחה להלכות תערובות דזה שיטת רש"י בזבחים (דף ע"ח) על הא דאמר ריש לקיש הפגול הנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן כטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו פירש"י כשהוא לועס אותה בפיו נכלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה יבטל המיעוט ברוב ע"ש:

והנה קשה לכאורה על הא דאיתא במס' מכות (דף ט"ז) ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימו לכזית לוקה שש ה' משום בריה ואחד משום כזית נבילה רבא אר"י אפילו שנים והוא רב יוסף אמר אפילו אחד והוא ולא פליגי הא ברברבי הא בזוטרי ופירש"י כשבלעו הוא מת ומצטרף לכזית נבילה ותוס' פירש חי דהיינו שלם אבל ודאי הוה מת דאי ר"ל חי ממש איך משלים לכזית נבילה לכאורה נראה דלשיטת רש"י לא נתערב החי עם הט' מרוסקים ולא קשה דנימא דהחי בטל בנבילה ולא ילקה משום נמלה אך עדיין קשה לר"ל דסובר (בפ' גיד הנשה) דאיסור אכילה אינו חייב בהנאת גרונו רק אכילה במעיו בעינן ובמעיו בטל האיסור נמלה בתוך הנבילה מכש"כ דקשה לשיטת התוס' דמיירי שהיה מת ולא כתבו דאינו חייב רק כשלא נתערבו א"כ יבטל דהא דבריה אינה בטילה הוא רק מדרבנן ואפשר דסוגיא אזיל אליבא דהלכתא דאיסורין אין מבטלין זה את זה דכן סובר ר"י בירושלמי:

ובזה יש לתרץ דהנה תוס' כתבו דסוגיא אזיל אליבא דמאן דאמר דאיסור נבילה חל על בהמה טמאה וקשה לפי זה דהא דהרמב"ם (בפ"ב מה' מאכלות אסורות ה' כ"ה) כתב ריסק נמלות והביא אחת שלמה וצירפה לאלו שנתרסקו ונעשה הכל כזית ואכלו לוקה שש מלקות חמש משום נבילה והאחת משום כזית מנבילות הטמאים ועמד ה"ה (בפ"ב מה' מ"א ה' ב') דהא הרמב"ם פסק דאיסור נבילה אינו חל על טימאה והכ"מ (בפ"ב מה' מ"א) כתב דהא דכתב הרמב"ם כזית מנבילה הכונה דהוא לא מבשר שרץ טמא. והלח"מ כתב ולא הבינותי זה כיון דלוקה משום שרץ המים ושרץ הארץ ושאר שרצים שהזכיר רבינו מאי לאו דשרץ טמא תו איכא ותוס' מכות (דף ט"ו) הקשו אבל קשה האיך מצטרף אותו שלם לכזית נבילות הלא אין איסור נבילה חל עליו קושיתם הוא רק למה מצטרף השלם אבל על הט' שנתרסקו לא הקשו כיון שכתבו דלכך נקט אחד שלם דאיכא לאו דשרצים דלא נכתבו בלשון אכילה ומאותם לא ילקה עד שיאכל הבריה שלמה וכ"כ בחולין (דף צ"ו) א"כ שפיר דחל איסור נבילה ולא הקשו רק על השלם איך יצטרף דהא אין איסור חל על איסור בזה יש לומר דלשיטת רש"י דאם אכל רוב של איסור עם מעט היתר בטל ההיתר לגבי איסור וחייב א"כ נהי דאין איסור חל על איסור ולא יכול לחול איסור נבילה מ"מ לא גרע מאילו היה היתר בטל באיסור נבילה דשפיר דמצטרף והא דאינו בטל לענין איסור שרץ דאיסורין אין מבטלין זה את זה אבל נגד א"ח ע"א נהי דאינו חל בפני עצמו מ"מ אם נתערב בתוך רוב נבילה לא גרע מאלו היה היתר ממש דבטיל ויש על ההיתר דין נבילה:

ובזה יש לתרץ קושיתם שהקשו בד"ה אפילו שנים הוא מאי חידוש הוא בשנים יותר מבעשר וכן חד ברברבי דכיון דהא דחייב משום נבילה הוא מטעם ביטול והנה באיסור לתוך היתר במבשא"מ בכדי א"פ דאורייתא ויותר מזה בטל או ס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא הוא רק בתשעה נמלים שחייבין עליו משום נבילה שפיר דבטל השרץ שיתחייב מטעם נבילה כי אם היה איסור בתוך ההיתר היה בטל ואשמועינן דגם בשנים בטל השרץ אף דאין איסור חל על איסור בפני עצמו שמצטרף לכזית נבילה ואשמועינן אפילו אחד כמו שכתב הפ"מ דגם חד בחד או ההיתר גדול מאיסור נתבטל האיסור בתוך ההיתר גם להיפך אם היתר נפל באיסור מצטרף לאיסור א"כ גם אי אין איסור חל על איסור בפני עצמו ברוב איסור מצטרף לכזית ותוס' הקשו לפי שיטתם דהיתר אינו בטל באיסור אך על הרמב"ם אין זה מעלה ארוכה הרמב"ם סובר בכל השרצים חייב על כזית מהם ומטעם שרן נלקה חמשה ואיסור נבילה אינו חל על שרץ:

סעיף ב הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער:

הנה בספרי מקור חיים הקשה מו"ח זצ"ל על הר"ן אמאי כשנפסלה מאכילת אדם חייב לבער דהא נבילה שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבילה ותירץ שם מו"ח זצ"ל כיון דראוי לשחקה ולחמע בו עיסות אחרות הקשה המחבר דמ"מ קשה דכשאוכל הפת שעפשה הוי אכילה שלא כדרך הנאתן כי מה לי אם עירב דבר מר ואכל או שהמאכל בעצמותו נפסל ונתעפש ואמאי לא אמר בש"ס הכל מודים בחמץ דחייב שלא כדה"נ ולזה חידש דהא דאסור בחמץ נפסל מאכילת אדם הוא מטעם דכתיב תשביתו ותשביתו משמע שלא ע"י אכילה כדאיתא בתוס' ולא כתיב אכילה אסור אפילו שלא כדה"נ אבל לא הוי אלא איסור עשה ולא לאו ולזה לא נקיט הש"ס דהכל מודים והדברים ראויין למי שאמרן:

אך לכאורה קשה דהא שאור אינו ראוי לאכילה כלל והתורה חייבו כרת בפסח על שאור א"כ קשה קושית מו"ח הגאון זצ"ל אמאי לא נקט הש"ס בחמץ בפסח ולכאורה היה נראה לפי מה שכתב דהא דמחייב ר"מ בנוקשה אף דהוי שלא כדה"נ כיון דאין לו אכילה משובחת הוי כדרך אכילה בשלמא אם אכל חלב תי שפיר דפטור דהתורה לא אסרה עליה רק כשאכל אכילה משובחת דהיינו חלב מבושל אבל חלב חי פטור וכן נבילה לא אסרה תורה רק נבילה טובה ולא נבילה שאינו ראוי לגר אבל כשאסרה התורה נוקשה שאין לו אכילה משובחת יותר לא שייך לומר דהוי שלא כדרך אכילה דהא התורה אסרה נוקשה ואין אכילה משובחת מזה ולזה גם בשאור אף דחייב כרת כיון שאין אכילה משובחת התורה אסרה אפשר לומר דהכל מודים בחמץ אך הר"ן כתב דהכא שאני מפני שראוי לחמע בו עיסות אחרות ומביא ראיה משאור דהא גם שאור לא חזי לאכילה אפילו הכי אסרה רחמנא מפני הך טעמא כמבואר במכילתא ולפ"ז קשה מה ראיה משאור לפת שעיפשה דבשאור לא היה אכילה משובחת יותר והוי כדרך הנאתן אבל בחמץ היה לו אכילה משובחת אם לא נתעפש ולזה צריך לומר כיון דאינו חייב רק מטעם דראוי לחמע בו עיסות אחרות לא שייך למינקט דחייב שלא כדרך הנאתן:

אך נראה כיון דהר"ן מביא ראיה משאור דאסר התורה דבשאר איסורים מלבד חמץ אם אכל השאור בעין דפטור דלא גרע מעורב דבר מר דפטור מטעם דהוי שלא כדה"נ רק אם החמיץ בו העיסה בשאור של תרומה אסור כיון דאכל כדה"נ ואין להתיר רק מטעם נבילה שאינו ראוי לגר כיון דראוי לחמע עיסות אחרות הוי ראוי לגר אבל אם אכל בעיניה נראה דפטור מטעם שאינו אוכל כדרך אכילתו רק בחמץ אסרה תורה אם ראוי לחמע בו אף דהוי שלא כדרך אכילתו לשיטת הר"ן:

ועוד הקשה מו"ח זצ"ל על הר"ן שהקשה כיון דעכ"פ אסור מדאורייתא אפילו שאינו ראוי לגר א"כ אף נותן טעם לפגם אסור בחמץ ותמה עליה דהא חזינן בכלאי הכרם ובב"ח וביין נסך דאסור שלא כדרך הנאתן ומ"מ נותן טעם לפגם דע"כ צריך לומר דהא טעם לשבח היה מותר אי לאו הקרא דמשרת דכיון דטעם כעיקר ממשרת יליף בק"ו אמרינן דיו כמו בנזיר מותר נותן טעם לפגם כל איסורין שבתורה דילפינן מיניה ג"כ מותר ולפי דברי יש להעמיד דעת הכרו"פ הובא בחוות דעת (סימן ק"ג) דבשר בחלב כיון שהוא אסור שלא כדה"נ גם נותן טעם לפגם אסור ותמה עליה דכלאי הכרם ויי"נ דאסור ג"כ שלא כדה"נ ומ"מ נותן טעם לפגם מותר ולפי שיטתו פה שיטת הכרו"פ נכונה דבשלמא בכלאי הכרם וביי"נ לא ידעינן דטעם