חידושי מהרא"ך חלק א מא

לאיסור אף במקום דליכא נתינת טעם או כשהיה טעם חדש דעל עירובו בלאו קתני וכיון דמחייב ר"א במקום שאין בו נתינת טעם כלל או בטעם חדש אף שאין בו טעם חמץ לא היה בכלל נתחמץ ע"י דבר אחר כלל ולא נתרבה בשום מקום יותר מסתבר לרבות נוקשה דהוא חמץ רק שאינו ראוי לאכילה מאשר נרבה היתר מצטרף לאיסור ולרבות מצה ולזה ס"ל דלמאן דמחייב בנוקשה לא מוכח דס"ל דחמץ ע"י תערובות אף כשאינו נותן טעם שיהיה אסור אבל לר"א דס"ל דחמץ ע"י תערובות אף כשאינו נותן טעם אסור דס"ל דכל בא לרבות הכל מכ"ש נוקשה דמסתבר יותר לרבות א"כ עיקר הפלוגתא בין ר"י לר"נ אי היתר מצטרף לאיסור הוא דוקא בנתינת הטעם כסברת הרמב"ן או כסברת בעה"מ דהיתר מצטרף לאיסור אף כשאינו נותן טעם כלל כ' למאן דסובר דהיתר מצטרף לאיסור הוא רק בנתינת טעם תערובות מסתבר יותר להרבות דהוא בכלל נתחמץ ע"י דבר אחר אפילו על כרת צריך מיעוט ולמאן דסובר היתר מצטרף לאיסור אפילו כשאין נתינת טעם אינו בכלל נתחמץ ע"י דבר אחר מסתבר יותר לרבות נוקשה ולזה לא היה ראיה מברייתא דעל עירובו בלאו דלר"א אינו מחייב רק כשנותן טעם דאדרבה דלשון על עירובו משמע דאפי' כשאינו נותן טעם ומביא מברייתא דמרבה מכל מחמצת ד' מיני מדינה והמה בנתינת הטעם מוכח דס"ל דרק כשיש טעם היתר מצטרף לאיסור א"כ אי לאו המיעוט כי כל אוכל חמץ גם כרת היה חייב ומסתבר דהתורה בא לרבות דהא דהמיעוט רק מכרת אבל לא מאזהרה ונוקשה קיל טפי דהוא דבר חדש וכיון דלא קתני נוקשה ע"כ דלא סבר ולא קשה קושית התוס' כי גם ר"נ מודה דאי אמרינן היתר מצטרף לאיסור הוא בנתינת הטעם דנוקשה קיל טפי ואין ללמוד נוקשה מתערובות אבל כל זה ניחא לפי הו"א דהש"ס מספקא ליה אי חכמים סברי כזית בכא"פ מכש"כ טעם כעיקר אבל לפי המסקנא דמשרת לטעם כעיקר הוא דאתי א"כ קשה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בנתינת טעם דהא בכל איסורי תורה טעם כעיקר אסור או דד' מיני מדינה אין בנותן טעם רק טעם חדש ולא טעם חמץ והוא רק קיוהא כסברת הטור א"כ לא מוכח מברייתא דלא תני נוקשה דנוקשה כש"כ דכיון דמרבה דבר שאין בו טעם כלל ולא היה בכלל נתחמץ מחמת ד"א ומרבה מצה כש"כ חמץ גרוע ולזה שפיר פסק הטור דלר"א גם נוקשה בלאו ולענ"ד דהדבר נכון מאד והדרך קרוב לאמיתה של תורה בדעת הטור:

ועכשיו נבוא לדברי מו"ח זצ"ל מה שרצה להוכיח דהמקפה לא מיירי כשנותן השום והשומן טעם קשה דהיה לו לפסול את כולה (במס' טבול יום) פליגי בעיסה שנתחמצה בשאור של תרומה א' פסל את כולה ופירש הירושלמי דפליגי במדמע אי דאורייתא. ודברי תמוהים דהא הוא קושית תוס' על שיטת רש"י דסבר דהשום והשומן מיירי כשאינו בעין. והר"ש במשנה תירץ דיש לחלק בין מין אחד ובין שני מינים והביא כן בשם התוספתא דבשני מינים פוסל רק במקום מגעו עיי"ש:

ודברי הרב תמוהין בראיה זו ובעיקר קושית התוס' דלא משני דור לוקה עליהן משום טעם כעיקר לפי שיטת הר"ן שהבאתי לעיל דנגד הנאה אין הטעם עושה פעולה רק לענין אכילה חיך אוכל יטעם א"כ גם לענין טומאה י"ל כן דנגד טומאה אין עושה הטעם פעולה כלל ויש לומר לכאורה בזה גם מה שהקשה התוס' על מה דסתמה אביי כזית בכא"פ דאורייתא הא מתניתין הוא דכזית בכא"פ דאורייתא ובזה ניחא דלענין אכילה היה סובר אביי דכזית בכדי א"פ דאורייתא דאי אפשר לבטל הממש כמו שכתב הרשב"א כיון דמורגש הטעם הוי כניכר האיסור אבל לענין טומאה אין הטעם עושה פעולה והוי כמו מב"מ דמבטל מרובא כמ"ש הר"ן לענין הנאה לא הוי כזית בכא"פ דאורייתא דהוי כממש בלא טעם כיון שאין הטעם עושה פעולה לענין הנאה וע"כ דסובר דכזית בכא"פ דאורייתא אף במקום דליכא טעם רק ממש לבד אי הכי אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי דהא כותח הבבלי נהי דליכא טעם כס' בעהמ"א מ"מ ממש הוא בכדי א"פ:

אך הא ליתא כיון דאביי הקשה ממדירות דשם מיירי לענין אכילה מוכח דס"ל דכזית בכא"פ גם לענין אכילה לא הוי מדאורייתא ע"י תערובות:

מ"ש מו"ח זצ"ל על קושית הפר"ת מה דעושה עיסה מן האורז ומן החיטין דאם יש בו טעם דגן אדם יוצא ידי חובתו בפסח ומיירי בכא"פ ואפ"ה בעינן טעם דגן דכתב דלק"מ דמצה שאני דהא בברכות (דף ל"ח) אמרינן בהא דמקשה מרקיק שנתבשל ומשני דהתם משום דבעינן טעם מצה וליכא אלמא דמצה שאני משאר איסורים דבשאר איסורים כגון עיסה של טבל שנתבשל ודאי חייב אף שנשתנה טעמו ובמצה כל שנשתנה טעמו אינו יוצא בו ה"נ כאן אף שיש בכא"פ ולא נתבטל בחיטים מ"מ כיון דלית ביה טעם אינו יוצא דהא נשתנה טעם החיטין לטעם האורז כו' עיי"ש. ולא זכיתי להבין דבריו איך ראה רבינו דיש חילוק בין מצה לחמץ או לטבל דהא תוס' פסחים (דף מ"א) בד"ה אבל לא במבושל כתבו פ"ה דבישול מבטל ליה מתורת לחם ולפרש"י מיירי בבלילה רכה דבבלילה עבה לא קנפיק מתורת לחם ור"י מפרש דמיירי בבלילה רכה פסולה משום מצה עשירה א"כ בין לפרש"י ובין לפירוש תוס' לא מצינו רק שביטל מתורת לחם עוני ולא לענין טעם דגן ועיין ברבינו יונה וכן בירושלמי בפרקין שכתב הכא את יליף:

סעיף א תערובת. עיין מ"ש במ"א שהביא הפלוגתא דלשיטת הרבה פוסקים דוקא בכזית בכא"פ חייב לבער לשיטת הרמב"ם אף כשאין כזית בכא"פ חייב לבער מ"מ יש כזית בכא"פ חמץ בביתו. וכתב המ"א במין במינו דכיון דמותר לאכול מדאורייתא פשיטא דא"צ לבער והקשה הפ"מ דהא הרמב"ם סובר באין כזית בכא"פ מותר מדאורייתא ומ"מ כתב הרמב"ם דצריך לבער אף שמותר באכילה והטעם דטומאת משא לא בטיל. ובמקור חיים כתב ג"כ דלשיטת הרמב"ם דמותר בפחות מכזית בכא"פ מדאורייתא א"צ לבער והוא לכאורה היפך שיטת הרמ"ק והכ"מ:

ולענ"ד נראה דקושית הפ"מ הוא קשה רק לשיטת המ"א דהשיג על הרשב"א שכתב דהמשקין דנעשים ע"י חומץ יין ודבש אסורים וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש יבטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה [היינו כותח הבבלי] דדוקא כל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא נ"ט אבל שדעתו לעשות כן אסרו ואינו בטל במיעוטו ותמה עליו דהא בגמ' מוקי לה בשיש כזית בכא"פ ובאמת דברי הרשב"א מיוסרים על דברי בעהמ"א בסוגיא שכתב דיש תרי גווני כותח הבבלי יש מהן שיש כזית בכדי א"פ ויש מהן שאין כזית בכדי א"פ ור"א מחייב בתרתי כשיש בהן כזית בכא"פ מחויב מטעם כעיקר וכשאין כזית בכדי א"פ מטעם היתר מצטרף לאיסור ורבנן פליגי בתרתי והא דכשאין בכא"פ דלא בטל כתב כסברת הרשב"א דכיון דנותנין לתוכו בכונה והוא יסוד אחד מענינים אלו ע"ש והא דפליגי חכמים רק לענין מלקות אבל לענין איסור בכל התרי גווני אסור ודברי הרשב"א נכונים והא דס"ל להרמב"ם כשאין כזית בכא"פ דמותר מדאורייתא ע"כ דטעם בטל דהא חצי שיעור גם ע"י תערובות אסור כמבואר בר"ש במשנה דמקפה מהא דחולין לא תזלזלו בשיעורא דרבנן עיי"ש לקמן (בסי' תרי"ב) בקונט' חצי שיעור כתבתי מזה וע"כ מטעם ביטול וכותח הבבלי אינו בטל וסברת הבעהמ"ח והרשב"א אסור מדאורייתא ושפיר כתב הרמ"ק דעובר ועיין ברמ"א (סימן ה' ובט"ז ס"ק ג') ובחק יעקב והא דרצה הפ"מ לדמות איסור בל יראה לטומאת משא נראה דאם נתערב קודם פסח אינו דומה כלל לטומאת משא דכיון דנתערב קודם ונתבטל הוי כחרכו קודם זמנו ולא דמי לטומאה דשם נתערב אחר האיסור ובזה יש לומר כשנתערב קודם פסח צריך כזית בכא"פ אבל פחות מכא"פ אינו עובר כיון דבכל מקום פחות מכזית בכא"פ מיבטל בטל הוי כחרכו ואינו עובר אבל אם נתערב בפסח אפשר לדמות לטומאת משא ואינו צריך כזית בכא"פ אך האמת יורה דרכו דגם כשנתערב בפסח אין לדמות לטומאת משא דבל יראה לא דמי לטומאת משא