חידושי מהרא"ך חלק א מ

בלאו והתוס' הקשו דמאי סייעתא הוא דלמא דלכך לא קתני נוקשה דכ"ש הוא. ולענ"ד צריך להבין במאי פליגי ר"י ור"נ דלר"י נוקשה קיל מתערובות ולר"נ תערובות חמור מנוקשה באיזה סברא פליגי ונראה דהנה הבעה"מ כתב נפקא ליה לר"מ מהיכא דנפקא ליה לר"א מדרשא כל מחמצת דר"י אינו מרבה אלא תערובות חמץ גמור דדמי למחמצת ור"מ מרבה מיניה אפילו נוקשה בעין כיון דכתוב כל לא שייר ולא מידי וכרת לית ביה דמיעטו רחמנא מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו וה"ה נוקשה בעינא ומאי משמע דקרא למעוטי אתי מכדי כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה אם במחמצת הוא ענוש כרת היינו בנתחמץ ע"י דבר אחר כש"כ חמץ שנתחמץ מאליו ול"ל למכתב שוב כי כל אוכל חמץ ונכרתה אלא לאשמועינן כל האוכל חייב כרת ואין כל חמץ בכרת ולרבנן דלא דרשי קרא כל לגמורי מיעטינהו רחמנא בין מלאו בין מכרת ואי אמרת לרבנן ל"ל למיעוט לשתוק קרא מיניה יש להשיב סד"א ליהוי תערובות חמץ כחמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר שכח אחר מעורב בו ואידי ואידי תערובות הוא קמ"ל כי כל אוכל מיעוטא הוא ונקוט האי כללא בידך דהיתר מצטרף לאיסור יש בו חמור גדול מן טעם כעיקר ולפי שאין טעם כעיקר אסור אבל דבר שיש בו כשיעור וניכר בו טעם היתר מצטרף אע"פ שאין בו טעם איסור ואי אמרת דהא ארבעה מינים מדינא כולה לטעמא עבידא ובש"ס חשבו להיתר מצטרף לאיסור ולא לטעם כעיקר יש להשיב ולהפריש בין טעם לטעם שכל העירובין השנויין במשנתנו אע"פ שהן נותנים טעם טעם משתנה ע"י עירוב או טעם אחר שאין טעם האיסור שהוא הדגן נראה דעירוב אלא שהוא מסייע לתת טעם חדש ואינו נתבטל לפרי שהדגן הוא אחד מן ד' מיני מדינות ע"ש. היוצא מדבריו דאי לאו המיעוט היה חייב על החמץ ע"י תערובות כמו שנתחמץ ע"י דבר אחר ולכאורה נראה דאינו מתורץ בזה רק דלכך מצריכין חכמים מיעוט דהו"א יהיה חייב כמו בנתחמץ ע"י דבר אחר דהיינו דוקא במקום דהיה טעם רק דלא היה צריך כזית מן האיסור בכא"פ דהא דנתחמץ ע"י דבר אחר נהי שכח אחר מעורב בו מ"מ מורגש טעם הדגן בו אבל חמץ ע"י תערובות כשאין בו טעם או כשיש בו טעם חדש אי אפשר למילף מנתחמץ ע"י דבר אחר בודאי אינו צריך מיעוט ור"א מיחייב לשיטתו גם בליכא טעם או שהוא טעם חדש מדרבנן מכל. והנה הש"ס הקשה משם על הא דתנן במתניתין הרי אל באזהרה מאן תנא דחמץ ע"י תערובות ונוקשה בעיניה בלאו ולא הקשה על רישא דמתניתין אלו עוברין דעל רישא יכול להקשות רק מנוקשה אבל מד' מיני מדינה לא יכול להקשות דאפשר דאינו חייב על אכילה ועובר בבל יראה כסברת הר"ן במתניתין כיון דאיכא כזית בכא"פ ברשותו:

ולזה נראה דהנה מדרישא דכל בודאי יותר מסתבר לרבות נוקשה דהוא חמץ שאינו ראוי לאכילה כ"כ ושניתר בה היתר מצטרף לאיסור דכל בא לרבות כל מיני חמץ בין שראוי בין שאינו ראוי ומאשר נרבה דהיתר מצטרף לאיסור דהריבוי על מצה שמצטרף לאסור רק דר"י סובר כסברת הרמב"ן דכתב והוי יודע שפירוש היתר מצטרף לאיסור אף לדברי ר"א אינו בשאין בו טעם מאיסור שא"כ מצינו חמץ בפסח במשהו שלא במינו מן התורה ולא נימא כשנהפך טעמו לטעם חדש ואתמר הכא בירושלמי לענין ד' מיני מדינה שרובן חמץ וסובר ר"י כסברת הרמב"ן דהיתר מצטרף לאיסור רק בנתינת טעם א"כ נהי דמצר הסברא כל רבוי הוא לענין חמץ בין חמץ גמור ובין חמץ שאינו ראוי לאכילה ולא לרבות היתר מצטרף לאיסור דהרבוי הוא על מצה אבל כיון דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור הוא רק בנתינת טעם ואי לאו דמיעטה הקרא מכרת היה חייב כרת ג"כ כמו שנתתמץ ע"י דבר אחר אם כן יותר מסתבר לומר דבא לרבות דהא דמיעט רחמנא בעונש דאינו חייב כרת אבל אזהרה הוא שלא לאכול מאשר נרבה נוקשה דהוא דבר חדש לגמרי אבל היתר מצטרף לאיסור הוא בכלל נתחמץ ע"י דבר אחר רק דמיעטו הקרא מכרת ובא הריבוי דכל לרבות לענין מלקות ור"נ סובר דר"א היתר מצטרף **(ומיושב קושית התוס' דלמא הא דלא תני נוקשה משום דכ"ש הוא ולהנ"ל מיושב דבאמת לא חמור נוקשה מתערובות וכן תערובות מנוקשה דלא דמי אהדדי ולא תלוי זה בזה רק כונת הגמ' לר"י דאמר נוקשה בעיניה חייב כ"ש ע"י תערובות היינו לאו משום דתערובות חמור מנוקשה רק ממ"נ חייב על תערובות וכנ"ל או מרבוי דחמץ וכמ"ש הבעה"מ דכל ריבוי הוא ומרבה כל הדברים תערובות נוקשה או אפילו דלא נילף מהריבוי אפ"ה מוכח דסובר ע"י תערובות כיון דאית ליה נוקשה יכול למילף מג"מ ומנ"ל ור"נ הוכיח מר"א כיון דאית ליה ע"י תערובות כ"ש דאית ליה נוקשה דממ"נ אי מריבוי דכל מחמצת או דמוכח כיון דאית ליה ע"י תערובות מילפותא דמשרת ע"כ נמי מוכח דא"ל נוקשה דאל"ה אין עונשין מ"ה כיון דנוקשה אין מתחייב מלקות בחמץ לא יכול למילף מג"נ דחידוש הוא ורק ממשרת לחודיה ואין עונשין מ"ה אע"כ דמחייב על נוקשה ויכול למילף מנ"מ לענין עשה שוב ילפינן ממשרת להיות לך על טכ"ע וכנ"ל במגיד משנה:

וקאמר ר"נ שפיר דממ"נ אי יליף תערובות מכל מחמצת מרבי נמי נוקשה ואי יליף תערובות ממשרת נמי מוכח דאית ליה נוקשה וקאמר בגמ' שפיר תניא כותיה דר"י היינו דר"א יליף תערובות מהריבוי דכל ואפ"ה לא קתני נוקשה ש"מ נוקשה לר"א ל"ל כיון דיליף מריבוי דכל א"כ לא מוכח נוקשה והיה לו למיתני נוקשה או שסבור גם נוקשה מהריבוי אע"כ דנוקשה לר"א ל"ל ומיושב היטב קושית התוס' דלא קתני נוקשה משום דכ"ש באמת אין נוקשה חמור מתערובות מצד עצמו ורק ר"נ סובר דממ"נ אית ליה נוקשה וכנ"ל והוכיח הגמ' דלא כותיה מהך ברייתא:

ובזה אפשר ליישב דברי הטור שכתב דר"א אית ליה נוקשה ותערובות והקשה הב"י דהא תניא כותיה דר"י ולהנ"ל י"ל דלכאורה יש להקשות על הנ"ל דהגמ' קאמר תניא כותיה דר"י הוא משום דר"א מרבי עירובו מכל מחמצת וכנ"ל דהנה בגמ' אמרינן הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכא"פ כו' וכתבו התוס' בנזיר דה"ה שכר המדי ואידך א"כ לשיטת הפוסקים דטכ"ע הוא רק בכא"פ או לפי דברי הטור דבהני לית בהו טעם חמץ רק קיוהא א"כ לא יכולין למילף ממש כו' להכי מרבה מכל והא איכא עוד ברייתא דמייתי בגמ' על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר"א כו' וי"ל דברייתא זו מיירי בתערובות שיש בו טעם ויליף באמת ממשרת דטכ"ע ואייתר ליה כל מחמצת לרבות כותח הבבלי כו' אף דלית בהו טעם חמץ רק קיוהא וא"כ כיון דהברייתא דלעיל דאמר על עירובו בלאו י"ל דיליף ממשרת א"כ ע"כ מוכח נמי נוקשה להכי לא איצטריך למתני תו בברייתא האחריתא נוקשה רק תני כותח הבבלי כו' דבהני לית בהו טעם חמץ רק קיוהא א"כ ליכא סייעתא לרב יהודה. אך ניחא דבהו"א לא ידע עדיין הגמ' מהא דכותח הבבלי כו' דמיירי דלית בהו טעם חמץ וכמו דפריך בגמ' א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי והיה סובר הגמ' דכותח הבבלי אית בו טעם חמץ וכבכא"פ ומש"ה פריך בגמ' אמאי פליגי רבנן עליה דר"א אי כזבכא"פ דאורייתא:

וכיון דסבר הגמ' דכותח הבבלי הוא כשאר תערובות שיש בו טעם ואפ"ה לא יליף ממשרת רק מהריבוי דכל ומש"ה שפיר הוי סייעתא לרב יהודה דנוקשה בעיניה לא קתני וכנ"ל:

אמנם לפי המסקנא א"כ ע"כ הד' מינים כותח הבבלי כו' משונה משאר תערובות כמו שמתרץ הגמ' דמש"ה פליגי רבנן עליה דר"א א"כ ליכא סייעתא לרב יהודה וכנ"ל ומש"ה פסק הטור כר"נ דר"א אית ליה גם נוקשה וא"ש בעזה"י:

)**