חידושי מהרא"ך חלק א לט

דנבילה שאינו ראוי לגר ושלא כדרך אכילתו תרי ענינים הן ומתרי קראי נפקי שלא כדרך אכילתן היינו שאוכל חי או עירוב דברים מרוב ומקרא דלא יאכל נפקא וכשנסרח גוף האיסור פקע ואפי' חזר ותיקנו בדברים המתבשלים שרי דכבר פרת האיסור מקרא דנבילה שאינו ראוי לגר עיי"ש:

ולפענ"ד נראה דין מוכרח הדבר דהא תוס' בשבועות כתבו דלר"ש דלחייב בכ"ש מלקות גם שלא כדרך הנאתן אסור ונבילה שאינו ראוי לגר גם ר"ש מודה דפטור וע"כ דחמיר לן כשאוכל דבר הראוי לאכילה שלא כדרכו בין אוכל דבר שאינו ראוי ובמקום אחר הארכתי:

ולזה נראה לתרץ קושית הב"י על הטור **(והנה אבאר דברי מו"ז ז"ל בקצרה לתרץ דברי הטור דהתוס' הקשו על הא דקאמרינן בגמ' ואלו נוקשה בעינא לא קתני ש"מ נוקשה לר"א ל"ל והקשה בתוס' דלמא מש"ה לא קתני לה משום דכ"ש הוא ותירץ לקושית התוס' כך דהבעה"מ כתב דהו"א דחמץ ע"י תערובות הוי כנתחמץ מחמת דבר אחר ועוד כתב דהיתר מצטרף לאיסור הוא אפילו בליכא טעם חמץ:

והרמב"ן סובר דגם בהיתר מצטרף לאיסור בעינן טעם חמץ ולפ"ז י"ל דבזה מחולק ר"י עם ר"נ דרב יהודה סובר כשיטת הרמב"ן דהמל"א הוא בנתינת טעם והוי שפיר כנתחמץ מחמת דבר אחר דכח החומץ ניכר בין בתערובות ניכר הטעם החמץ להכי חמור יותר מנוקשה אבל ר"נ סובר כשיטת הבעה"מ דהיתר מצל"א הוא בליכא נתינת טעם א"כ לא הוי כנתחמץ מחמת דבר אחר להכי סובר דנוקשה חמור יותר דהוא בעינא ולפ"ז קאמר בגמ' תניא כותיה דר"י מהא דתניא כותח הבבלי ושכר המדי כו' יהיה סובר הגמ' דמיירי ביש בהן טעם חמץ א"כ חמור יותר תערובות מנוקשה וא"כ אי סבר ר"א גם נוקשה הו"ל למיתני נוקשה אע"כ דנוקשה לר"א ל"ל ומיושב קושית התוס' דלא הוי כ"ש כיון דהיה סבר דיש בהד' מינין טעם חמץ ומיושב קושית מהרש"א דלא הביא ראיה מהא דעל עירובו בלאו ולא קתני נוקשה דבזה י"ל דמיירי בליכא טעם חמץ א"כ נוקשה חמור ולהכי לא תני ליה משום דכ"ש הוא אבל בברייתא דכותח הבבלי היה סבור דמיירי ביש בהן טעם חמץ כמו שהביא הרמב"ן בשם הירושלמי אך זה הוא בה"א דהגמ' מספקא ליה אי סברי רבנן כזית בכא"פ וכ"ש טעם כעיקר אבל לפי המסקנא דמשרת לטכ"ע וסברי רבנן טכ"ע א"כ קשה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי וצריך ע"כ לומר דבד' מינים מדינא לית בהו טעם חמץ רק קיוהא בעלמא וכמ"ש גם הטור ור"א מרבי מכל ורבנן פליגי עליה א"כ כיון דע"כ לפי המסקנא ליכא בתערובות טעם חמץ א"כ נוקשה חמור ומש"ה לא קתני בברייתא משום דכ"ש הוא כקושית התוס' וא"כ ליכא סייעתא לרב יהודה ומש"ה פסק הטור כר"נ דגם ר"א אית ליה נוקשה. הנה דפח"ח ואכתוב מה שנראה לענ"ד ליישב דברי הטור וגם קצת קושיות בסוגיא התמוה מאד א' דמה ענין תערובות לנוקשה ובאיזה סברא פליגי ר"י ב' קושית מהרש"א אמאי לא פריך מברייתא שהביא ר"נ על עירובו בלאו ואלו נוקשה בעינא לא קתני ש"מ נוקשה לר"א ל"ל ג' קושית התוס' ד"ה ואלו נוקשה כו' וא"ת ונימא דמש"ה לא חשיב ליה משום דכ"ש הוא כדאמר ר"נ:

והנראה לתרץ דבגמ' קאמר דלהכי לא ילפי רבנן מגעולי מדין משום דחידוש הוא דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא וכתבו התוס' דר"מ פליג עליה וסובר דנטל"פ אסור דגמר מגעולי נכרים דאפילו קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא וג"כ לאו חידוש הוא והקשה התוס' בע"ז אמאי קאמר הגמ' דאליבא דרבנן הוי חידוש אמאי לא נילף בכל התורה כילה כמו לר"מ ע"ש:

והנראה לע"ד לתרץ דבגמ' קאמר דבב"ח חידוש הוא ופריך ומאי חידושו אילימא דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי כו' כלאים נמי כו' מבואר דהיכא דמשכחת עוד חידוש זה לא הוי תו חידוש והנה לר"מ דסובר דנוקשה בעינא בלאו אף שאינו ראוי לאכילה ופגום א"כ תו לא הוי חידוש געולי מדין וילפינן שפיר לטכ"ע מנעולי מדין וא"ש ר"מ לשיטתו אבל רבנן דסברי דעל נוקשה פטור להכי לא יכולין למילף מגעולי מדין דהוי חידוש דא"א דלא פגמה פורתא וקאמר בגמ' שפיר כיון דשמעינן ליה לר"מ דנוקשה בעיניה בלאו כ"ש חמץ דגן גמור ע"י תערובות דממ"נ או דילפינן ע"י תערובות מריבוי דכל מחמצת או דילפינן מגעולי מדין וממ"נ מוכח דאית ליה ע"י תערובות ולא משום דתערובות חמור מצד עצמו מנוקשה רק מכת ממ"נ סובר נמי ע"י תערובות וכנ"ל:

והנה התוס' בחולין הביא דהר"י מאורלייניש סובר דלמאן דיליף טכ"ע מגעולי מדין לא הוי רק עשה ור"ת סובר דאהדריה לאיסורא קמא ומתחייב מלקות כמו על עיקר עיי"ש וי"ל דפליגי בזה רב נחמן ור"י דר"י סובר דאפילו אם ילפינן מגעולי נכרי נמי חייב מלקות ולהכי קאמר דר"מ אית לי' ע"י תערובות ממ"נ וכנ"ל אך ר"נ סובר דאם ילפינן מגעולי מדין לא הוי רק עשה ולהכי קאמר דילמא לא סבור ר"מ רק נוקשה בעיני' אבל חמץ דין גמור ע"י תערובות לא היינו דאף דר"מ יליף מג"מ אפ"ה לא הוי רק עשה ובמשנה קתני דהרי אלו באזהרה ויש ליישב דקדוק הצל"ח אמאי קאמר ר"נ לשון דילמא עיי"ש:

ובזה ניחא די"ל דאף דמג"מ לא הוי רק עשה אפ"ה י"ל דסובר כמו רבנן ומוקי משרת וטכ"ע ולהכי חייב מלקות ע"י תערובות או דמוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור ולא מתחייב על טכ"ע מלקות ולהכי קאמר הלשין דלמא ורב נחמן אומר דאתי מתניתין כר"א דר"א סובר דע"י תערובות חייב מלקות והיה סובר ר"נ דיליף תערובות חמץ נמי ממשרת לטכ"ע. והנה שיטת הראב"ד דכל טכ"ע לא לקי משום דילפינן ממשרת מק"ו ואין עונשין מן הדין. והנה כתב המגיד משנה (בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות) דהיכא דאיכא עשה עונשין מן הדין ולפ"ז סבר ר"נ דר"א יליף מגעולי מדין והוי עשה ושוב שפיר יליף ממשרת ומתחייב מלקות על טכ"ע. והנה האיך יכולין למילף מנ"מ דהא הוי חידוש דאי אפשר דלא פגמה פורתא וממשרת לחודיה ולא מחייב מלקות דאין עונשין מן הדין אע"כ דר"א סובר דנוקשה אסור בחמץ ושוב לא הוי געולי מדין חידוש וכנ"ל ולהכי שפיר יכולין למילף ממשרת להתחייב מלקות דהיכא דאיכא עשה שוב עונשין מ"ה וקאמר שפיר ר"נ דר"א הוא דכיון דסובר ר"א דמחייב על תערובות חמץ ע"כ סובר נמי דנוקשה אסור בחמץ וכנ"ל וג"כ לאו משום דנוקשה חמור מצד עצמו ורק דע"כ סובר נוקשה מכת ממ"נ אי יליף ממשרת מוכח דסובר נוקשה ואי דיליף מהריבוי דכל נמי סובר נוקשה דכל ריבוי הוא ומרבה כל הדברים וכמ"ש הבעה"מ:

וקאמר בגמ' תניא כותיה דרב יהודה דמביא הברייתא דהא דמחייב ר"א ע"י תערובות הוא מהריבוי דכל מחמצת א"כ שוב לא מוכח דסובר נוקשה ושפיר קאמר דאילו נוקשה בעיניה לא קאמר ש"מ דנוקשה לר"א ל"ל ומיושב קושית מהרש"א דמהברייתא דלעיל דמחייב ר"א תערובות חמץ לא מצי פריך לר"נ אמאי לא חשיב נוקשה דז"א דע"כ מוכח דמחייב בנוקשה דאל"ה אמאי מתחייב בתערובות חמץ דלא ידעינן דהא דמחייב ר"א משום הריבוי דכל וי"ל דיליף ממשרת וע"כ מוכח דנוקשה אסור בחמץ וכנ"ל ולהכי לא צריך למיתני נוקשה:

)** דכבר עמד מהרש"א מהא דמביא סייעתא לרב הברייתא דכל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי ואלו נוקשה בעינא לא קתני מאי אולמיה דהא ברייתא מברייתא דהביא לעיל ועל עירובו