חידושי מהרא"ך חלק א לח

שאבד כלאים אסור ואינו בטל ותירצו כיון דהתורה אסרה על התערובות והקשה דא"כ בשר בחלב אמאי בטל דהא התורה אסרה ע"י תערובות ותירצו דבב"ח דרך בישול אסרה תורה א"כ לאביי דסובר בחולין דאי לא ילפת טעמו ולא ממשו מבב"ח מהראוי אשר בב"ח יאסר במשהו והוה בב"ח דומיא דכלאים דהתורה אסר התערובות ולא הטעם לא הוי תרי ליה בחלבא חידוש כיון התורה אסר התערובות ולא אסר התערובות רק ע"י בישול כמו דלא אסר רק שוע טווי ונוז ולזה בחולין דלא סבר אביי דדרך בישול אסרה תורה א"כ בב"ח דומה לשאר איסורים וצריך לבא לידי ביטול קודם נתינת הטעם ולא הוי חידוש כלל דבכל איסורין כבוש מותר ולזה לא פירש רש"י דהחידוש הוא דאי תרי ליה וע"כ החידוש הוא דהא לחודיה שרי:

ועוד יש לומר כיון דהכבישה עושה פעולת פליטה ובליעה נהי דלענין אכילה קמא בטל מ"מ אמאי מותר לעשות כן דהא הבישול אסרה תורה וכבישה עושה אותו פעולה. אך לכאורה יש לומר דכיון דאינו אסור באכילה גם בבישול אינו אסור כמבואר בחולין (דף קי"ד) אך זה ניחא אי ילפינן איסור אכילה מלא תבשל כמבואר שם אבל לר"י דהוא מרא דשמעתתא סובר שם כי כעורה הוא ששנה רבי ומפיק איסור אכילה מקרא אחרינא החידוש הוא דמותר לעשות הכבישה מבב"ח אבל אביי דס"ל כתנא דבי ר' ישמעאל דיליף איסור אכילה מלא תבשל ליכא חידוש כלל מהא דתרי לה דהא באכילה מותר דבטיל קמא קמא והא דכאן מסיק הש"ס דבב"ח לאו חידוש דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי דבכלאים ג"כ נראה לכאורה דהנה יש לומר בשלמא בכלאים דאסור לו לזרוע ולקיים ועובר על איסור ולזה אסור דכיון דעבר על ציווי התורה וכן מבואר להדיא ברמב"ם הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן הרי זה הרואה אסור בהנאתן וכל אדם מותרים בהם ואלו קיימן בעל הכרם היה מקדיש אותו לכל אדם מבואר דהאיסור כיון דעובר על מימרא דרחמנא ובב"ח אסור אף אם לא עשה איסור כלל אם נפל ממילא בב"ח ג"כ אסור אך נראה לת"ק דמתניתין בפ"ז דכלאים דאדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ נאסר לכל העולם אף למי שלא עשה האיסור שפיר מדמה הש"ס כלאים לבב"ח אבל לפי פסק הלכתא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן פסק הרמב"ם (בפ"ה ה"ח) אחד הנוטל ואחד המקיים כיון שראה כלאים צמחו בכרם והניחם הרי זה קדש ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו א"כ מבואר דרק כשעושה איסור נאסר אינו דומה כלאים לבב"ח והוי שפיר בב"ח חידוש במאי דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי הרב הצל"ח הקשה דהא ר"י סובר בחולין דל אמרינן כבוש כמבושל א"כ אמאי חידושו בב"ח דאי תרי לה כולי יומא דשרי:

ונראה לענ"ד דהנה אין סברא לומר דפליג ר"י ושמואל אי כבוש עושה פעולה פליטה ובליעה כי זה פלוגתא במציאות ובודאי דהכבישה עושה פעולת פליטה ובליעה רק דפליגי אי הטעם ע"י כבישה אסור או לא והנה אי הוה ילפינן טעם כעיקר ממשרת אם שרה ענבים ע"כ הטעם כבישה אסר רחמנא גם כן ואי הוי ילפינן טעם כעיקר מבשר בחלב על כרחך דטעם דכבישה לא נאסר דאין הלמד חמור ממלמד כיון דכל הילפותא דטעם כעיקר אסור הוא רק מבב"ח ושם הכבישה מותר וסוגית הש"ס הוא ורבנן ילפי מבב"ח בב"ח חידוש הוא מאי חידושו אילימא דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי כלאים נמי אלא דאי תרי לה כוליה יומא בחלבא שרי ואי אפשר למילף מבב"ח טעם כעיקר בכבישה ולא דבב"ח הוי חידוש במאי דתרי לה כוליה יומא ושרי דהתורה לא אסרה טעם הכבישה בשום איסור כי מבב"ח לא היה אפשר למילף דכבוש אסור דהא בב"ח מותר הכבישה וצריך משרת ור"ע בב"ח חידוש הוא דהיינו ובמאי דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי דאין כונת הש"ס דבב"ח אינו חידוש דכלאים ג"כ האי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי דהתורה אמרה באמת גם בכלאים חידוש עיין תוס' חולין (דף ס') ד"ה שאם רקמה ואכלה לוקה רק דקושיתו דל"ל לברייתא למילף כלאים ממשרת דהא כלאים שפיר דיכול למילף מבב"ח. ומצאתי בס' לב אריה שפירש כן לתרץ קושית התוס' על רש"י בחולין (דף קט"ו) הדברים נכונים א"כ לר"ע דלא נמצא שיליף כלאים ממשרת שפיר יוכל לומר דהחידוש הוא במאי דהאי לחודיה שרי ולא במאי דתרי לה כולי יומא דאין זה חידוש דהתורה לא אסרה טעם הכבישה בשום איסור ואפשר למילף באמת כלאים מבב"ח ולא הקשה הש"ס רק דהיכי אפשר למילף מבב"ח לכל איסורי תורה דהא בב"ח חידוש הוא דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי וגם כלאים חידוש הוא והא דהקשה הש"ס ורבנן ילפי מגעולי מדין דהא מגעולי מדין לא היה אפשר למילף דכבוש אסור נראה לפע"ד דהא דסובר ר"י דכבוש מותר הייני כיון דפסק טעם כעיקר דרבנן כמבואר בע"ז ובב"ח הוי טעם כעיקר מדאורייתא וגזרו חכמים בכל איסורים משום לתא דבב"ח והר"ן כתב למאן דסובר חנ"נ בשאר איסורים דגזרו משום לתא דבב"ח לא גזרו בכבוש ומליחה רק בבישול משום לתא דבב"ח אבל בצלי לא הוי דומיא דבב"ח וכיון דכבוש מותר בב"ת לא גזרו על כל איסורין בכבוש מותר אבל אי הוה פסקינן דטעם כעיקר מדאורי' והוי יליף מגעולי עכו"ם היה סובר ר"י דטעם ע"י כבוש ג"כ אסור ולזה בחולין לא היה פירושו דחדוש הוא דאי תרי לה כוליה יומא שרי דכיון דסבר אביי דטעם כעיקר ילפינן מבב"ח היה הכבוש מותר בכל איסורין שבתורה והדברים נכונים:

הטור כתב דלר"א דס"ל דחמץ ע"י תערובות בלאו גם נוקשה אסור ותימא על הב"י דזה סברת ר"נ להא בש"ס תני כותיה דר"י דתערובות חמור מנוקשה:

ולענ"ד היה נראה לתרץ בפשיטות דהנה בש"ס אמר הנח לכותח הבבלי בעינא קאכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ואף דבחמץ חייב כרת אפי' כשנפסל מאוכל אדם וצריך לומר דקיל יותר כשאוכל שלא כדרך אכילה משאכל דבר שאינו ראוי לאכילה ונפסל מאוכל אדם וכ"כ הפ"מ בפתיחה וכן מוכח לכאורה דעל נבילה שאינו ראוי לגר דאינו קרוי נבילה צריך קרא לר"ש ור"מ חולק וס"ל חייב באוכל שלא כדרך הנאתן כ"ע מודים דפטור דהתורה לא אסרה רק דרך אכילה והנה בש"ס אמר הנח לכותח הבבלי אי בעינא קאכיל בטלה דעתו אצל בני האדם ואי אכל ע"י טיבול לא הוי כזית בכדי אכילת פרס נראה דספיקו לא מספקי הש"ס אי ר"א מחייב כשאוכל הכותח בעינא ולא ס"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם או דס"ל כשאוכל בעינא פטור רק דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור:

והנה לכאורה קשה דהא תניא בברייתא כותח הבבלי ושכר המדי ובכולן יש כזית בכדי א"פ ולא קתני על עירובו בלאו מוכח דס"ל דאם אכל בעינא חייב ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם דאל"כ אמאי נקט בברייתא דוקא אלו ולא קתני סתם א"ו לאשמועינן דעל כותח הבבלי חייב בין כשאוכל בעין ובין כשאכל ע"י התערובות וצ"ל דלא מוכח מברייתא דר"א מחייב כשאוכל בעין והא דנקט בברייתא כותח הבבלי דכיון דיש כזית בכדי א"פ בכזית בכדי א"פ דאורייתא בכל התורה כולה ולא בטל בשום איסור שבעולם ולזה חייב בחמץ כי ההיתר מצטרף לאיסור אבל אם אין כזית בכא"פ בטל האיסור לא שייך לומר היתר מצטרף לאיסור דהא נתבטל אך זה ניחא בהו"א דהש"ס מספקא ליה אי כזית בכדי א"פ דאורייתא וכש"כ דטעם כעיקר אינו אסור אבל לפי המסקנא דטפס כעיקר אסור ולפי שיטת הטור אפילו כשאוכל רק כזית מן התערובות דנהפך ההיתר להיות איסור כיון שמורגש הטעם א"כ קשה אמאי תני כותח הבבלי דהא דכל התערובות לא נתבטל במקום דאיכא טעם א"כ לאשמועינן אתי דאם אכל הכותח בעין ג"כ חייב א"כ כש"כ כשאוכל נוקשה אף דלא הוי ראוי לאכילה כיון דאוכל כדרך אכילה חמור אך אחר העיון נראה דאין זה מעלה ארוכה לשיטת הטור דס"ל דכותח הבבלי לא הוי רק קיוהא לא מוכח דאם אכל בעין שלא כדרך אכילה דחייב דהברייתא נקט כותח אף דלא היה רק קיוהא מ"מ אסור ועוד דמה שרצו האחרונים לחדש דחמיר לן אכילה כדרך אכילתו אוכל שאינו ראוי לאכילה מן אפילה שלא כדרך אכילה דבר שראוי לאכילה אינו מוכרח. מו"ח זצ"ל בספרו חוד"ע כתב