חידושי מהרא"ך חלק א לז

ר"ש לא סבר דחייב בכל שהו **(ולי נראה לע"ד לתרץ דהקשו שם בתוס' ע"ז זבחים (דף ס"ח) על סברא זו הלא כיון דטכ"ע מגעולי מדין ילפינן א"כ חשיב הטעם הנבלע כאילו הוא בעין וא"כ כיון שאלו היה האיסור בעין היה מחייב בכ"ש לר"ש ה"נ כשהוא נבלע בהיתר כיון שיש בו טעם וטכ"ע כו':

ונראה לתרץ דהתוס' הקשו הקשה הרבינו יוסף היכי יליף ר"ע מגעולי מדין איסור נזיר הא נזיר קיל מכל האיסורים ותירץ בס' קדושת לוי דלכאורה מ"פ בגמ' ור"ע טעכ"ע מנ"ל הא ר"ע דריש כל עכ"ל ללמוד תר"וי טעם כעיקר מכל והמל"א ממשרת אך כך פריך בעי כיון דבנזיר אמרינן תרו"י טכ"ע והמל"א א"כ מצד זה חמור משאר איסורין ואיך יכולין למילף טע"כ מנזיר מק"ו דהא יכולין למיפרך מה לנזיר שכן אמרינן ביה נמי המל"א משא"כ בשאר איסורין דלא אמרינן המל"א לא אמרינן נמי טכ"ע:

ומתרץ הגמ' דיליף מטכ"ע מגמ' אבל נזיר באמת לא צריך למילף מגעולי מדין כיון דדריש כל מוכח מנזיר גופיה דטכ"ע ומיושב קושית ה"ר יוסף ז"ל ודפח"ח:

ולפ"ז מתורץ קושית התוס' מה חילק בין התערובות לבעין כיון דמוכח מגעולי מדין דטכ"ע ולהנ"ל ניחא די"ל דר"ש לא דריש כל א"כ לא אמרינן בנזיר טכ"ע דהא גם מגעולי מדין לא יכולין למילף איסורי נזיר דהא נזיר קיל מכל האיסורין וכיון דלא אמרינן בנזיר טכ"ע שפיר יש לחלק בין בעין לתערובות דבעי כזית:

ומיושב היטב קושיא הנ"ל דלר"ע דדריש כל ואמרינן בנזיר טכ"ע שוב אין חילוק בין בעין לתערובות וקאמר בגמ' שפיר דאי סברא כר"ש ממילא גם ע"י תערובות מחויב בכ"ש וע"כ דלא סבר כר"ש מדבעי צירוף כזית וא"ש בעזה"י:

)** ונראה דס"ל לתוס' כמו דסובר הריטב"א במכות דהא דחייב ר"ש כ"ש למכות ולא אמרו כזית רק לקרבן דבמזיד אחשביה לאכילתו אבל לענין קרבן לא שייך אחשביה דהא הוא שוגג ע"ש א"כ ס"ל לתוס' דע"י תערובות לא שייך אחשביה דמנ"ל דרוצה באכילת האיסור דלמא רצה באכילת היתר וזה ניחא אם התערובות נעשה ממילא אבל אם עשה התערובות בידים חזינן דאחשביה לאיסור ורצה בו ממילא חייב לפ"ז ניחא דתוס' כתבו דמשרת אם היה נבלע חצי זית יין וחצי זית פת דהיינו ממילא אבל נזיר ששרה פיתו דעשה בכוונה שפיר דייק הש"ס דלמה ליה לצרף לר"ש:

ובגוף קושית התוס' נראה דהנה הקדמונים פליגי אי נזיר הוי איסור חפצא דהיינו שאוסר היין והתגלחת והטומאה עלי' דנזיר הוי איסור גברא שאסר עצמו על איסורי נזיר והריטב"א בשבועות כתב דנזיר לא הוי איסור גברא ולא איסור חפצא רק איסור תורה דהיינו לא שאנו דנין אם הוא אוסר על עצמו איסורי נזיר או שאסר עצמו מן האיסורי נזיר רק כיון שאמר הריני נזיר נתקדש בקדושת הגוף קדוש יהיה וכו' ואסרה התורה עליה מה שאסרה ולפ"ז קשה לכאורה דא"כ נהי דיליף ר"ע מטעם כעיקר מגעולי מדין מכ"מ צריך משרת לאסור בנזיר לאשמועינן דנזיר הוה איסור תורה דאי נזיר הוי איסור גברא או איסור חפצא לא אפשר למילף דטעם כעיקר אסור בהא דפסקינן דנדר מן היין מותר בתערובות יין אפי' כזית בכדי א"פ כמבואר בש"ס נדרים (דף נ"ב) ובש"ע יו"ד (סי' רט"ז סעיף ט'):

אך נראה דכיון דאם נזר בחרצן או שלא ליטמא כל איסורי נזיר עליה ע"כ דנזיר אינו לא איסור גברא ולא איסור חפצא דהא לא אסר עצמו כלל ולא איסור גברא ולא איסור חפצא א"ו דאיסור תורה כשיאמר הריני נזיר התורה אסרה עלי הדברים האלו ולא צריך קרא לטעם כעיקר אבל ר"ש דס"ל דאינו נזיר אלא כשנזר מן הכל שפיר י"ל דנזיר הוי איסור גברא או איסור חפצא ואף דס"ל בכל התורה כולה טעם כעיקר לא הוי ידעינן בנזיר דטעם כעיקר אוסר וצריך משרת להורות דנזיר הוי איסור תורה ובני הרב הגאון מו"ה אברהם השיב לי דתוס' אזלי לשיטתם דהקשו לעיל האיך יש למילף נזיר מגעולי מדין דהא נזיר יש היתר לאיסורו ותירצו דהתורה צוה להגעיל גם כלים הבלועים מיין והקשה שפיר למה לי משרת ויפה השיב לי בני הנ"ל:

אך נראה דיש לחלק גם לשיטת התוס' דאי אמרינן דנזיר הוי איסור חפצא ובין דאי אפשר למילף דנזיר יש היתר לאיסורו:

אך באמת יש לתרץ קושית התוס' עפ"י קושית הרמב"ן שהקשה אמאי לא צוה תורה להגעיל במלחמת סיחון ועוג ותירץ דשם הוי מותר אפי' קדלי דחזירי רק במלחמת מדין דלא הוי מלחמת א"י נאסרו בקדלי דחזירי עכ"פ לא מקרי איסור עולם אין היתר לאיסורו כיון דהיו מותרים בכל האיסורים ונזיר פשיטא דהיה אסור ביין אפילו בשבע שכבשו ושבע שחלקו כמו אם נשבע שלא לשתות:

ור"ע טעם כעיקר מנ"ל יליף מבב"ח ורבנן בב"ח חידוש הוא אמאי חידוש ואילימא דהאי לחודא שרי והאי לחודא שרי כלאים נמי אלא ודאי תרי לה כוליה יומא בחלבא שרי וקמבשל בשל"י אסור ובחולין (דף ק"ט) אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא פירש רש"י דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי אף ע"ג דליכא נותן טעם נמי אמר רבא דרך בישול אסרה תורה והקשו בתוס' דהא בש"ס כאן אמר דבב"ח חידוש הוא דאי תרי לה כולי יומא ולא משום דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי דא"כ כלאים נמי:

ונראה לענ"ד דהנה עמדו על רש"י דס"ל דכבוש הוא דוקא בחומץ וציר ולא במים א"כ מאי חידושיה דבב"ח דהא בכל מילי נמי כבוש לא נאסר רק בחומץ וציר ונראה דהנה הכרו"פ (בסי' ק"ה) כתב שרחוק לומר דכבוש כל כ"ד שעות אינו עושה פעולה רק ברגע אחרונה עושה פעולתו בשלימות רק מוציא לאט לאט ומבליע לאט ואין הטעם מורגש עד תשלום כ"ד שעות דאז נגמר הפעולה בשלימות וכן דעת הרשב"א הובא בט"ז (סי' קל"ה ס"ק א') א"כ קמא קמא בטל ואינו אסור אי אמרינן דאינו חוזר וניעור ובפרט דטעם כעיקר דרבנן עיין בפר"ח (סי' צ"ט) ולזה פסק רש"י דדוקא כשנותן חומץ וציר דשיעור הכבישה כדי שיתן על האש ויתחיל להרתיח לא מיבטל:

אך נראה דהא דאינו חוזר וניעור במקום דצריך לבא לידי ביטול כמו שנתערב יין במים אם מתירים אנחנו את המים ע"כ צ"ל דהיין בטל וכיון דכבר נתבטל ונעשה היתר אינו נעשה עוד איסור אבל בטעם בלבד ולכאורה כיון דלא נתערב ממש קודם שטעם מורגש א"צ לבוא כלל לידי ביטול לא שייך לומר לכאורה אינו חוזר וניעור כי לא נתבטל עדיין אך אי אפשר שיהיה הטעם חמור מן העיקר כיון דבעיקר האיסור לא אמרינן חוזר וניעור מכש"כ בטעם אבל בב"ח האי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי א"כ אף כשנתערב ממש חלב בבשר לא נאסר ואין כאן איסור כלל כי דרך בישול אסרה תורה וכשאינו נותן טעם לאו בשר בחלב הוא אלא האי באנפא קאי והאי באנפא קאי (כמבואר בר"ן ע"ז סוגיא מעמידין בעור קיבת נבילה) ביו"ד (סי' פ"ז) א"כ לא נתבטל כלל ולא שייך לומר כיון דנתבטל נתבטל ואינו חוזר וניעור לזה בב"ח שפיר דאסור ברגע זו כשנותן טעם נעשה בב"ח ולא נתבטל כלל כי קודם שנותן הטעם האי באנפא קאי והאי באנפא קאי עכ"ז לא אסרה תורה הוי שפיר חידוש א"כ כל הטעם דאי תרי ליה כל יומא בחלבא דשרי והוה חידוש דכיון דנעשה הטעם בבת אחת מה לי אם נתבשל שאסור כיון דנותן טעם גם בכבוש כיון שעושה הפליטה והבליעה הוי נתינת טעם. והנה תוס' בע"ז (דף ס"ה) הקשה דאמאי בגד