חידושי מהרא"ך חלק א לו

עליו א"כ כזית בכדי א"פ נאמר דהממש בטל ולא הוה רק טעמו ורשב"א כתב כיון דמרגיש הטעם הוה כניכר האיסור ניחא אי אמרינן דטעם כעיקר מדאורייתא וא"צ לאכול רק כזית לבדו שייך לומר דהטעם מהפך כל התערובות ואסור אבל לשיטתם דאינו חייב על כזית מן התערובות רק דצריך לאכול כל התערובות קשה דיתבטל הממש ולא נשאר רק הטעם וטעמו ולא ממשו מותר ולזה סובר רש"י דהא דאיסור בטל בהיתר מדאורייתא ברוב ילפינן מאחרי רבים להטות ושם אין המיעוט עושה פעולה ברוב כלל ואמרה תורה דאזלינן בתר רובא אבל במקום דהמיעוט עושה פעולה ברוב אין הרוב מבטל המיעוט כלל ולזה טעמו אסור וס"ל לרש"י דדוקא אם המיעוט אינו נימוח ואיתא בעין אי אפשר להיות בטל כיון דעושה פעולה ברוב אבל בנימוח לגמרי נהי דעשה פעולה ברוב דמורגש הטעם מ"מ כיון דליתא מיעוט בעין דיצטרך לבטלו לא הוה רק טעמו ולא ממשו דהא א"צ לבא לידי ביטול כיון דאינו בעין:

ועוד נראה לתרץ שיטת הרמב"ם דפסק כר"א וסובר דלר"א צריך כזית בכדי א"פ דוקא וקושית הש"ס אי הכי אמאי פליגי רבנן עלה הוא לפי הו"א דכזית בכדי א"פ הוא הלכה למ"מ אבל לפי המסקנא דילפי ממשרת בק"ו מה נזיר שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ואין איסורו איסור הנאה א"כ לדידן דחמץ לאחר הפסח מותר אפשר למילף בק"ו דחמץ אין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו יותר מנזיר דנזיר אסור ביין עד שמביא קרבן ולא נמצא בחמץ יותר חומרא רק דחמץ אסיר בהנאה מהנאה לבד אי אפשר לעשות ק"ו שיהיה חייב דהא על הנאה אינו חייב לשיטת (הרמב"ם בפ"ח מה' מאכלות אסורות) כאשר מבואר (במשנה למלך פ"ה מה' יסודי התורה) ופליגי רבנן בחמץ כשיש כזית בכדי א"פ בתערובות דאינו דומה לשאר איסורין. והרמב"ם פוסק כר"א דדריש כל וחייב בכזית בכדי אכילת פרס בתערובות דהא דכתב הרמב"ן דלכך לא פסק כר"א אף דסתם מתניתין כותיה דהא סתמא דאלו עוברין לאו דסמכא הוא דהא סתם לן תנא סתמא אחרינא בפרקין שיאור ישרף והאוכל פטור וכי תימא נימא דאדחי האי סתמא מנוקשה מחמץ דגן וע"י תערובות דחמיר טפי ולא אדחי דמתניתין מסתפקא מסתם מתניתין כיון ששנה אח"כ מחלוקת ופטור נוקשה וקשה לי טובא דמה יענה הרמב"ן לסתם מתניתין דבפ"א דחלה נתערב אחד מהם בכל המינים ה"ז עובר בפסח דלא סתם שם רק לענין תערובות ולא לענין נוקשה וצ"ע. ואחר החיפוש מצאתי בתשובת מהר"י בן חביב (סי' י"ח) שכתב דדוקא בשאר איסורין דאיסורו איסור עולם לא צריך קרא לתערובות אוסר בכא"פ אבל בחמץ דאינו איסור עול צריך קרא דאף דחמץ חמור בתערובות משאר איסורין היינו דוקא מדרבנן אבל מן התורה אפשר לומר דהוא יותר קיל ע"ש. אך שאינו מפרש הסוגיא לפמ"ש ניחא נמצא אי לאו דרשה דר"א לא הוי ידעינן דחמץ ע"י תערובות כזית בכא"פ דחייב א"כ נהי דגלי קרא לר"א דחייב מלקות מ"מ בע"פ אחר שש אין לנו לומר דכזית בכא"פ יהיה אסור מדאורייתא כיון דליכא אלא חד קרא ומתורץ בזה היטב קושית הש"ך יו"ד (סי' ק"ב) שהקשה לשיטת הרמב"ם דחמץ במשהו מטעם דשיל"מ וגזרינן שלא במינו אטו מינו דלאחר שש נהי דלא גזרינן שלא במינו אבל במינו לא יתבטל כמו כל דשיל"מ ולפ"ז ניחא דהא לענין איסור דאורייתא א"צ כלל לבא לידי ביטול דהא כזית בכדי א"פ ג"כ מותר אף דלא נתבטל כנגד האיסור דרבנן לא הוה דשיל"מ דהא גם לאחר הפסח אסור מדרבנן כמ"ש הר"ן בסוגיא דחמץ בזמנו במשהו. עיין (בסי' תמ"ז) מ"ש שם לענין נשפך:

בש"ס הביא הברייתא ממשרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים ביין ויש בהן מטעם יין חייב וכאן אתה דן לכל התורה כולה מה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו אסור הנאה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כלאים שאסור איסור עולם ואיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אינו דין שיעשה טעם כעיקר וה"ה בערלה בשתים וקשה אמאי נקט הש"ס בהנך תרי דהא נבילה וטריפה וכל איסורי התורה ילפינן מנזיר ע"ד פלפול קצת נראה דהנה הבעה"מ כתב דהלמוד הוא לענין איסור דלענין עונש אין עונשין מן הדין והר"ש כתב דהלימוד הוא לענין עונש דהק"ו הוא גילוי מלתא בעלמא והנה לעיל אמר ר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כדרך הנאתן אר"ז אף אנן נמי תנינא אין סופגין ארבעים אלא על היוצא מן הזיתים וענבים בלבד ואלו מתותים ורימונים לא מאי טעמא לאו משום דלא קאכיל הוא דרך הנאתן אמר ליה אביי בשלמא אי אשמועינן פירא גופא דלא קאכיל לא דרך הנאתן שפיר אלא הכא הוא משום דזיעה בעלמא הוא כתבו התוס' תימא אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא טעם כעיקר דאורייתא ולא הקשו על ר"ז דסובר דהוי שלא כדרך הנאתן נראה דהנה שלא כדרך הנאתן יש שני דרגות אם אכל חלב חי אינו אסור מדאורייתא וכשנהנה במשקין היוצאין אסור מדאורייתא כמ"ש פנ"י בקונטרס החדש וכששותה במשקה היוצא הוה שלא כדרך הנאתן ולכך מקרי שלא כדרך הנאתן כיון דאפשר ליהנות ביותר דהיינו באכילה דהא ה"ה כתב דלכך פסק הרמב"ם דאין לוקין על הנאה בלא אכילה (בפ"ח מה' מאכלות אסורות) דהוה שלא כדרך הנאתן וכתב המשנה למלך דאסור מדאורייתא דאל"כ אמאי צריך קרא להתיר במכירה נבילה רק דאין לוקין כי התורה לא חייבו מלקות רק כשנהנה הנאה גמורה דאי אפשר ליהנות ביותר דהיינו אכילה ולזה לא הקשה תוס' על ר"ז דהא טעם כעיקר אסור דגם לר"ז אסור מדאורייתא אבל על אביי דסובר דהוה רק זיעה דאינו אסור מדאורייתא הקשה שפיר לפ"ז בטעם כעיקר יש לומר דפטור מטעם דהוה שלא כדרך הנאתן יהיה אסור מדאורייתא או מטעם דהוה זיעה ואין בו איסור דאורייתא כלל ולזה כששנה הברייתא מכאן אתה דן לכל התורה כולה הדברים סתומים אם בא ללמוד מלקות והק"ו הוא רק גילוי מלתא או דהלימוד הוא לענין איסור וזה תלה דהא כסברת דהוה שלא כדרך הנאתן ואסור מדאורייתא ע"כ דהלימוד הוא למנין מלקות דלאיסור א"צ ק"ו ואי אמרינן כסברת אביי דזיעה הוא צריך ללמוד לענין איסור דבלא הק"ו לא הוה ידעינן דאסור כלל ולזה הלמד הברייתא דילפינן כלאים בק"ו ולענין שלא כדרך הנאתן לא היה צריך למילף כלאים מק"ו דהא בכלאים חייב שלא כדרך הנאתן א"ו דאי לאו הקרא והק"ו הוא כסברת אביי וגם בכלאים מותר והא דיליף ערלה בברייתא דבחולין (דף ק"כ) יליף הש"ס פרי מפרי דבערלה המשקין היוצא מהם אינן כפרי והוא דבערלה אינו אסור טעם כעיקר כמו משקין היוצא מהן יליף בק"ו דאסור והא דיליף מפרי פרי דמשקין אינן כמותן היינו שאינו חייב מלקות ולא דמותר או כמ"ש תוס' לעיל דיליף פרי מבפרי דבזיתים וענבים חייב ועדיין לא נתקררה דעתי בזה וביותר לשיטת הרמב"ם דיליף מכאן כזית בכדי א"פ בנתערב ממשו וטעמו לא שייך כל הסברות אלו ובברייתא דספרי ראיתי מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ולא תני שם הילפותא בכלאים וערלה וצ"ע:

בעיקר קושית הר"ש שהקשו כיון דאין עונשין מן הדין איך יליף הש"ס מנזיר דהיתר מצטרף לאיסור דהא לענין איסור א"צ למילף דחצי שיעור אסור מדאורייתא אפשר לומר דהש"ס הקשה לקמן לר"ע דאית ליה היתר מצטרף לאיסור למה לן קרא מכל אשר יצא מגפן היין דאסור נזיר מצטרפין ומשני היתר מצטרף לאיסור בבת אחת איסור ואיסור בזה"ז והיינו בכדי א"פ א"כ לפי הו"א דלא ידע חילוקא היה סובר כיון דא"פ הוה אכילה אחת כמו באיסור מצטרף גם כשהיתר מצטרף לאיסור וחייב בא"פ וצריך ילפותא דאסור לו לאכול בכדי א"פ של איסור והיתר ולפי המסקנא באמת לא ילפינן כלל מן נזיר דלענין עונש אין עונשין מן הדין ולאסור א"צ קרא:

תוס' הקשו לר"ש דסובר כ"ש למכות משרת למאי אתי ותירצו דכ"ש למכות היינו דוקא בעין ולא ע"י תערובות והקשו אחרונים בשבועות (דף כ"א) שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש חייב איבעיא להו ר"ע בכל התורה כר"ש סבירא ליה או דלמא כרבנן ס"ל והכא היינו טעמא הואיל דמפריש חייב סתם נמי חייב ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף חייב ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל למה לי לצרף וקשה הא ע"י תערובות גם