חידושי מהרא"ך חלק א לה

בזוזי ונראה הטעם דלענין זה שלא יהיה יכול לסלקו בזוזי הוה אסמכתא ולפי"ז לאביי למפרע גובה והוי כאומר מעכשיו ומבטל לאסמכתא א"כ לא יכול לסלקו בזוזי באפותיקי מפורש באומר לא יהיה לך פרעון אלא מזה ומיושב היטב דלאביי ניחא דלמפרע גובה וי"ל שהגיע זמ"פ קודם הפסח ולא מצי לסלקו בזוזי ולאביי באפותיקי מפורש ולהכי מותר החמץ בהנאה כשמגיע זמ"פ קודם הפסח אבל לרבא שסובר מכאן ולהבא הוא גובה ואפי' באפותיקי מפורש יכול לסלקו בזוזי וכנ"ל וא"כ לא שייך לומר הגיע זמן קודם הפסח כיון דיכול לסלק בזוזי ופריך הגמ' שפיר אמאי החמץ מותר בהנאה אבל לאביי ניחא א"כ כיון דגם לאביי שייך לומר הגיע זמ"פ קודם פסח ומיושב קושיות הנ"ל דקאמר בגמ' שפיר דלאביי ניחא:

ולפ"ז קשה בהא דקאמר בגמ' ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל על חמצו ד"ה עובר אמאי למ"ד למפרע גובה יהיה הכא אינו עובר ולהנ"ל מאי פריך דלמא מיירי הברייתא בהגיע זמ"פ לאחר פסח ומש"ה לא אמרינן למפרע הוא גובה וכנ"ל. אך לא קשה כלל דא"כ גם הרישא בישראל שהלוה לנכרי על חמצו מיירי נמי בהגיע זמ"פ לאחר פסח ואמאי סובר ר"מ דעובר משום דלמפרע גובה והוי של ישראל ואמאי כיון דלאחר זמן האיסור אינו יכול הישראל לגבות וממילא דלא אמרינן ביה למפרע גובה משום דאין ברירה והתוס' בגטין (דף כ"ה) כתבו היכא דלא התנה אפי' ר"מ סובר אין ברירה ואמאי החמץ אסור וע"כ בהגיע זמ"פ קודם פסח וממילא גם הסיפא מיירי כן ופריך בגמ' שפיר:

אמנם זה הוא רק לרבא לשיטתו שסובר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וממילא אף כשיגבה החמץ לא יהיה קני לו דלא מהני ולהכי בהגיע זמ"פ בפסח לא אמרינן למפרע גובה אבל לאביי שסובר אי עביד מהני וא"כ כשישראל יגבה החמץ בתורת שיעבוד אף דאינו רשאי ויעבור על מימרא דרחמנא אפ"ה יהיה שלו כשיגבה ומטעם איסורי הנאה הנה לשיטת הרבה פוסקים דאיסור הנאה הוי של בעלים וא"כ כיון שיכול לחול השיעבוד אח"כ ממילא אמרינן בזה למפרע גובה אף בהגיע זמ"פ בפסח ואצל נכרי לא הוי הפקר כשהחמץ מונח אצלו ואזלינן בזה בתר דאורייתא כיון דהוי אצל הלוה ורק כשמכר הפקיעו חז"ל השיעבוד אבל מניה דידי' לא הפקיעו השיעבוד ואוקמוה אדאורייתא וכנ"ל ולהכי אמרינן במטלטלין למפרע גובה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל הנ"ל ובסיפא בנכרי שהלוה לישראל דהחמץ בבית ישראל ונעשה הפקר במטא זמן האיסור כמו דאמרינן בגמ' ב"ק (דף ל"ח) הכל מצווים עליו לבערו ומש"ה במטלטלין לא אמרינן למפרע גובה ומיושב קושית התוס' דאליבא דאביי שפיר ניחא הסיפא וכנ"ל:

ולפ"ז יתיישב נמי הרישא אליבא די"ל דכ"ע סבירא להו למפרע הוא גובה ואפ"ה סובר הת"ק דאינו עובר ור"מ סובר עובר דהנה בתמורה (דף ה') פירש רש"י שם אי שינוי קונה סברינן דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולמאן דסובר שינוי אינו קונה סברינן אי עביד לא מהני והנה ר"מ סובר בב"ק (דף צ"ה) דשינוי קונה א"כ סובר אי עביד מהני ור"י סובר שינוי אינו קונה א"כ סברי דאי עביד לא מהני. והנה ידוע דת"ק דר"מ הוא ר' יהודה א"כ שפיר אזלי לשיטתו דת"ק דר"מ סובר אי עביד לא מהני ולהכי לא אמרינן ביה למפרע גובה החמץ בפסח וכנ"ל אבל ר"מ לשיטתו שסובר אי עביד מהני אמרינן ביה שפיר למפרע גובה ולא פריך הגמרא רק לרבא שסובר דאפילו היכא דיכול לחול השיעבוד אח"כ נמי אמרינן דאין חל למפרע דאמרינן גם בזה אין ברירה ולהכי פריך בגמ' שפיר אליבא דרבה וקאמר בגמ' דלמא כתנאי דת"ק סובר מכאן ולהבא הוא גובה ולר"מ סובר למפרע גובה והנה שיטת רש"י ז"ל בגטין (דף ע"ב) דאף דאין ברירה אפ"ה הוי ספק ע"ש:

א"כ לא מצי רש"י ז"ל לפרש דעובר לענין בל יראה מטעם מכאן ולהבא גובה דזה אינו דהא דמכאן ולהבא גובה הוא מטעם אין ברירה וכנ"ל וכיון דהא דאין ברירה הוא רק ספק א"כ אמאי קתני דעובר הא לא הוי רק ספק אע"כ דהפירוש הוא לענין איסורי הנאה ואף דלא הוי רק ספק וחמץ לאחר הפסח לא אסור רק מדרבנן אפ"ה לא אמרינן ביה ספיקא דרבנן לקולא כיון דהספק נולד בדאורייתא לענין ב"י ונתגלגל אח"כ לדרבנן לא אמרינן ביה ספיקא דרבנן לקולא ולהכי אסור בהנאה וא"ש בעזה"י סימן תמב קודם שנתבאר דברי מו"ח הגאון האמיתי רשכב"ה זצ"ל ודברי המ"א ס"ק א' נבאר דברי הרמב"ם והטור ושאר דברים התמוהין בסוגיא שעמדו עליו נושאי כלים כיד ה' הטובה עלי:

והנה תמה עליו הכ"מ על הרמב"ם ממ"נ אי פוסק כחכמים וסובר דכזית בכדי אכילת פרס מודים כקושית הש"ס אי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי פליגי רבנן על ר"א כרת נמי ליחייב ועוד אמאי מביא קרא דכל מחמצת דהוא דרשת ר"א ואי פוסק כר"א אפילו על כזית לחוד ליחייב מטעם היתר מצטרף לאיסור:

ולענ"ד נראה דס"ל להרמב"ם דכותח הבבלי אין בו טעם חמץ רק שגורם טעם חדש כסברת בעה"מ בסוגיא והוא שיטת הטור ג"כ דלא הוי רק קיוהא בעלמא והנה בהו"א לא יליף הש"ס כזית בכדי אכילת פרס מן משרת רק דס"ל כמו דהלכה למשה מסיני הוא בכזית בכדי אכילת פרס כשאוכל בלא תערובות גם אפי' ע"י תערובות לא נתבטל וחייב הקשה שפיר אמאי פליגי חכמים בכותח הבבלי אבל לפי האמת דמשרת אתי לטעם כעיקר ושיטת הרמב"ם דהוא בכזית בכדי א"פ כמבואר (בפ"ה מה' נזירות הל' ה') וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי א"פ מן הפת יאכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין הרי זה לוקה ועל זה וכיוצא בו נאמר בתורה וכל משרה ענבים לאסור דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין והוא שיהיה טעמו וממשו כשאר איסורי מאכלות וכיון דחכמים למדו ממשרת כזית בכדי א"פ ע"י תערובות צריך להיות דוקא טעם ממש כמו משרת וכותח הבבלי כיון דליכא טעם רק קיוהא אי אפשר למילף מן משרת וכל לא דרשי והרמב"ם פוסק כר"א דדריש כל והיינו דוקא דכזית בכדי א"פ דלא חמיר כזית בכדא"פ בלא טעם חמץ מכל איסורי תורה כשיש טעם דצריך כזית בכא"פ ומביא קרא ודרשת ר"א דכזית בא"פ אסור בפסח בין במקום דאיכא טעם חמץ בין במקום דליכא טעם חמץ כמו בכותח ול"ק רק אמאי לא הביא דאם יש כזית בכדא"פ ויש בו טעם דחייב כרת אך כפי המבואר ברמב"ם (פט"ו מה' מאכלות אסורות) דכתב דאם אכל כל התערובות לוקה ולא כתב שחייב כרת כמו דכתוב (בפי"ד) כשאוכל בכדי א"פ בלא תערובות דחייב כרת נראה דסובר הרמב"ם בכזית בכדי א"פ ע"י תערובות אינו חייב כרת וטעמו כיון דילפינן ממשרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון:

אך לפ"ז צריך להבין דהנה הר"ן בס"פ השוכר הביא דדעת הראב"ד דאין התערובות אוסר בהנאה בכזית בכדי א"פ דלענין איסור אכילה אינו בטל דהא איכא טעמו וממשו אבל לענין הנאה כיון דלא שייך טעמו חד בתרי בטל והרמב"ם סובר גם לענין הנאה כזית בכדי א"פ דאורייתא ולזה סובר דערלה וכלאי הכרם אוסרין התערובות בפחות ממאתים בהנאה וקשה דכמו דלענין עונש אמרינן כיון דילפינן ממשרת דיו גם לענין הנאה נאמר דיו וצריך לומר דכיון דגלי קרא דאינו בטל נגד איסור אכילה א"כ איסורא כמאן דאיתא דמי ממילא נאסר בהנאה אבל לענין עונש כרת אי אפשר לו למילף התורה לא גלי רק לענין אזהרה ולא לענין עונש:

הנה שיטת רש"י ושיטת הרמב"ם דטעם כעיקר מדרבנן רק בנימוח האיסור דעת הרמב"ם דאסור מדאורייתא לשיטת רש"י דאינו אסור רק מדרבנן כמבואר בלחם משנה (פט"ו מהל' מאכלות אסורות) נראה דסברת רש"י לחלק בין נימוח. האיסור בין לא נימוח דלכאורה קשה דכיון דטעמו ולא ממשו אין לוקין