חידושי מהרא"ך חלק א לד

בטוח יותר על מעותיו ומקבל משכון שלא יצטרך להחזיר עכ"פ גם זה הכח שיש במשכון דצריך להחזיר דהיינו שלא בשעת הלואה דשביעית אינו משמט מסתמא קיבל המשכון בשעת הלואה דלא ישתמט שביעית היה כאילו התנה המלוה שלא ישתמט שביעית אבל לענין אחריות איתא בש"ס אימר דאמרו ר"י שלא בשעת הלואה בשעת הלואה מי אמר כי מסתמא לא נתרצה המלוה שיהיה אחריותו עליו:

הנה הבאנו למעלה דברי דרב המחבר הרב המאוה"ג החריף המפורסם מוה' יחיאל מיכל הכהן נ"י בענין הזה:

שם סעיף א נכרי שהלוה לישראל על חמצו ומשכונו בידו ואמר ליה מעכשיו יהיה שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני וכו' מותר אפילו לא הגיע זמן שקבע עד אחר הפסח וכן הוא מבואר בדעת הרמב"ם ז"ל שהכל תלוי במעשיו אפילו הגיע זמן קודם פסח:

הנה הרא"ש ז"ל הקשה עליו מהא דקאמר בש"ס (דף ל"א ע"א) אא"ב למפרע גובה אמטו להכי מותר בהנאה והא בס"ד דלא ידע בדהיינו לא שייך לומר הגיע זמן הפרעון קודם פסת כיון דכ"ז שמונח בבית הלוה הרשות בידו לסלק המלוה בדמים ואפ"ה ניחא דמותר בהנאה א"כ ה"ה לרבא באומר מעכשיו אפי' הגיע זמ"פ לאחר פסח דהרשות ביד הלוה לסלק להמלוה בדמים קודם הגעת זמן אפ"ה יהיה מותר החמץ כמו לאביי דג"כ הרשות בידו לסלק כ"ז שמונח בבית הלוה ב' קושיות התוס' בזה אהב"ע שהרהינו אצלו תימא לריב"א אביי האיך יתרץ הך דע"כ בדר"י קמפלגי וסיפא דקתני נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אמאי ד"ה עובר אע"ג דלא קני כיון דלמפרע גובה ורישא נמי אמאי אינו עובר למ"ד כיון דלמפרע גובה עוד קשיא בדברי רש"י ז"ל שפי' שישראל שהלוה לנכרי על חמצו קודם הפסח לאחר הפסח אינו עובר אם נהנה ממנו וקשה אמאי לא פירש רש"י ז"ל לענין בל יראה כמו שהקשו המפרשים ז"ל:

ונראה לע"ד לתרץ דיש להבין פלוגתא דאביי ורבא דאביי סובר דלמפרע גובה כיון דמטא זמן ולא פרעו אגלאי מלתא דמעיקרא ברשותיה הוה קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין ורבא סובר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאילו הוי ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי ומשתכח דהשתא קא קני ולא מובן סוד פלוגתתם בזה. ונראה דסברת רבא הוא כך מאחר דקיי"ל דאין ברירה דהכא לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע כמו בכל ברירה דלא אמרינן ומעתה יש להבין סברת אביי אמאי אמרינן איגלאי מלתא למפרע הא קיי"ל דאין ברירה. ונראה לומר דהנה בב"ק (דף ס"ט) פריך על ר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ופריך מהא דצנועין מניחין את המעות ואומרין כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו דהא כיון שכבר נלקט אינו ברשותו והאיך יכול לחול ומתרץ דאימא כל המתלקט היינו שעתידין ללקוט וקאמר בגמ' דזה מלוי בברירה ובתוס' ד"ה כל הנלקט תימא מתי אומרים כן דמה שלוקטים אחר אמירה לא היה מועיל וכי בכל שעה היו אומרים כן ואומר ר"י דכל הנלקט לאו ממש לאתר לקיטה אלא מניח מעות אתר בעוד שלא נלקט ואומר כרם רבעי זה כשיהיה נלקט יהיה, מחולל אחר לקיטה כו' עכ"ד ופירש הר"ש בפ"ה דמע"ש דלא שייך ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החלול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהיה מחולל על מה שנלקט אח"כ. והרשב"א ז"ל בתולדות אדם פ"ב הוסיף על סברא זאת דהיכא דאפשר לחול אח"כ חל למפרע ג"כ אף דלמ"ד דאין ברירה שם הקשה לי אחד על מאי דקיי"ל דבמוכר לחבירו א' מקרקעותיו סתם שיתן לו איזה שירצה הא אין ברירה וכתב וז"ל דאין דין ברירה אלא מה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר למפרע שמה שהיה עכשיו כבר הוא חל אז מעיקרא שאלו לא הוברר הדבר אין לו הקיום כההוא דהלוקח יין מבין הכותים שהוא מפריש לאחר ששתה ואם אין ברירה נמצא זה שותה טבלים למפרע וכו' וכן ההוא דרבי דוסא דכל שילקטו עניים היום יהיה הפקר דאי אין ברירה שלא קדם הפקר נמצא אוכלים גזל וכן בצנועין שאומרים כל המתלקט יהיה מחולל על המעות הללו שאלו לא חל החילול בתחלה נמצא דאוכלים באיסור וכן כולן וכן בהר"ז גיטך מעכשיו אם מתי שאם אין ברירה הו"ל גט לאחר מיתה וכו' אבל במכר ונתן למה אנו צריכין לברירה כל שנותן לו אחד משדותיו מחמת מכר או מחמת מתנה הר"ז קנוי לו דאפילו לא נתן לו עד עכשיו הר"ז קיים ואינו צריך לקיום המקח והמתנה דלמעיקרא עייש"ה. ואא"ז ז"ל בנתיבות (סי' ס"א) חידש סבר זאת מדעתו וי"ל דבסברת הרשב"א ז"ל והתוס' פליגי אביי ורבא דרבא סובר מכאן ולהבא גובה הוא כסברת התוס' דאף דיכול לחול אח"כ אינו חל מעיקרא רק אח"כ לאחר שנתברר ואביי סובר כשיטת הרשב"א ז"ל דהיכא דיכול לחול אח"כ אמרינן נמי דחל למפרע להכי שפיר למפרע גובה. ולפי"ז יש להקשות בהא דקאמר בגמרא אא"ב למפרע גובה אמטו להכי מותר בהנאה דהרי אפילו למ"ד למפרע גובה נמי קשה אמאי מותר החמץ בהנאה דהא הא דסובר למפרע גובה משום דיכול לחול הקנין אח"כ אבל בחמץ בפסח אין יכול הישראל ליתן החמץ לנכרי המלוה דהוי איסורי הנאה ואסור לפרוע באיסורי הנאה וכמ"ש במ"א ובמקו"ח עיי"ש וא"כ ממילא לא אמרינן ברירה ולא הוי למפרע שלו אפי' לאביי:

ולכאורה לא קשה דהא הבע"ח יכול לטרוף מנכסי הפקר וגם בנתייאש כתב בתומים (סי' ל"ז ס"ק י"א) הבע"ח יכול לגבות דלא עדיף מהפקר ומכר דהמלוה טורף א"כ הנכרי המלוה יכול ליקח בתורת שיעבוד אף לאחר זמן איסור ונעשה אינו ברשותו של ישראל ואף דהוי הפקר כמו דאמרינן בגמ' ובא אחר ושורפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו אפ"ה הא הבע"ת יכול לגבות מהפקר ואף דאין ישראל רשאי ליתן לו החמץ שלו יהנה מאיסור הנאה אבל הבע"ח בעצמו יכול לגבות בע"כ בתורת שיעבוד לא אמרינן למפרע גובה משום דהוה יכול למכור אפ"ה בנכרי שהלוה לישראל על חמצו אינו עובר. וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל אבל המטלטלין והקרקעות אפשר שיהיו שוין מפני שדין תורה משניהם בע"ח גובה אפי' מלוה ע"פ עכ"ד. ולכאורה אינו מובן אמאי אזלינן בזה בתר דאורייתא והלא חכמים הפקיעו השעבוד ממטלטלין ויהיה החמץ אסור בהנאה מדרבנן. אמנם ניחא דקיי"ל בש"ע חו"מ (סי' ק"ד) דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר למיגבי מיניה דר"י והטעם משום דכ"ז שלא מכר הלוה הקרקעות לא הפקיעו חז"ל השיעבוד דלא הפקיעו רק כשימכור הפקיעו השיעבוד ממלוה ע"פ אבל כשלא מכר נשאר הדין על דאורייתא וכיון דשיעבודא דאורייתא להכי מלוה ע"פ קודם למלוה בשטר מאוחר וא"כ ה"נ שפיר כתב הרמב"ן דכיון דהלוה לא מכר המטלטלין והוי מניה דר"י כיון שלא הפקיעו חז"ל השיעבוד כ"ז שלא מכר ואוקמא אדאורייתא ולהכי החמץ מותר בהנאה דאזלינן בזה בתר דאורייתא וכנ"ל כן נראה לפרש דברי הרמב"ן ז"ל בעזה"י:

וקשה כיון שאינו יכול ליתן החמץ אח"כ להבע"ח לא אמרינן למפרע גובה ואין לומר כאן דיכול לגבות בתורת שעבוד אף מהפקר וכנ"ל זה אינו דהא מטלטלין אינו יכול לגבות בתור שיעבוד מהפקר ואין לומר כיון דמן התורה יכול לגבות מהמטלטלין מהלקוחות ז"א דע"פ יהיה אסור מדרבנן דהא כיון שמכר או הפקיר הפקיעו חז"ל השיעבוד ואינו יכול לטרוף וכיון שהפקיעו חז"ל השעבוד יהיה החמץ אסור בהנאה מדרבנן דאינו יכול לגבות בזמן האיסור בתורת שיעבוד וא"כ לא אמרינן בזה למפרע גובה:

וי"ל דמיירי בהגיע זמ"פ קודם הפסח נמצא דשפיר יכול להקנות לו מזמן הפרעון וממילא אמרינן שפיר למפרע גובה דלשיטת הרמב"ם א"כ מיירי בהגיע זמ"פ קודם פסח ומתיישב קושית הרא"ש ז"ל על הרמב"ם ז"ל הנ"ל כך דהנה הפ"י כתב דהמשנה מיירי באפותיקי מפורש כדתנן הלוה על חמצו. והנה כתב הטור בסי' קי"ז דגם באפותיקי מפורש יכול הלוה לסלקו