חידושי מהרא"ך חלק א לא

וכאן האיסור כל זר לא יאכל קודש ולזה יש לומר דתוס' מפלפל אי מותרת בתרומה דרבנן או גם בתרומה דאורייתא כמו בשני שבילין וקשיא להו דאיך יש סברא לומר שתהיה מותרת בתרומה דאורייתא כמו בשני שבילין למדין מטומאה ברה"ר ואיך נילף איסור זר לא יאכל קודש וכתבו תוס' דגם שני שבילין לא ילפינן מסוטה רק מטעם חזקה א"כ גם במקום דאחד עושה ודאי איסור דאורייתא אפשר למילף ומה שעמד הש"ש דהא גם בשני שבילין עושה אחד ודאי איסור ומה זה שכתב תוס' דהיה מסופק לר"י יש לומר עוד בשני שבילין בא האיסור משני דרכים ומעמידן כל אחד אחזקה אבל בכאן בא הספק מיתת הבעל כאשר מת היא מותרת להנשא וצרתה אסורה בתרומה הוא כמו שבאין לישאל בב"א:

**(הנה כבר קדמנו בספר והביא המשנה למלך (בפ"ט מה' טומאת מת) מה שכתב האי סברא:

המעתיק)** הנה רש"י כתב דכל שלא שאל על חבירו אף שסיפר המעשה כך היה המעשה שלו ושל חבירו אבל אינו נשאל אלא על עצמו מה תהא על הבא לישאל בזה אחר זה והמשנה למלך כתב שם (דין ב') דא"כ איך כתב רש"י בכתובות (דף כ"ז) בכרכום שכתב במדר"י פריך דבכרכום שכיון לכולהו יהיה בב"א ולענד"נ דל"ק דלר"י תלה הדבר בהוראת התוס' כיון דהחכם מוכרח להשיב על שני דברים כאחד וא"י לומר טהורים אתם כו' בממ"נ אחד טמא בטהרות אינו מוכרח אשר חבירו בא לשאול על טהרות שעשה דהא יכול לאוכלם בטומאה כי לא מיירי בתרומה רק בטהרות חולין אבל בכהנים אין סברא לומר שכל הכהנים יגרשו נשותיהן וכשאנו מתירין הבא לפנינו הוה כאלו התירו את כולם ואין הדבר אם נודע לבד תלוי רק אם נודע לבד אשר יבא לפניהם השאלה להורות ואינו דומה כרכום לשבילין:

הנה השב שמעתתא הקשה להרמב"ם דספק טומאה ברה"י טהור משום דכל הספיקות מדבריהם א"כ באיקבע אסורא גם באיסורין אסור מדאורייתא אמאי תנן (בפ"ה דטהרות) השרץ והצפרדע ברה"ר חכמים מטהרין הא הוה איקבע איסורא הנה הרמב"ם כתב (בפי"ו מה' אבות הטומאה) דספק טומאה ברה"ר דטהור שכן מצינו בפסח שצבור עושין את הפסח בטומאה אם טומאה ודאית הותרה לצבור ק"ו ספק טומאה וכ"כ הרב (בפ"ד דטהרות משנה י"א) א"כ גם באקבע טומאה טהור ונראה דכהן יכול לילך בס' טומאה א"כ כשיש ספק בשבילין גם ר"ע מטהר דהא אם אמרינן דצריך הזאה וטבילה ויהיה אסור לכהן לילך ויאסרו השבילין ולא גרע מעשיית טהרה ובזה ניחא קושית התוס' במס' נזיר (דף נ"ז) דלענין טומאה ברה"י לא ילפינן רק דבר שיכול להיות אבל כשאי אפשר להיות שניהם טמאין כאחד ודאי טהור לא ילפינן וברה"ר ילפינן אפילו דבר שאי אפשר להיות מטהרינן שניהם ע"ש בזה ניחא כיון דילפינן מפסח דטומאה ודאי הותרה בצבור גם דבר שאי אפשר להיות מ"מ כל אחד ספק מטהרינן ולזה כתבו תוס' בשני שבילין דגם כשבאין לישאל בבת אחת אינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא טהורין:

ספק על ספק לא על בפלוגתא דר"א ורבנן והקשה תוס' בשני בתים מדמה הש"ס בדיקה לס' טומאה ברה"ר ובספק על מדמה לרה"י דהנה רש"י לעיל לגבי בתים נמי אם באו לשאול זה לעצמו וזה לעצמו אמר ליה אי אתה צריך לבדוק כיון דבדיקת חמץ דרבנן תלינן לקולא ואמרו ספיקא מותר וכוונת רש"י דאיך מדמה הש"ס חמץ לטומאה ברה"ר דטומאה ברה"ר גזה"כ דטהור אבל ס' איסור אסור וכתב רש"י כיון דבדיקה היא רק מדרבנן הוה ספיקא דרבנן לקולא כמו ספק טומאה ברה"ר כשבאין לשאול זה בפני עצמו וזה בפ"ע אך מה שכתב רש"י דבדיקת חמץ דרבנן נראה דלאו מטעם ביטול דא"כ אם נטל העכבר הצבור לאחר זמן האיסור מקודם הביעור הוה ספיקא דאורייתא אך בשני בתים ע"כ מיירי בשאר בני אדם כמו בשבילין דאי שייך הב' בתים לאחד ע"כ דצריך לבדוק א"כ בצבור של חמץ אינו של בעל הבית ואינו שלו ואינו עובר על החמץ בבל יראה רק דצריך לבדוק דלמא אתי למיכל כי גם חמץ שאינו מקבל אחריות צריך לבער או לעשות מחיצה לפניו ולפ"ז יש לאוקמי דהצבור אינו של שניהם והבדיקה הוא מטעם דלמא אתי למיכל ואינו רק מדרבנן ומדמה אותו לספק טומאה ברה"ר משא"כ בספק על האבעיא הוא כשהחמץ הוא של בעל הבית והעכבר שקל לאחר שנאסר שאינו יכול לבטל הוה ספיקא דאורייתא ומדמה לספק טומאה ברה"י וקמיפלגי בפלוגתא דר"א ורבנן ואין הטעם של ר"א מטהר בספק ביאה מטעם ס"ס רק ר"א מטהר בספק ביאה גם בחד ספיקא כשהיה כל השדה מלאה טומאה כמ"ש רש"י בהדיא בע"ז (דף מ') וכן נראה מתוס' כאן דלא היה לפניהם מה שנכתב ברש"י שלפנינו דר"א מטהר מטעם ס"ס וכיון דר"א מטהר בספק ביאה א"צ בדיקה ולחכמים דמטמאים צריך בדיקה והיה קשה לרש"י א"ם לחכמים בס' על צריך בדיקה ואמאי בשני בתים דלעיל אם שאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו א"צ בדיקה וכתב רש"י גבי בתים ר"ל לעיל בשני בתים מודים רבנן דהכא דא"צ בדיקה כיון דשם מיירי בחמץ שאינו שלהם אחד דומיא דשני דהוה בדיקת חמץ דרבנן אבל בחמץ שלו בס' על צריך בדיקה אם אינו יכול לבטל ואפשר גם ביכול לבטל כמו דסברו הפוסקים כיון דנולד הספק בדאורייתא כי קודם הביטול הוה דאורייתא אבל בחמץ שאינו שלהם אינו רק מדרבנן משום דלמא אתי למיכל וכן נראה דתוס' פירש כן דהא דכתב רש"י בד"ה וחכמים מטמאין וגבי בתים אפי', רבנן מודים אין הכונה בס' על כי בזה רק בית אחר דאל"כ היה תוס' יכול להקשות על פירושו שהקשה בד"ה על ובדק ולא אשכח דהא בש"ס אמרו בפלוגתא דר"א ורבנן כמו בפלוגתא דר"מ ורבנן:

על בדיק ואשכח פלוגתא דר"מ ורבנן עיין בתוס' ואפשר לומר דאין כונת הש"ס לענין בדיקה כקושית התוס' או כרש"י דבדיקת חמץ דרבנן רק אם הבית הוא בחזקת בדוק או לא לר"מ אינו בחזקת בדוק ואם לוקח עכבר צבור ובס' אי על או לא על גם לר"א צריך בדיקה וכן לדידן בחמץ שאינו שלו דאף דהבדיקה אינו רק מדרבנן כיון דהבית אינו בחזקת בדוק ולרבנן הבית בחזקת בדוק:

שב שמעתתא (שמעתתא א' פט"ז) הקשה על הרמב"ם דסובר דקטנה נאסרה אם זינתה ברצונה לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה דהא קטנה הוה אין בה דעת לשאול ואשתמיטתיה דכן הוא בירושלמי ריש סוטה קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה והא תנינן כל שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור הא אם יש בו דעת לישאל ספיקו טמא ברם הכא אע"פ שיש בו דעת לישאל ספיקא טהור דקטנה הוה דעת לישאל. בס' פני משה הקשה מהא דתני (בפ"ג דטהרות) חרש שוטה וקטן שנמצא במבוי שיש בו טומאה הרי אלו בחזקת טהרה ומחלק בין קטן וקטן ע"ש והוא בש"ס ארוך בסוכה (דף מ"ב) קטן היודע לשאול ברה"י ספיקו טמא וכן הוא ברמב"ם (פט"ו מה' אבות הטומאה) אך בביאה יש לומר דכל קטנה יודעת לשאול כמו דאיתא בנדה (דף מ"ה) ואינו דומה לשרץ במבוי. תוס' כתבו בכמה מקומות דסוטה עשאו כודאי ומנ"ל דתורה עשאו כודאי דלמא מטעם ספק אסורה לשיטת הרמב"ם שכל ספק מותר מן התורה ניחא ואפשר לומר דהרמב"ן הקשה דאיך יליף מסוטה ס' טומאה ברה"י דבסוטה יש רגלים לדבר ותירץ דכיון שהיא טוענת ברי ע"ש והרי בסוטה אמרינן לבעל ולבועל אף ששניהם טוענין ברי ובס' דתרי ותרי אם נשאת לאחר מעדיו והיא טוענת ברי א"צ להוציא אלא ודאי דהתורה עשה כודאי:

סימן תמ אלה דברי נכד הרב המחבר הרב המאוה"ג החריף המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן נ"י. סעיף א עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם הוא