חידושי מהרא"ך חלק א כט

(בשורש קמ"ב) דלשיטת רש"י והרמב"ם אין הביטול מטעם הפקר אלא שעושהו כעפרא בעלמא כדמשמע לשון השבתה והוא דומיא דההוא דתבן ובטלו בפ"ק דסוטה (דף ד' ודף ה') ובעירובין (דף ע"ח) פ' חלון. והנה אף לענין טומאת אוכלין לא מהני מחשבה מה שמחשב שאינו אוכל ומבטל במחשבתו מתורת אוכל כי רק בדברים שאינן אוכלין גמורים מועיל המחשבה לעשות אוכל לטמאות או לבטל מתורת אוכל לטהר אבל אוכל גמור שיהיה נטהר במחשבתו ויהיה נפקע מתורת אוכל לא נמצא לדידן ואפילו לר' שמעון דס"ל במנחות דכל איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין רק דבר שהיה לו שעת הכושר אבל לא נמצא שהמחשבה מהני לבטל אוכל ולשויא שאינו אוכל ולענין שלא לעבור בבל יראה מהני המחשבה שלא לשויא אוכל וכן הוא לשון הרמב"ם מהו השבתה האמורה בתורה שמבטל בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל וכלל שכל החמץ שהוא ברשותו הרי הוא כעפר ונראה דכן הוא שיטת הגאונים דביטול אינו משום הפקר רק לבטלו במחשבתו שאינו אוכל רק כעפר ולזה הביא בהג"מ בשם הראבי"ה דיאמר הפקר כתב אביו רבינו יואל לא היה אומר וכדברי רבינו המחבר וכן ר"י רב אלפס וכן הוא בסידור רב עמרם עכ"ל הגה"מ נראה מפורש שהם סוברים דהביטול אינו מטעם הפקר רק כמו שכתב המהרי"ק:

ונראה דאם מפקיר א"י לשויא אשר החמץ אינו אוכל כי רק בחמץ שלו יכול לבטל מתורת אוכל ולזה הקפידו שלא לומר הפקר וכיון דלשיטתם אין הביטול מטעם הפקר ולשיטת הר"ן הביטול הוא מטעם גילוי דעת ולשיטת ר"ת דביטול הוא לשון הפקר נראה דעל כיוצא בזה נאמר מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך:

סעיף ד ושלוחו יכול לבטל:

והנה מבואר בר"ן מדבריו דרק ביטול מהני ע"י שליח כיון דסגי בגילוי דעת אבל הפקר לא מהני ע"י שליח ולכאורה טעמא בעי מאי א"י להפקיר ע"י שלית והר"ן כתב כיון דהפקר הוא מטעם נדר ונדר לא מהני ע"י שליח ולכאורה גם בנדר טעמא בעי ואפשר כיון דכתיב לא יחל דברו דברו אינו מיחל אבל לא דברי שליח:

סימן תלז סעיף א המשכיר בית לחבירו לצורך י"ד וממנו ואילך יקנהו באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו אם עד שלא מסר לו המפתחות חל י"ד על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו המפתח חל י"ד על השוכר לבדוק:

וגרסינן בגמ' המשכיר בית בי"ד ועיין סוגית הש"ס (דף ד') והנה נראה לפרש דהנה תוס' (דף מ"ז) כתבו דאי אמרינן הואיל אי בעי מתשיל לא אמרינן הואיל אי בעי פריק דהא לא אמרינן הואיל אי בעי קנה ופירשו האחרונים דלא אמרינן הואיל רק בדבר שיש לו זכות מצד הואיל יותר מלאחר אבל אי בעי פריק אי בעי קנה מהפקר יש לאחר ג"כ אותו זכות לא אמרינן הואיל ולמאן דסובר דלא אמרינן הואיל אי בעי מתשיל כיון דמחוסר מעשה עיין בסוגיא שם:

והנה בחמץ כי מטא זמן איסורא איאשו בעלים רק בחמץ המונח ברשותו לא מהני היאוש אבל כשהשכיר הבית איאושי מיאשי מהחמץ וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אם בידו לקנות אם אינו מתכוין גם אינו מחוסר מעשה נהי דאמרינן דאיסורא לא ניחא ליה למיקני מ"מ יש לו זכות בהחמץ יותר מאשר יש לאחר ואין מחוסר מעשה וצריך לומר בפירוש שאינו רוצה לקנות וכיון דצריך לומר שאינו רוצה לקנות הרי זה כמו חמץ שלו דצריך לבטל ומיהו לא סגי בהביטול רק צריך לבדוק ולבער ג"כ גם כאן החיוב הבדיקה עליו והא דאיתא (בסי' תמ"ח) טוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו כתבו דמצד הדין אפילו בלא אמירה שרי דאמרינן דהתירא ניחא ליה דלקני רשותו ולא איסורא שם בחמץ של נכרי וכשאינו רוצה לקנות החמץ הוא של נכרי לא אמרינן אשר בטעם הואיל יש לו זכות אבל בחמץ של הפקר כיון דא"צ לזכות בקנין הוה שפיר שלו וטעם הואיל. ובזה יש להבין דרש"י פירש בהא דאמרינן מזוזה חובת הדר הוא אבל הכא בדיקת חמץ דרבנן דאי משום בל יראה ובל ימצא דהיינו שהשוכר עובר בבל יראה והוא חמץ שאינו שלו ואיך יעבור בבל יראה רק כיון דאינו מחוסר מעשה וקנין רק שלא יאמר בפירוש שאינו רוצה לקנות הוא עובר בבל יראה מטעם הואיל ולפ"ז לכאורה אי ביטול מטעם הפקר דהיינו דילפינן מלא יראה שלך אי אתה רואה כיון דאינו מחוסר מעשה דהא חמץ מונח ברשותו וא"צ רק שיהא ניחא לו דחצר יקנה עובר מטעם הואיל ולזה כתב רש"י הא אמר לקמן דביטול בעלמא סגי ליה או מסיח דעתו ממנו ומשוי ליה כעפרא ויאמר כל חמירא וקשה למה ליה לרש"י לפרש כאן מהו ענין הביטול כאשר עמד הפנ"י בזה ניחא כיון דאמר דעל השוכר היה לבדוק כיון דחמץ ברשותו ובידו לקנות עובר בבל יראה א"כ אי היה ביטול מטעם הפקר לא היה מהני שלא יעבור בבל יראה פירש"י דביטול אינו מטעם הפקר רק כיון דעושה במחשבתו כעפרא ומבטלו מתורת אוכל עובר וילפינן מתשביתו כמ"ש המהרי"ק (בשורש קמ"ב):

כיון דבדיקת חמץ מדרבנן ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי והקשה המהרש"א דאמרינן אטו אמירה דהני מדי מששא אית בהו אמאי לא משני דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי והימנוהו רבנן בדרבנן ונראה דקושיתו הוא רק לשיטת הטור שכתב המ"א בסי' זה דהשוכר יבטל החמץ אע"פ שהחמץ של המשכיר מ"מ מסתמא הפקירו כשיצא ממנו אבל לפי מה שכתבו התוס' דאין השוכר יכול לבטל רק המשכיר שהחמץ שלו א"כ אמאי דמשני הש"ס הימנוהו רבנן בדרבנן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי הכוונה דאם לא היה סגי בביטול היה המשכיר עובר בבל יראה לא היה להם נאמנות לומר שהם בדקוהו כיון דיש בזה דאורייתא נגד הבעל הבית שהלך ולא בדק א"כ לא היה יכול הש"ס לומר לעיל דהימנוהו רבנן בדרבנן בשלמא כדמסיק הש"ס דחזקתו בדוק ע"כ דהכל חברים הם אצל בדיקת החמץ רק שראינו שהלך לא היה לו זמן לבדוק אבל חזקתו דביטול הכל חבירים הם משא"כ שהקשה הש"ס ממאי דחזקתו בדוק דלמא אין חזקתו בדוק ואין הכל חברים אצל בדיקת החמץ רק משום דקאמר הני הקשה אטו אמירה דהני מידי מששא אית בהו דהא יש ספיקא דאורייתא כיון דאינו חבר נגד בדיקת חמץ מנ"ל דביטל החמץ כלל:

סימן תלט סעיף ב וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס או שידע שנכנס לאחד מהם ונכנס אחריו ובדק לא מצא כלום או שבדק קצת מהבית ומצא ככר אינו צריך לחזור ולבדוק (כך הם דברי המחבר כשהביא דברי הרמב"ם):

ובגמ' גרסינן בפסחים (דף י') צבור אחד של חמץ ולפניו ב בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל וכו' היינו שני שבילין דתנן שני שבילין א' טמא וא' טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ר' יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו ולזה בפ"ע טהורים בבת אחת טמאים ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן בבת אחת דברי הכל טמאים בזה אחר זה דברי הכל טהורים לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו ר' יוסי מדמי ליה לבת אחת ור' יהודה מדמי ליה לזה אחר זה עיין בתוס' ד"ה הלך באחד מהן הא דנקט טהרות ולא קאמר אדם טהור משום דלגברי אף דמוקמינן להו בחזקת טהורין מצריכין להו טבילה והזאה שלא יגעו שניהם בתרומה דאז התרומה טמאה והאוכל במיתה ואם נגעו שניהם בא' ונכנס למקדש חייב עכ"ל התוס'.