חידושי מהרא"ך חלק א כח

לחלק הידיעות זה לא אמרינן אבל אם לא היה דעתו עליו בשעת הביעור אמרינן דאם לא היה שוכח היה מבטל ויצא לנו מתוך הפלפול הנ"ל דלשיטת הט"ז וכן לשיטת הש"ך ביאוש אף אם לא ביטל אם לא היה דעתו עליו מעצמו בטל ואינו עובר בב"י:

סעיף ב אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל ולהוי כעפרא דארעא:

והנה עכשיו נוהגין לשרוף בשעה החמישית כדי לקיים מצות שריפת החמץ שלו ותיכף יבטלנו והביטול צריך להיות קודם בשעה ששית דלאחר איסורו אינו ברשותו לבטלו וגם כשחל ערב פסח בשבת מבואר (בסימן תמ"ד) דצריך לבערו בערב שבת וקודם חצות ויבטל בשבת בשעה חמישית ויאמר כל חמירא ותמיעא דאיכא ברשותי דחמיתיה ודלא חמיתיה לבטל כעפרא דארעא:

והנה כעת המדפיסים הדפיסו בנוסח כל חמירא דלהוי הפקר והוא כי בחק יעקב (בסימן זה) איתא על מה דאיתא בש"ע לאחר הבדיקה יאמר כל חמירא כתב שיאמר הפקר כעפרא דארעא והמדפיסים הדפיסו גם בכל חמירא דאמרינן ביום לאחר הביעור הפקר לפי ענ"ד נראה דהנה בענין הביטול יש ג' שיטות שיטת התוס' דהוא מטעם הפקר והר"ן הקשה כי אם יאמר אדם נכסי יהיו בטלין בודאי לא מהני וגם דביטול סגי בלב דברים שבלב אינן דברים לזה כתב דביטול אינו הפקר רק כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו כשגילה בדעתו שאינו רוצה בהחמץ סגי:

וצריך להבין לשיטתו כיון דסגי בגילוי דעת שאינו רוצה בהחמץ גם לאחר זמן איסור ליסגי בביטול כשגילה דעתו שאינו רוצה כמו קודם זמן איסורו בשלמא דאי הטעם מטעם הפקר אינו יכול להפקיר לאחר זמן איסורו דכל קנין הפקר הוא מטעם נדר כמבואר בש"ע (ח"מ רע"ג) דהפקר הוי כמו נדר וא"י לחזור וצ"ל כמו שאמר דבר זה הקדש או צדקה קנה ההקדש והצדקה במוצא שפתיו ואינו יכול לחזור כן האומר חפץ זה הפקר א"י לחזור דזכו הרבים בזה החפץ שהפקיר א"כ בחמץ לאחר זמן איסורו לא שייך לומר דזכו רבים דהא הוא איסורי הנאה ואם מקדש דבר האסור בהנאה או שנדר לצדקה דבר האסור בהנאה פשיטא דלא הוה ממש שיהיה נקרא נדר דהא אם נהנה מהחמץ של הקדש בפסח מועל אבל לדעת הר"ן דסגי במגלה דעתו שאינו חפץ ורוצה אמאי לא מהני לאחר זמן איסורו ג"כ:

ונראה דהר"ן סובר כשהגיע זמן האיסור נפקע הקנין של חמץ מיד בעלים לגמרי ונעשה הפקר רק שהתורה אוקמיה ברשותו מחדש לענין ב"י ולענין שאסור לשחוט לו קרבן פסח ולזה קודם שבא זמן האיסור יכול לגלות דעתו שאינו רוצה בקנין החדש דאוקמיה רחמנא ברשותו ויכול לומר אי אפשי כמו הנותן מתנה לחבירו דיכול לומר אי אפשי קודם שיבא המתנה לידו ואינו זוכה בה אבל אם כבר בא זמן איסורו ואוקמיה ברשותו אינו יכול להפקיע מה דאוקמיה רחמנא ברשותו כמו שאינו יכול להפקיע נכסיו בגילוי דעת ובזה ניחא דעת החק יעקב ושאר אחרונים שפסקו לסמוך על קנין כסף אחר הפסח להתיר החמץ:

והקשה בת' חמדת שלמה להפוסקים דס"ל תקפו כהן מוציאין מידו וא"כ דכל ספק ממון חשיב כודאי של בעלים הראשונים א"כ גם החמץ אשר נמכרו בקנין כסף לא יצא כלל מרשות בעלים הראשונים והוא שלו לגמרי אפילו לדעת הרמב"ם דתקפו כהן אין מוציאין מידו כתב הכ"מ דקודם שתפס הוא של בעלים הראשונים לגמרי א"כ דקנין כסף וחמץ הוא ברשות הבעלים הוא שלהם לגמרי ועובר בבל יראה:

ובתשובת הרי"מ השיב לו דנהי דפסקינן דתקפו כהן מוציאין מידו מ"מ בפלוגתא דרבוותא אין מוציאין מהתופס ובס' בגוף התפיסה ג"כ אין מוציאין כמו שהאריכו הפוסקים לחלק בין תקפו כהן דמוציאין ובין פלוגתא דרבוותא דאין מוציאין ויכול לטעון קים לי א"כ עכ"פ אם יתפוס הנכרי לא נוציא ממנו מס' דשמא מעות קונה ואין מוציאין בספיקא דרבוותא:

לענ"ד נראה דדבר גדול דיבר אדונינו מורנו ורבינו זצ"ל בחידושי הרי"מ דבן נח יכול לטעון קים לי דהנה בתיקו לא מהני תפיסה ובפלוגתא דרבותא מהני תפיסה ומחלקים דבתיקו כיון דאין אדם בעולם יכול לפשוט האיבעיא א"כ לא יכול לטעון טענת ברי לא עפ"י עצמו ולא עפ"י אחרים אבל בפלוגתא דרבוותא טוען טענת ברי קים לי כהאי פוסק וכ"כ המהרי"ק לפי שהדבר תלוי בסברא יכול לומר ברי לי שהסברא כך לזכות וטוען טענת ברי עפ"י אחרים ועוד בתיקו אם הדיין פוסק דבר ברור הוה טועה בדבר משנה חוזר ובפלוגתא דרבוותא אף דסוגיא דעלמא כחדא אם עדיין פוסק כאידך קם דינא וכיון דאלו עביד הדיין מה שעשה עשוי תפיסתו ג"כ מהני מטעם דעביד אינש דינא לנפשיה א"כ צע"ג אי שייך בנכרי הני סברות כמבואר ביבמות לדבריך וכו' ואין עדות ע"ש (דף מ"ו) וגם הטעם השלישי כיון דהדיין יכול להכריע כאחד מהם הוה תפיסה קודם שנולד הספק וצ"ע אי מותר לו לדיין להכריע לחייב את המוכר ולבד זה הנה בתפיסה צריך להיות שהתפיסה יהא קנין אשר בגזילה היה קונה בקנין זה להתחייב באונסין וכל קנין שאין קונה בגזילה להתחייב באונסין בתפיסה לא שמה תפיסה כי במכר ומתנה צריך להיות הקנין מדעת הבעלים ובגזל ובתפיסה לא בעינן דעת. בעלים אבל קנין צריך כמ"ש הקצה"ח (ובקונטרס הספיקות) והנה למאן דסובר דכסף בקנין בכותי אין משיכה קונה גם בגזל כמבואר בע"ז (דף ע"ב) א"כ אין התפיסה קנין אפילו למ"ש תוס' שם ד"ה דבמקום דליכא מעות משיכה קונה והא דהקשה הש"ס אמאי קנה בגזל כיון דאינו דומה למתנה ולמציאה דבהתירא אתי לידו אבל בגזל באיסורא אתי לידיה ע"כ לשון תוס':

ונראה דהא דכתבו התוס' דבגזל ליכא דמים היינו בגזל פחות משו"פ דישראל מחילה הוה כמו מתנה לא כן בגזל גמור צריך לשלם דמים אינו קונה כותי הגזילה וחייב כיון דמחסרו א"כ אפשר לומר דבתפיסה אספיקא דרבוותא לא הוה תפיסה באיסור אך בתפיסה כשטוען קים לי יש חיוב דמים אין משיכה קונה ולא מהני התפיסה ואינו דומה לתפיסה כשיש ספק בתפיסה דשם בקנין אין ספק והקנין הוא ודאי מכש"כ בנידון דידן דהלוקח חייב לשלם דמים בעד החמץ וגם רוצה לזכות מטעם דעיקר כפוסקים הכסף קונה א"כ אין המשיכה קנין ומוציאין מידו כנלענ"ד הקלושה:

ובדברינו ניחא דטעם תפיסה ל"מ מטעם חזקת מ"ק לפ"ז נהי דלענין קנין ממון קודם שש ותקפו מוציאין מידו כי יש חזקת מ"ק אבל כשהגיע שש נפקע קנין ממון מבעלים הראשונים ונעשה הפקר רק שהתורה אוקמי מחדש ברשותיה לענין ביעור ובל יראה וכשמכר בקנין כסף קודם שש הוה ספיקא אי קונה ולא אוקמיה רחמנא ברשותיה כי אלו קנה בקנין הכסף והוה של הלוקח ולא של בעלים הראשונים וצריך לבער רק ספיקא ולא מודאי ולזה כשעבר פסת מותר כי הוא ספק חמץ שעבר עליו הפסח עכ"פ לשיטת הר"ן אין הביטול מטעם הפקר רק מטעם גילוי דעת ולר"ת דביטול הוה הפקר ע"כ דסובר דביטול הוי לשון הפקר ומהני בכל מקום וכן הוא בח"מ (סי' רע"ה) הרי היא בטילה הוה לשון הפקר והר"ן בעצמו בגטין (פ' השולח) כתב דביטול הוה לשון הפקר א"כ בממ"נ נוסח הישנה שלא נזכור ההפקר רק ביטול הוא או דביטול הוה לשון הפקר או דא"צ להפקר רק גילוי דעת ולחשש דלמא כר"ת דצריך להיות הפקר וביטול לא הוי לשון הפקר הוה אוחז החבל בתרי ראשין ועוד נראה דאף לשיטת הח"י הוא דוקא בביטל בלילה קודם התחלת זמן האיסור ויכול אדם לזכות וליהנות בהחמץ מהני מתורת נדר אבל ביום סמוך לזמן איסורו אינו מועיל כלל ההפקר דהא אין אדם רוצה לקנות ולא שייך לומר דזכו רבים בהפקר:

והנה יש עוד שיטה שלישית בענין הביטול והוא שיטת מהרי"ק