חידושי מהרא"ך חלק א כז

טעמא בודקין שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא והקשו בתוס' כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הוצרכו חכמים בדיקה כלל אלא החמירו בבדיקה שלא יבא לאוכלן כיון דלא בדיל כל השנה ונראה דלכאורה צריך לעיין מדוע ציין רש"י לאור הנר קודם שציין בודקין דכתב במשנה קודם:

ונראה בתקנת חכמים שתהיה הבדיקה לאור הנר כי יכול להכניסו לחורין וסדקין והט"ז (בסי' תל"ח ס"ק ד') כתב בדעת הראב"ד כשהחמץ בבור לא מהני ביטול דביטול משום הפקר נגעו בה ובזה לא שייך הפקר מפני שידו של אדם אינה שולטת וסובר רש"י דביטול אינו מועיל להחמץ המונח בחורין ובסדקין כי אין יד אדם שולטת וזה ציין רש"י אור הנר קודם ופירש בודקין דהיינו שהבדיקה הוא שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא כי הביטול לא מהני אבל בחמץ דמהני ביטול גם רש"י סובר דהבדיקה הוא שלא יבא לאכול:

סימן תלד סעיף א אחר הבדיקה יהא נזהר בחמץ שמשייר להצניע כרי שלא יצטרך בדיקה אחרת כגון אם יטלנו עכבר בפניו או אם יחסר לחמו כגון שיניח עשר ככרות וימצא תשעה:

הנה כתב בח"י (ס"ק ג') וה"ה שצריך לבטל פעם אחרת כי אין דעתו לבטל בשעת הביטול מה שרוצה לאכול אחר הבדיקה על כן צריך לבטל שנית כ"כ הב"י בשם הר"ן והב"י השמיט בש"ע לפי שבלא"ה חוזרין ומבטלין בי"ו ומ"ש המ"א בשם הב"י בספרי הב"י ד"ק לא מצאתי כן ונראה דאע"ג דצריך בדיקה שנית מכל מקום אין צריך לברך שנית וכתב מו"ח במקור חיים בביאורים (ס"ק א') דדוקא בחמץ שלו צריך ביטול פעם שנית אף דבודאי נתייאש דיאוש בעינן דאתי לרשות זוכה אינו דומה להפקר וכן כתב בנ"מ (סי' רמ"ב ולקמן סי' תמ"ח) בדברים אלו יש לתרץ קושית התוס' ב"מ (דף י') ר"נ ור"ח אמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מ"ט הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והתופס לבע"ח וכו' לא קנה חבירו והקשו התוס' מהא דאמרינן ביצה (דף ל"ט) מילא מים ונתן לחבירו ר"ש אמר ברגלי הממלא ור"נ אמר ברגלי מי שנתמלא לו ומסיק דבמגביה מציאה לחבירו פליגי דמ"ס קנה ומ"ס לא קנה ומשמע דלר"נ קנה חבירו ודחקו עצמם בקושיא זאת בגירסאות שונות ור"ת פירש דהתם ר"נ מודה דקנה חבירו דאינו חב לאחרים שיש הרבה מים בבור ע"ש וכן הקשה בע"ז (דף ס"ב ע"א) ד"ה לקיט לו ירק שכרו מותר ולפ"ז לכאורה יש לתרץ בפשיטות דהא מבואר בש"מ בשם הרמב"ן וכן הוא בת' מהר"ם אלשיך דחב לאחרים שייך דוקא במקום דמפסיד לחבירו אבל אם מונע את חבירו מניעת הריוח לא הוי חב לאחרים א"כ יש לומר באבידה כיון דהיאוש לא מהני עד דאתי לרשות זוכה א"כ חב לבעה"ב כי קודם שהגביה היה ברשות הבעלים לחזור מהיאוש ובהגבהה זו מפסיד אותו אשר לא יוכל לחזור אף שהיה בידו לזכות עבורו ואינו מפסיד לחבירו במה שמגביה בעד אחר הא לא ס"ל מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה דהיינו דכיון דהיה בידו לזכות לעצמו נקנה לחבירו א"כ מפסיד לבעל האבידה אבל בהפקיר אינו חב לאחרים רק במניעת הריוח ומניעת הריוח לא הוי הפסד ועוד דאף דמניעת הריוח הוי הפסד מ"מ איך שייך לומר דחב לאחרים דהפסיד לו והא בידו לזכות עדיין ולא יהיה חבירו כלום בלא"ה דנהי דלא ס"ל מגו דזכי נמי לחבריה היינו דוקא אם אין עכשיו בידו לזכות רק משעה שהגביהו היה בידו אמרינן כיון דלא זכי לנפשיה בשעת ההגבהה לא יוכל לזכות לחבירו כי חב לאחריני מה שמונע מהם הריוח אבל אם עדיין בידו לזכות לא שייך לומר כלל דהוי חב לאחריני במה שלא רצה לזכות לעצמו רק לאחריני ולזה נראה דאם יש בידו עדיין לזכות לעצמו יכול לזכות לאחרים דלא חב לאחריני במה דזכו לחבירו ולא לעצמו רק במציאה כיון שהדין דלא קנה לחבירו בהגבהה ראשונה אינו יכול לזכות עוד בשביל עצמו כיון דהיאוש לא מהני רק באתו לרשות זוכה ואם לא קנה בהגבהה לא אתי לרשות זוכה ולא מהני היאוש כיון דיאוש אינו מועיל הוי כמו שבא אבידה לידו קודם יאוש דאינו יכול לזכות עוד אבל בהפקר אף אם לא זכה בהגבהה ראשונה עדיין בידו לזכות לעצמו ולא הוי חב לאחריני כלל:

והנה המ"א (ס"ק ה') הביא שיטת הטור דאם לא ביטלו עובר עליו אע"פ שלא ידע והרמב"ם (בפ"ג) כתב אם מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת ביעור ולא ביערו ה"ו עובר עליו משמע דאם לא ידע מתחלה אינו עובר עליו כלל ועיין בתוס' ריש פ' כל שעה והנה שיטת התוס' נראה דחולק על דעת הרמב"ם ג"כ אף אם ידע מתחלה אינו עובר דהם דרשו הקרא דלא ימצא שצריך להיות מצוי בידו. אך דעת הרמב"ם צריך טעמא ממ"נ אי סובר כשיטת התוס' דאינו עובר כשאינו מצוי בידו אמאי עובר עליו בשוגג כשהיה דעתו עליו ואי סובר כדעת הטור גם בלא ידע מתחלה חייב ומאיזה סברא נחלק בין ידע מתחלה או לא:

ונראה לענ"ד דהרמב"ם סובר כשיטת הטור אשר גם בשוגג עובר והא דמחלק בין ידע מקודם ללא ידע נראה דהנה לכאורה קשה על מאי דמקשה הש"ס כי משכחת ליבטלו משמע דעכ"פ צריך ביטול והא למ"ד דיאוש שלא מדעת הוי יאוש דהיינו דאמרינן אם היה יודע היה מייאש ולאו דוקא לענין יאוש גם לענין שליחות תרומה אמרינן כן א"כ אמאי צריך כלל ביטול ואמאי לא נימא דאם היה יודע היה מבטל אף ששם צריך גילוי דעת עכ"פ שאני חמץ דמסתמא אם היה זוכר היה מבטל ומפקיר חמצו ולמה בעי ביטול. אך לשיטת התוס' א"ש דמהכ"ת נימא דאם היה ידוע היה מבטלו כדי שלא יעבור בבל יראה הא לשיטתם אינו עובר למפרע בלא"ה ולמה לן למימר דאם היה יודע היה מבטל הא אף אם לא יבטל לא יעבור בבל יראה כלל וכשימצא יבטל קודם שיעבור אך כאשר כבר תיקנו חכז"ל דבודק צריך שיבטל אף שלא ביטל מהראוי לומר למאן דסובר דיאוש שלא מדעת הוה יאוש דאם היה יודע היה מבטל וכמו דמצינו נגד ביטול רשות לענין עירוב בעירובין דמהני הגילוי דעת של שבת לומר אלו היה יודע היה מבטלו אף דשם צריך גילוי דעת כי לא ברי לן דרוצה בשריותא דהאי אבל בחמץ ידוע לנו דרוצה לקיים תקנת חכז"ל אבל לשיטת הפוסקים דעובר בבל יראה בשוגג צריך לומר דקושית הש"ס כי משכחת לה ליבטלו הוא אליבא דהלכתא דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש:

אך כבר העלה הט"ז ביו"ד (סי' של"א ס"ק ט"ו) דבניחותא דמצוה אמרינן אלו ידע ומתרץ בזה דעת הרמב"ם שפסק כן ודחה סוגיא דאילו מציאות א"כ נהי דקושית הש"ס כי משכחת לה ליבטלו הוא אליבא דכ"ע דהיינו למ"ד דגם בניחותא דמצוה אמרינן דשלא מדעת לא מהני אבל לפסק הלכתא נראה דאף אם לא ביטל מהראוי לומר דאם היה יודע היה מבטל ונראה לומר דהך סברא דאלו היה יודע היה מבטל היינו דוקא אם היה הדבר בסתם אבל אם היה לו חמץ ודעתו עליו לבערו או למכרו ול רצה לבטל לעשותו הפקר או לחשבו כעפר לשיטת מהרי"ק הובא בדברינו לעיל (סי' תל"א) לא מהני לן דאם היה יודע היה מבטל כיון שהיה במחשבתו שלא לבטלו רק לבער ומצינו בש"ך (סי' שנ"ח) דחולק על התוס' וסובר דאם יודע דאין חבירו מקפיד על הדבר מותר ליקח שלא מדעתו אף דפסקינן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ומחלק דבשלמא ביאוש צריך לחלק ולומר דאם היה יודע שנאבד מאתו היה מיאש אמנם אם היה יודע מי שמצא לא היה מיאש וצריך לחלק הדבר לומר דלענין אבידה היה יודע ומי שמצאו לא היה יודע אז היה מיאש זה לא אמרינן והוא דיאוש שלא מדעת דפסקינן כאביי אבל הכא אם אינו מקפיד א"צ לחלק הידיעה רק לומר דאם היה יודע לא היה מקפיד זהו שפיר אמרינן ע"ש דזהו כונתו כמו כן יש לומר לענין ניחותא דמצוה שלא לחלק ולומר דאם היה שוכח היה מבטל כיון דאם לא היה שוכח היה מבער וצריך