חידושי מהרא"ך חלק א כו

דהא דיש לו היתר הנאה בחמץ לריה"ג לא הוי רק טובת הנאה א"כ א"י לקנות במשיכת החפץ ומ"מ צריך לשלם לו מה שהזיקו והיה מקום לתרץ קושית התוס' בכתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה ולאביי שהקשו על הא דמוקי הש"ס מתני' דהאוכל תרומת חמץ בפסח דפטור מטעם דסבר כרנבה"ק דכרת פטור מתשלומין והא מדאגביה קניא כקושית הש"ס שם ולפ"ז דכיון דאין לו בהחמץ רק טובת הנאה אינו זוכה בהגבהה כמו במשיכה ועיין תוס' ב"מ (דף צ"ט) ד"ה כיון שיצאתה וכו' לחד מהתירוצים דאף לענין להתחייב באונסין צריך להיות קנין משיכה לסמטא או לצידי ר"ה ואינו שייך לומר מדאגביה קניא רק דצריך לשלם משום שהפסיד לו טובת הנאה ופטור מטעם דכרת פוטרו מתשלומין אך בתוס' ב"מ (דף ו') סוגיא דתקפו כהן ד"ה והא הכי כו' מבואר דאי טובת הנאה אינה ממון א"צ לשלם לו ההיזק אם הפסיד לו הטובת הנאה ע"ש ונראה לכאורה מבואר שלא כדעתו הקדושה:

והנה מה שרצה מו"ח זצ"ל לומר דהא דאמר ר"א שני דברים אינם ברשותו אין הטעם מחמת שאסור לו בהנאה רק כיון דהתורה רמיא עליה מ"ע להשבית החמץ ולכאורה מוכרח הדבר לפי שיטת רש"י חולין (דף ד') שכתב דאם מכר החמץ המעות אסור להחליף דאל"כ מצינו דמים להחמץ בפסח ותנן האוכל חמץ של הקדש פטור מתשלומין ומיאנו התוס' ושאר הראשונים בזה וכתבו כיון דאסור לו למכור אף בדיעבד המעות מותר לא מקרי בר דמים ורש"י סובר כיון דמותר בדיעבד מקרי שפיר בר דמים א"כ קשה דהא גם רש"י מודה דהא דאסור למיחלף הוא רק מדרבנן כמבואר בתוס' ורש"י בע"ז (דף ד' ע"ב) עיי"ש א"כ קשה דהא מצינו דמים לפסח מדאורייתא דהמעות מותר ואמאי אמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו הא מדאורייתא הוי בר דמים א"ו דסברת ר"א כיון דהתורה רמיא עליה המצוה דצריך לבער אינו שלו אבל בחמץ של הקדש דא"צ לבער אם היה המעות מותר היה מקרי בר דמים אך דרש"י ב"ק (דף כ"ט ע"ב) כתב דהא דחמץ משש שעות ולמעלה אינו ברשותו דכל היכא דאיתא אסור בהנאה ומשאו הכתוב כאלו הן ברשותו עכ"ל מבואר דמטעם דאסור בהנאה אינו ברשותו ולא מטעם שהכל מצווין עליו לבערו וקשה לפ"ז כיון דהמעות מותר מדאורייתא הוי חמץ בר דמים לשיטת רש"י ונראה דאף דס"ל לרש"י דאף דאינו רשאי למכור מקרי בר דמים הוא דוקא בהקדש דבשאר כל אדם כיון דאינו רשאי למכור יכול אחר לתפוס החמץ ואמאי שלו יותר משל כל העולם אבל בשל הקדש אם יתפוס אחר וימכור יהיה המעות נתפס בקדושת הקדש ולא יהיה לו בהמעות זכות רק להקדש הוא ולוה הוי שפיר בר דמים אי מותר המעות בדיעבד:

סימן תלב סעיף א קודם שיתחיל לבדוק יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ:

והנה בכל ברכות המצות אשר תקנו אנשי כנה"ג יש מהן בלשון על המצוה ויש מהן בלמ"ד דעת הרמב"ם (בפי"א מה' ברכות) כל המצות שאדם עושה לעצמו מברך בלמ"ד להניח תפלין להתעטף בציצית וכל שעושה ע"י השליח השליח מברך על קביעות המזוזה כאשר מניח מזוזה עבור אחר וברכה שמברך בזמן לעצמו ולאחרים כאשר המצוה אינה חובה כמו עירובי חצרות מברך בעל והרא"ש בשם הראבי"ה כתב דאותן מצות שיכולין לעשות ע"י שליח מברכין בעל ואותן שאין יכולין להיות ע"י שליח כגון ישיבת סוכה הנחת תפלין מברך בלמ"ד ואותן המצות שבאפשרי להעשות ע"י שליח כמו מילה גם כשאבי הבן מברך מברך בעל כי לא חילקו חכמים בברכות ורבינו תם מחלק במצות שיש שהות בעשייתן כמו הנחת תפלין וישיבת סוכה מברכינן בלמ"ד ומצות שאין בעשייתן שהיות מברך בעל והנה לשיטת הרמב"ם וכן לשיטת הראבי"ה קשה דאמאי מברכין על אכילת מצה על אכילת מרור ובש"ס בערבי פסחים (דף קי"ד ע"ב) מברך בורא פרי האדמה לאכול מרור ואפשר לומר לאכול אינו משמע רק כזית דסתם אכילה בכזית ותוס' במס' ר"ה (דף כ"ח) ד"ה מנא תימרא כשאוכל פסח כמה זיתים מצה אין זה בל תוסיף דעשיית מצוה פעמים אינו בבל תוסיף נראה מפורש דאכילה אינו במשמע רק כזית והו"א דאם אכל יותר יעבור בבל תוסיף וכתבו דלא שייך בל תוסיף בעשיית מצוה כמה פעמים:

והנה אנן אכלינן מצה בפני עצמו ומרור בפני עצמו ומצה ומרור בכריכה ובברכת אכילת מצה ואכילת מרור פטרינן הכריכה מברכה כמו שמבואר (בסי' תע"ה) שלא להפסיק בין הברכות לאכילת הכריכה ולזה אין מברכין לאכול שאינו במשמע רק כזית ומברכינן על אכילת שמשמע איזה אכילות. אך עדיין צריך להבין מדוע בפסח כתב ג"כ הרמב"ם דמברכין על אכילת פסח ולא לאכול פסח ולזה נראה דהנה המהר"ל מדמה אכילת מצה לאכילת איסור כמו באיסור אם אכל כזית מלקינן ליה ואם אכל יותר עושה יותר איסור כמו כן אכילת מצה אם אכל כזית יצא ואם אוכל יותר עושה יותר מצוה וכן הרמב"ם כתב אם אכל כזית מצה יצא שמש שאכל כזית יצא מוכח דאם אכל יותר עושה יותר מצוה ולזה כתב דמהראוי לאכול בלילה ראשונה כל המצה שיאכל בהסיבה כי אכילת מצה של מצוה צריך הסיבה א"כ גם בפסח אם אכל כזית יצא ואם אכל יותר עושה יותר מצוה אינו מברך לאכול דהיה משמע רק כזית ומברך על אכילת פסח דהיינו אכילות הרבה ואכילה הנוספת על כזית אינה מצוה שהיא מחויבת מברך בעל רק זה בפסח ובמצה דכתיב בתורה אכילה אם אכל כזית יצא ואם אכל יותר עושה מצוה יותר אבל במרור לא כתיב בתורה אכילה כי על מצות ומרורים יאכלוהו הוא על קרבן הפסח ואין צריך מן התורה כזית לא שייך לומר דאם אכל יותר עושה מצוה יותר ולזה אמרו בש"ס פסחים דמברכין לאכול ולא על אכילת:

וגם לפמ"ש כיון דאנן אכלינן מצה ומרור בפ"ע ומצה ומרור בכריכה מברכינן בעל והש"ס בפסחים הוא למאן דא"צ לאכול מרור בכריכה והא דכתב הרמב"ם בסוף (הל' תרומה) דמברכינן אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה ולא מברכין על אכילת תרומה הוא כמ"ש הרא"ש מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ולא על הכנסת בבריתו כי ברכה זו נתקנה להודות להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו בכל פעם שיבא לידינו ולא על מצוה זו לבדו שהוא עושה מברכינן בלמ"ד ונראה שמובן יותר עפ"י מ"ש רבינו דכתב כשהמצוה הוא בשיהוי כמו תפלין ציצית ישיבת הסוכה מברכינן בלמ"ד והטעם נראה כי הלמ"ד מורה על להבא יותר מעל דהא בעל פליגי ובלמ"ד מודים וכיון דהלמ"ד מורה על להבא לזה ברכת להכניסו הוא לא על מצוה זו רק על כל זמן שתבוא המצוה לידו מברכינן בלמ"ד דהברכה הוא ברכת שבח ולזה כשמברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו כל זמן שתבא המצוה לידו מברך בלמ"ד:

ובסברת ר"ת ניחא דבחנוכה מברכינן בלמ"ד להדליק ובקריאת מגילה על קריאת המגילה דהנה במסכת מגילה (דף י"ט ע"א) ר"י סובר דאם קרא מאיש יהודי יצא ר"י סובר מאחר הדברים האלה ואנן פסקינן דאינו יוצא רק כשקורא כולו א"כ כל קריאת המגילה אינו רק מצוה אחת ואין כאן תוספת מצוה מברכינן בעל אבל בחנוכה המצוה בהדלקה ותוספת מצוה משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק וכן להיות מן המהדרין מברכינן בלמ"ד על שיהוי המצוה:

סימן תלג סעיף א הבודק צריך שיהיה לאור הנר ולא לאור הלבנה:

הנה גרסינן בש"ס פסחים (דף ב') אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר פירש רש"י לאור הנר בגמ' מפרש