חידושי מהרא"ך חלק א כה

דהא לענין טומאת אוכלין פשיטא דלא מהני אם מבטל אוכל גמור במחשבתו שיצא מתורת אוכל רק בדברים שאינם אוכלים גמורים מועיל המחשבה לעשותו אוכל וליטמאות או לבטל מתורת אוכל וליטהר אבל שאוכל גמור יהיה נפקע במחשבתו מתורת אוכל לא נמצא לדידן ואפי' לר"ש דס"ל במנחות (דף ק"א ע"ב) דכל איסורי הנאה אינם מטמאים טומאת אוכלים רק דבר שהיה לו שעת הכושר מ"מ לא נמצא שמחשבה מהני שלא לשויא אוכלים עיין בבכורות (דף ט') איסורו חישובו מ"מ בחמץ מהני מטעם עשה דתשביתו א"כ יש לומר דס"ל לאביי דנהי דביטול אוכל לכולי לענין טומאה לא מהני יחוד כמו מחשבה בעלמא מדאורייתא מ"מ לענין בל יראה מהני יחוד לכולו כמו מחשבה לעפר דחמץ קיל מטומאה ומתורץ בזה מה שהקשיתי לעיל מדוע נקט בש"ס ביטול וכן הגאונים ולא לשון הפקר דפירוש הקרא דתשביתו היינו שיבטל החמץ מתורת אוכל וכך גזרה התורה ובהפקר אינו מקיים מ"ע דתשביתו רק שאינו עובר על בל יראה ולפ"ז לא יפה עשו המדפיסים ששינו בנוסחאות כל חמירא לומר ולהוי הפקר כעפרא דארעא דהא לשיטת הרמב"ם ורש"י המצוה הוא שלא יחשוב לאוכל ולא להפקיע ואם לצאת ידי כל השיטות דהיינו שיטת התוספות דביטול הוי הפקר צריך לומר ליבטל כעפרא דארעא וליהוי הפקר כדי שיקיים מצוה דתשביתו בחמץ שלו כמ"ש הרמ"א (סי' תל"ד) דאין לבטל ביום אלא לאחר ששרף כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו ועוד אי מפקיר מקודם אין החמץ שלו ואינו יכול לבטלו ולעשות כעפר ועכצ"ל לדיעה זו סברא זאת דאל"כ אמאי לא מהני לאחר זמן האיסור הביטול א"ו כיון דאינו שלו אינו יכול לבטל מתורת אוכל במחשבתו א"כ כשהפקיר מקודם אינו יכול לבטלו מתורת אוכל:

ולזה נראה דאם בא לצאת כל הדיעות יאמר ליבטיל כעפרא דארעא וליהוי הפקר ואין לומר כיון דביטלו ועשאו כעפרא א"י להפקיר אח"כ דז"א דנהי דאינו אוכל מ"מ שלו הוא ושפיר יכול להפקיר ובזה יצא כל הדעות ובזה מתורץ מה שהקשה על הא דכיצד מפרישין את החלה בטומאה ביו"ט דהא יכול לבטל אי אמרינן דגם טובת הנאה יכול להפקיר כמ"ש רבינו מו"ח זצ"ל ועיין בדברים ולפ"ז ניחא דאף אם יכול להפקיר הטובת הנאה שיש לו בהחפץ או טובת הנאה ממון או לשיטת רבינו דאף אי טובת הנאה אינו ממון יכול להפקיר אבל שויא עפרא לאוכל אף דטובת הנאה ממון אינו יכול אך בחלה יש לומר דהא עדיין אינו חמץ ואין עליו המ"ע דתשביתו רק העיקר שלא יעבור על בל יראה א"צ לעשות כעפרא רק הפקר ולפ"ז נמצא ראיה לשיטת רבינו תם דס"ל דביטול הוא מטעם הפקר ומ"מ נקט הש"ס לשון ביטול בהא דתני היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בביתו מבטלו אחר שבת אחר יו"ט מוקים להו הש"ס (דף ז') בתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ קודם ומבטל ליה והא התם א"צ לקיים מ"ע דתשביתו רק להפקיע העיסה שלא יהיה שלו לא יעבור בב"י ונקיט בברייתא מבטלו בלבו ויש להאריך הרבה בזה וישמע חכם ויוסיף לקח:

והנה מו"ח זצ"ל מחולק עם הש"א דהש"א סובר דלריה"ג דחמץ מותר בהנאה בפסח וכן לר"ש משש עד הלילה דמותר בהנאה יכול להפקיר ולמכור לנכרי והקשה לפ"ז איך חייב מלקות אם שחט על חמץ דם זבחו דהא הוי התראת ספק דהא אפשר דהפקיר ודעת מו"ח זצ"ל דאי אפשר להפקיר או למכור דאינו מותר רק שיהנה בשעת הסקה **(והנה דברי מרן זקני זצ"ל בעה"מ מקור חיים תמוהין מאד בזה שהרי בפירוש מבואר בתוס' פסחים (דף כ"א) ד"ה עבר זמנו כו' דלר"י הגלילי אין צריך לשורפו אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לנכרי וכבר תמה על זה בשו"ת בית אפרים:

)** הביא דפשטא דלישנא תוס' פסחים (דף כ"ט) דכתבו דתשביתו משמע שלא כדרך הנאה ואסור אכילה אבל להסיקו תחת תבשילו מותר ולכאורה נראה כן דהא המ"ל (בפ"ה מה' יסודי התורה) וכן תוס' בנדרים כתבו כיון דצריך להתיר נבילה במכירה מוכת דמכירה הוי כדרך הנאתן א"כ כיון דהמכירה הוי בכלל לא תאכל דאסור למכור כמו באכילה וכאשר תשביתו משמע שלא כדרך הנאה היינו אכילה ומכירה וכן מבואר בב"ק (דף צ"ח) אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחד ושרפו במועד פטור דהכל מצווין עליו לבערו ופירש רש"י במועד בזמן ביעור בו' שעות הנה לר"ש גם אחר שש מותר בהנאה ואמאי פטור אליבא דר"ש שם אך באמת ברא"ש מבואר דיכול למכור לר"ש וכתב אף עפ"י דכשאכל משביתו תשביתו משמע שלא כדרך הנאתן אבל להסיקו תחת תבשילו ולמכור מותר וא"צ להשבית מן העולם רק מביתו ע"ש וקשה לעשות מחלוקת בין תוס' ורא"ש דלתוס' יהיה פירוש הגמ' דתשביתו לבער מן העולם ולרא"ש הפירוש דתשביתו מן הבית ומה שהקשה מב"ק אין ראיה דכאן דמתעצל לבער ואין מקיים המצוה פטור השורף משום דהכל מצווין עליו לבערו אבל יכול למכור כי במכירה מקיים המצוה שמבער מביתו ובלא"ה לא קשה מב"ק דהא הגזלן אינו יכול למכור ולא ליהנות בשעת הסקה ואין לו בחמץ זכות רק שגורם לו היזק דצריך לשלם להנגזל ופטור בגרמו משום דהכל מצווין לבערו ולנגזל א"צ לשלם דהא גזל ונתייאשו הבעלים אף דיאוש אינו קונה ובא אחר ואכלו אין הנגזל יכול לגבות מהגזלן ומה שרצה לומר דלריה"ג אי אינו מותר למכור רק שיהנה בשעת הסקה והסקה בחמץ הוי שלא כדרך הנאתן ולא קרינן ביה ממונו כמו בכל איסורי הנאה דיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן ואינו קרוי ממונו תמוה מאד חדא דהא תוס' בקדושין (דף ל"ז ע"ב) ד"ה המקדש בערלה כתבו דלריה"ג יכול לקדש בו אשה בפסח ובכל איסורי הנאה אינה מקודשת אף שיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן ועוד דהא בסוגיא דהאוכל תרומת חמץ בפסח מוקי הש"ס מתניתין כריה"ג והקשה הש"ס אי הכי אמאי פטור מתשלומין ולפי דבריו לא קשה כלל כיון שאין לו בו רק היתר הסקה והיתר הסקה הוי שלא כדרך הנאתן א"כ לא עדיף משאר איסורי הנאה דיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן ומ"מ פטור א"ו כיון דעומד להסקה בפסח דמצוה לבערו הוי כגחליו וכעציו והוי כדרך הנאתן כמו תרומה טמאה אך לענין הפקר נראה דעיקר כדעת מו"ח זצ"ל דא"י להפקיע כיון דאינו שלו רק שיכול ליהנות בשעת מצות ביעור דהיינו כשמבער מביתו אינו שלו שיהיה בידו להפקיר שיהיה נעשה חמץ של אחרים ושלא יצטרך לקיים מצות ביעור מביתו בשלמא כשמפקיר קודם זמן איסור ואין החמץ שלו לא רמיא עליו התורה מצות ביעור כלל אבל כשכבר חל עליו מצות ביעור רק דמותר לו ליהנות בשעת ביעור אין ברשותו להפקיר שיהיה נעשה חמץ הפקר ויהיה נפטר ממצות ביעור מביתו דהא רמיא עליה מצות ביעור מביתו רק שהותר לו הנאה בשעת קיום המצוה אבל לא שיהיה בידו להפקיר שיהיה נעשה החמץ שלו הפקר ושיפקיע עצמו ממצות ביעור:

ועוד נראה לי לשיטת הש"א דס"ל דאינו יכול להפקיר הטובת הנאה כיון דאין לו היתר הנאה רק בשעה שמבער אותו מביתו אבל אין לו בחמץ קנין שיהיה מותר לישאר בתוך ביתו לא עדיף מטובת הנאה אף דיכול לקבל מעות שיתן לכל כהן שירצה מ"מ כיון דצריך לקיים מצות נתינה לא הוי רק טובת הנאה א"כ גם בחמץ כיון דצריך לקיים מ"ע דתשביתו ולבערו מביתו רק שיוכל ליהנות לא הוי רק טובת הנאה כי מה לי שצריך ליתן לכהן או שצריך לשרוף או ליתן לנכרי:

והנה מו"ח זצ"ל כתב דטובת הנאה אינה ממון ושוה כסף הוא דהא שמין אותו בהקדש כמבואר בערכין (דף כ"ט) דהאיך שייך לומר דטובת הנאה אינה ממון בדבר שיש לו שומא וכל העולם נותנים סך הרבה עבור זה רק דהפלוגתא הוא אי נקנה במשיכת החפץ ע"ש לפ"ז היה נראה אם יפסיד לו טובת הנאה דצריך לשלם לו דהא הפסיד לו דבר השוה כסף א"כ אמרינן