חידושי מהרא"ך חלק א כד

כל חמץ וזה תיכף לאחר שש ולאחר כלות קנין ממון מתחלת תיכף האיסור שלו ונראה ברור דלענין שחיטת הפסח דוקא כשהחמץ ידוע לו דהא בפסחים (דף ס"ג) פליגי רשב"ל ור"י דרשב"ל סובר דאינו עובר רק כשיש חמץ אתו בעזרה דעל סמוך ור"י מחייב אף כשיש לו בתוך ביתו אבל עכ"פ צריך שיהיה ידוע לו החמץ ואם אינו ידוע לו אף שהיה לו חמץ ושחט הפסח לא עשה איסור כלל אפילו להפוסקים דעובר בב"י למפרע ודומה לאוכל חלב בשוגג דכיון דס"ל לר"ל דצריך שיהיה החמץ בעזרה דוקא נהי דר"י חולק עליו מ"מ אפושי פלוגתא לא מפשינן:

ועוד נראה דהא כבר עומד רבינו על הטור שכתב דהוי דומה לאוכל בשוגג דהא מתעסק פטור בכל התורה כולה רק בחלבים ועריות דחייב משום שנהנה ותירץ כיון שהתורה אסרה בלא מעשה רק שלא יהיה החמץ בביתו לכן גם שלא במתכוין אסור א"כ בשחיטת הפסח דאם לא ידע שיש לו חמץ בביתו הוה מתעסק ולפ"ז בחמץ ידוע תיכף כשנפקע קנין ממון אוקמיה ברשותיה לענין איסור שלא לשחוט הפסח ולא הוי זמן שהפקיע התורה מרשותו מכל וכל שיצטרך קנין חדש ולזה לא מהני גילוי דעת. אך זה ניחא עפ"י דין תורה שלא היה זמן פנוי שלא יהיה לו זכות בהחמץ אבל לדידן דאסרו חכמים בהנאה משעה חמישית וכיון דהפקיעו חכמים הקנין לא הוי שלו כלל אף מדאורייתא כמבואר בסוגיא דהבודק צריך שיבטל מהני שפיר הגילוי דעת ולא קשה כל הקושיות שהקשה על הרמב"ם דהרמב"ם כתב מהו השביתה האמורה בתורה צוה להסיר החמץ הידוע ולא מהני גילוי דעת כי לא היה זמן שיהיה נפקע מרשות הבעלים בקנין ממון וקנין איסור והא דמהני הביטול מעיסה מגולגלת אף בימי הפסח אף בתיכף כשנעשה חמץ עובר בב"י ולא הוי זמן שיהיה נפקע החמץ מרשותו מכל וכל מ"מ קודם שנעשה חמץ דאורייתא והוי שיאור הפקיעו חכמים מרשותו הקנין ממון ואינו עובר בב"י, אך באמת זה אינו דא"כ בחמץ שא"י אמאי לא מהני הביטול לאחר שש קודם הלילה דעדיין לא היה ברשותו וע"כ צ"ל דכיון דהתורה אוקמה ברשותיה שיבטל או שישרוף החמץ בשש הוי שלו לענין איסור ולא מהני הגילוי דעת:

אך נראה לחלק בין חמץ ידוע לשאינו ידוע בחמץ שאינו ידוע כיון דאינו עובר למפרע רק כשרואה החמץ א"כ לא הוה ברשותו כלל לא לשום ענין ולא לקנין ולא לענין מ"ע דתשביתו אינו חייב להשבית אם אינו ידוע לו ע"כ דהקנין הוא קנין חדש לכן מהני הגילוי דעת אבל בחמץ ידוע אפילו כשנפקע הקנין ממון נשאר שלו לענין הביעור לא מהני גילוי דעת אך נראה דהפקר בפירוש מהני:

והנה מ"ש הר"ן דביטול לא הוה הפקר כי אם יאמר אדם נכסי יהיו בטלים בודאי דלא מהני וקשה לי טובא דהא מבואר בש"ע חו"מ (סי' רמ"ה) הרי היא בטילה הוי לשון הפקר וכן הביא הר"ן בעצמו בגטין פרק השולח דביטול הוה לשון הפקר וכן מה שהקשה מדברים שבלב נודע סברת הרשב"א דדוקא בדברים שבלב סותרים למעשה אבל היכא דאין סותרים רק סתמן מהני מחשבה כמו בתרומה וכ"כ המהרי"ט במקום שיש הוכחה מהני הדברים שבלב א"כ יש לומר שפיר כסברת התוס' דביטול הוי הפקר:

אך לכאורה צריך להבין דהנה הרמב"ם (בפ"ג מה' חמץ) כתב ויאמר כל החמץ שיש ברשותי שלא ראיתי הרי הוא בטל וה"ה כעפר וכתב בהג"מ שיש לומר ליבטיל ולהוי הפקר ולכאורה צריך להבין באמת אמאי לא תיקנו חכמים שיפקיר בפירוש ולזה נראה כיון דכל הקנין של הפקר הוא מטעם נדר והיינו כיון דרבים זכו בהחמץ אסור לו להחזיר וכיון דהחמץ אסור בהנאה אין זה נדר ולא מהני מטעם הפקר ולא נפקע החמץ מרשות הבעלים א"כ הפקר גופיה לא מהני רק מטעם גילוי דעת שאינו רוצה בזה ולענין גילוי דעת מה לי לשון הפקר או ביטול ולכך נקטו הש"ס לשון ביטול ובגמ' שצוה לומר לשון הפקר היינו שיפקיר קודם התחלת זמן האיסור שיהיה יכול אדם לזכות ולהניח קודם האיסור אבל הש"ס והגאונים דלא מחייבי להפקיר רק סמוך לזמן האיסור אינו מועיל ההפקר רק מטעם גילוי דעת מ"מ מוכח דביטול הוה הפקר ג"כ רק כשמבטל בזמן האיסור לא הוי רק גילוי דעת אבל כשמבטל קודם זמן האיסור דהוי הפקר מהני ג"כ לחמץ ידוע ומתורץ כל הקושיות שהקשו על דעה זו דבכל מקום שנמצא דמהני ביטול לחמץ ידוע מיירי דמבטל קודם התחלת זמן האיסור ומהני מתורת הפקר:

ודעת מהרי"ק (בשורש קמ"ב) היא דעה שלישית ולא כדעת התוס' דביטול הוי מתורת הפקר ולא כדעת הר"ן דביטול הוי גילוי דעת רק דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דהיינו מתשביתו אינו מטעם הפקר אלא שעושהו כעפר בעלמא דמשמע לשון השבתה והוי דומיא דתבן ובטלו דבפ"ק דסוכה (דף ד') ובפ' חלון בעירובין (דף ע"ח) וכן מבואר לכאורה ברמב"ם דכתב מה היא השבתה האמורה בתורה הוא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר מבואר להדיא כדעת המהרי"ק לפי שיטה זו ע"כ דאין לחלק בין חמץ ידוע לשאינו ידוע לזמן הביטול. ויש ליישב עפ"י שיטת מהרי"ק קושית התוס' בחולין (דף קכ"ט) אמר אביי הרי אמרו כיפת שאור שיחדה לישיבה בטלה טומאתה לאו דאוריי' והקשה בתוס' תימא דאי לאו מדאורייתא בטלה אמאי מותר להניחה בביתו לפ"ז ניחא כיון דמדאורייתא כשיחשוב על חמץ כי שהוא כעפר אינו עובר א"כ כשחישב לישיבה וכדומה הוי כמו שחושב שהוא כעפר ואינו אוכל רק נגד זה דתיקנו חכמים ביעור לא מהני הביטול דאורייתא בביטול בעלמא סגי ונגד איסור מדרבנן צריך יחוד לישיבה לרשב"א ולת"ק טח בטיט והוי כעץ בעלמא ופטור מלבער גם מדרבנן א"כ לא קשה קושית התוס' דנגד איסור דאורייתא המחשבה לבד מועיל רק נגד איסור דרבנן צריך יחוד ושפיר אמר אביי לפי שיטתו דטומאתו לאו דאורייתא והתוס' שהקשו קושייתם בתימא הוא לפי שיטתם דביטול הוא מטעם הפקר וכאן לא הפקיר א"כ אי היחוד אינו מועיל מדאוריי' למאי מהני היחוד שיהיה מותר להניח בביתו ואפילו אי אמרינן דצריך דוקא לבטל במחשבתו שיהיה כעפר ולא מהני המחשבה במה שחושב ככלי ג"כ מתורץ קושייתם עפ"י סברת מהרי"ק הנ"ל **(אך עתה כיון דמדרבנן אסור בהנאה משעה חמישית ואין עובר על ב"י אז א"כ כיון שביטלו מעיקרו ולא כוי כשלו רק מטעם הואיל דהוי כקבל עליו אחריות א"כ כיון שמשעה חמישית נפסק אז ההואיל כיון דאסור בהנאה למה לי' לזכות ועוד דלא מהני כלל הזכוי באיסורי הנאה וגרע יותר מהואיל דאי בעי מתשיל והואיל אי בעי פריק דלא יצטרך לעשות זכוי מחדש וכיון דמשעה חמישית נפסק ההואיל שוב כשמגיע שטה ששית אינו עובר על ב"י דהוי כמו שקבל אחריות עד שעה ששית שהדין דאין עובר אח"כ על ב"י כיון דלא הוי כשלו רק מטעם קבלת אחריות וא"כ ה"נ כיון שבטלו מקודם א"כ לא הוי שלו רק מטעם הואיל א"כ כשהגיע, שעה שאסור מדרבנן לא שייך הואיל ושוב לא עבר על ב"י אח"כ להכי עכשיו מדרבנן מהני ביטול לח"י ומיושב כל הקושיות:

וכן מהא דעיסה מגולגלת דקדם ומבטל ליה נ"ל נמי כיון דטרם שעובר על ב"י נעשה שאור והוי חמץ נוקשה ואסור בהנאה מדרבנן ואינו עובר על ב"י אח"כ אף שנעשה את"כ חמץ גמור וכהנ"ל:

אך לפי"ז קשה על מה שכתבתי לעיל על הא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דר"א סובר הואיל ואי בעי מתשיל הא טרם שנעשה חמץ גמור הוי נוקשה אמנם ניחא דהרי שם הוא אליבא דרבי אליעזר והטור כתב דר"א אית ליה נוקשה בלאי ופירש רש"י דעובר גם בב"י א"כ שפיר אמרינן הואיל דאי בעי מיתשיל וי"ל דר"י בעה"ת סובר כשיטת רש"י דעובר על נוקשה בב"י אבל לדידן דנוקשה לא הוי מדרבנן להכי מהני ביטול בעיסה מגולגלת טרם שהחמיץ וכנ"ל וא"ש בעזהי"ת.)**