חידושי מהרא"ך חלק א כג

מהני ביטול וכן מה שהקשו להסוברים דמהני ביטול לחמץ ידוע דכיון דסגי מדאורייתא בביטול בעלמא מאי פליגי ר"י ורבנן ביעור חמץ שריפה או קבורה וכי מפרר וזורה לרוח גרע מביטול והפקר וכתב לתרץ דלענין בל יראה כיון דסגי בביטול גם מפרר וזורה לרוח סגי רק דנהי דאינו עובר בבל יראה מ"מ לא גרע חמץ משאר איסורי הנאה ערלה וכלאי הכרם דצריך שריפה ופליגי אי חמץ בשריפה או במפרר וזורה לרות לפ"ז ליכא מחלוקת כלל בין הרמב"ם ובין הפוסקים דמודה הרמב"ם דלענין בל יראה אינו עובר בביטול לבד אף דחמץ ידוע אבל מ"מ חזר הדין חמץ אחר הביטול להיות נידון כשאר איסורי הנאה דאותו שכתוב בהן שריפה מצותן בשריפה ואותן שלא כתוב בהן שריפה מצותן בקבורה מחשש תקלה ה"נ בחמץ אבל אין בו קיום מצות עשה דתשביתו כיון שדבר ביטלו לא קאי עליו בעשה דתשביתו:

ולפע"ד נראה דהא ניחא לר' יהודה דסובר חמץ אתר הפסח אסור בהנאה וחמץ הוי כשאר איסורי הנאה כמו כלאים וערלה אבל על הרמב"ם אין זה מעלה ארוכה דהא דפסק דחמץ אחר הפסח מותר ומנ"ל דהתורה צותה לשרוף כיון שיהיה לאחר שבעה מותר לאכול ולהנות ומנ"ל לחשוש לתקלה מדאורייתא בזמן מועט כזה ועיין תוס' חולין (דף ג') אי חיישינן לתקלה וזמן מועט וכ"כ מו"ח זצ"ל (בסי' תמ"ה) ומה שנ"ל בדעת הרמב"ם עפ"י נוסחא שכתב הרמב"ם ומה היא תשביתו האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע מרשותו ושא"י יבטל בלבו דהנה שיטת התוס' דהביטול הוי הפקר והר"ן כתב דהא ביטול מהני בלב ודברים שבלב אינם דברים וכן אם יאמר אדם נכסי אלו יהיו בטלים אינו מועיל ולזה כתב דלא הוי הפקר רק דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומה"ט כשגלה דעתו שאינו חפץ בחמצו מהני וקשה לשיטת הר"ן דגילוי דעת סגי לענין חמץ שאינו רוצה בזכי גם בתוך הזמן אסור ליהני ביטול בגלוי דעת כמו קודם זמן האיסור דבשלמא אי הוי צריך להפקיר אינו יכול להפקיר בזמן האיסור דכל קנין של הפקר הוא מטעם נדר כמבואר ברמב"ם ובש"ע ח"מ (סי' רע"ג וסי' תל"ד) דהפקר הוי כמו נדר שאינו יכול לחזור וצ"ל דכמו האומר דבר זה להקדש או לצדקה קני ההקדש והצדקה במוצא שפתים ואינו יכול לחזור כן האומר חפץ זה הפקר כל אדם אינו יכול לחזור דזכו הרבים בזה החפץ א"כ בחמץ לא שייך לומר דזכו הרבים בחמץ ואסור לחזור דהא אסור ליהנות מחמץ ופשיטא דגם בהקדש וצדקה אם יקדש איסורי הנאה לא יועיל דכיון דלא הוי הנדר לא נפקע החמץ מרשותו בזמן האיסור בהפקר אבל לדעת הר"ן דבגילוי דעת סגי קשה דלהני לאחר זמן האיסור ג"כ לכן נראה דס"ל להר"ן שכשהגיע זמן האיסור נפקע הקנין ממון של חמץ מיד הבעלים לגמרי ונעשה הפקר רק שהתורה אוקמה ברשותו מחדש לענין בל יראה ונתנה לו קנין איסור בזה החמץ לזה קודם שבא זמן האיסור יכול לומר אי אפשי בהקנין החדש התורה זכתה לו שיהיה החמץ שלו ויהיה עליו מצות ביעור כמו בנותן מתנה לחבירו דיכול לומר אי אפשי בהמתנה קודם שבא המתנה לידו ואינו זוכה בה אבל אם כבר בא זמן האיסור לאוקמיה הכתוב ברשותו א"י להפקיע מה דאוקמיה הכתוב ברשותו כמו שאינו יכול להפקיע נכסים שלו בגילוי דעת כמו כן אינו יכול להפקיע מה דאוקמי' הכתוב ברשותו:

ולפ"ז יש לומר דסברא זו נכונה בחמץ שאינו ידוע דוקא דהנה סברא זו דהוי קנין חדש לענין איסור הוא דוקא אם נימא דלאחר שש נאסר בהנאה בלבד אינו עובר בבל יראה עד הלילה וא"כ אף דנפקע הקנין של ממון תיכף מן שש לא אוקמי' הכתוב ברשותו שיעבור על בל יראה עם הלילה ויכול לגלות בדעתו שאינו רוצה הקנין חדש אבל אי היה הדין אשר תיכף כשנאסר בהנאה עובר בבל יראה ולא היה זמן שיצא מרשותו כי עד שש היה לו בו קנין ממון ותיכף כשהפקיע התורה הקנין ממון אוקמיה ברשותו לענין איסור ולא היה לו זמן שיצא מרשותו שיצטרך קנין חדש לא היה מועיל הגילוי דעת. **(לפע"ד נראה דברי אא"ז ז"ל המה על פי פירוש המגיד משנה (בפ"ג מהלכות חמץ ומצה הלכה ח') דגם הרמב"ם ז"ל סובר דאינו עובר על ב"י עד הלילה אבל לפי מה שפירשו דבריו בתשו' נודע ביהודה (סי' כ') דשיטת הרמב"ם הוא כשיטת רש"י ז"ל דעובר על ב"י משש שעות ולמעלה ניחא בפשיטות על פי דרכו ולא היה צריך לפלפל בהא דשוחט הפסח על החמץ כמובן:

אך בעיקר הדברים מסיק בעצמו דהפקר מהני אף לחמץ ידוע והנה לא משמע כן בהרמב"ם שהרי כתיב השבתה זו האמורה בתורה שיבער חמץ הידוע לו כו' משמע שלא מהני לח"י רק ביעור לחוד ולא הפקר:

לזה נראה לפע"ד לתרץ דברי הרמב"ם עפ"י דרך מו"ז ז"ל דמהתורה לא מהני ביטול לח"י אבל עכשיו מדרבנן מהני:

ובזה מיושב כל הקושיות דהנה כתוב בס' ישועות יעקב דלהכי לא מהני ביטול לחמץ ידוע משום דאמרינן הואיל אי בעי היה חצרו זוכה לו ואלו אדם אחר צריך לעשות זכוי בהחמץ אבל איהו תיכף כשרוצה לזכות זכה בהחמץ אבל במשא"ו לא זכתה ליה חצרו ואם יזכה בגוף החמץ הלא גם אחר יכול לזכות בהחמץ וכיון דאין לו יותר זכוי מהאחר להכי לא עבר על ב"י ומהני הביטול עיש"ה:

והנה התוס' פסחים (דף מ"ה) ד"ה הואיל אי בעי מתשיל עליה כו' ועוד דאמר לעיל אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מתשיל עליה כו' ועוד תירץ כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו וצריך להבין דא"כ מהאי טעמא גופיה לא ירצה לשאול עליה דהא כיון שנתחמץ ואסור בהנאה למה לן למישאל עליו:

אך פירוש דברי התוס' הוא כך דטרם שנתחמץ יכול לשאל עליה עד שנתחמץ העיסה א"כ הוי כשלו מטעם הואיל וכיון שנתחמץ א"כ חמץ שלו נתחמץ ואז אף דלא ישאול עליו אפ"ה הוה אוקמא רחמנא ברשותיה לעבור עליה כמו כל חמץ, כיון דעד שנתחמץ היה שייך לומר הואיל אי בעי מתשל אבל בחמץ של אחרים ושל גבוה דנתחמץ מקודם פסח לא שייך לומר הואיל אמנם אי נימא דעובר על ב"י משעה ששית ולמעלה א"כ כיון דעד שעה ששית היה שייך לומר ביה הואיל אי בעי פריק כיון דאז לא אסור עדיין בהנאה וכשהגיע שעה ששית אז אוקמא רחמנא ברשותו לעבור עליו כיון דהוי כחמץ שלו דעד זמן שעבר על ב"י הי' כשלו מטעם הואיל:

אך ניחא כיון דמשעה חמישית אסור בהנאה מדרבנן א"כ לא שייך אז לומר הואיל ולהכי אינו עובר עליו בפסח דהוי כמו שמקבל אחריות על חמץ אחרים עד ששה שעות עד הזמן שיעבור עליו על ב"י אז בודאי אינו עובר כן נמי בהואיל דלא הוי רק כגורם לממון דהוי כמו קבלת אחריות כמבואר בהאחרונים:

ולפ"ז מיושב היטב דברי הרמב"ם דהא הטעם דלא מהני ביטול לחמץ ידוע הוא מטעם הואיל וכנ"ל:

והנה לכאורה אמאי עובר משום הואיל הא כיון שנתחמץ למה יזכה בו דהא בודאי לא ירצה לזכות וכהנ"ל בהתוס' וצ"ל כיון דטרח ביה זמן שעובר על ב"י הוי כשלו מטעם הואיל דאף שביטלו והפקירו אפ"ה כשירצה לזכות יהיה זוכה לו חצרו וכיון דעד שעה ששית הוי כשלו מטעם הואיל שוב עובר עליו על ב"י אך זה מהתורה ושפיר כתב הרמב"ם השבתה זו האמורה בתירה שיבער חמץ הידוע לו ויבטל חמץ שאינו ידוע:

)** והנה בחמץ יש לו שני קנינים לענין איסור שעובר בב"י בפסח וגם שאסור לו לשחוט הקרבן פסח