חידושי מהרא"ך חלק א כב

קיי"ל דנהפך האיסור להיתר אבל בנתערב היתר בשני חתיכות איסור לא אמרינן דנהפך לאיסור שילקה על חתיכה א' מבואר היטב טעם הדבר מרן תשו' הרי"מ זללה"ה (חלק יו"ד סי' ט') דדוקא בהיתר ואם לא נהפך האיסור להיתר מכריע המועט את הרוב היתר להיות אסור כולו מספק לכך מכריע הרוב ונהפך מה שא"כ היתר ברוב איסור גם אם לא נהפך מ"מ נשאר כולו איסור מספק ולא נכריע כלל הרוב איסור להיות מותר ממילא לא נהפך כלל ונשאר ההיתר היתר ואיסור איסור והכל אסור מספק שקבוע כנ"ל ע"ש שהאריך ודפח"ח:

ולפ"ז י"ל דזה הטעם דממונא לא בטיל משום דרק לענין אסור אם לא יבטל יהיה אסור כולו ויהיה הרוב אזל בתר מיעוט להכי אמרינן דבטיל דהמיעוט הולך אחר הרוב אחרי רבים להטות אבל לענין ממונא דאם דנין רק על הקב א' שנתערב דהא אינו אוסר השאר הב' אף כשלא יבטל לא יצטרך הרוב לבטל להמיעוט ולהכי שפיר לא בטיל נמצא לפ"ז במים ומלח שנתערב בעיסה דאם נימא דלא בטיל יהיה הרוב הולך אחר המיעוט דלא יהיה רשאי והולך רק כרגלי שתיהן וכיון שכן שפיר בטל המיעוט לגבי הרוב וי"ל דאפילו לענין ממון נמי בטיל וזה כונת אביי מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל היינו דקאמר מי קמדמית דהטעם דממונא לא בטיל הוא משום דאין המיעוט סותר להרוב אבל היכא דאיכא איסורא ויהיה סותר המועט להרוב שפיר בעיל כנ"ל ומיושב הקושיות הנ"ל זה מה שרציתי לבאר בסוגיא זו בעזה"י:

ויתיישב בזה קושית אבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק ל"ב) דהא דמקבלין שקלים מן הקטנים ובלבד שיהיה מוסרן לציבור והקשה השער המלך דהא מדאורייתא לאו בר הקנאה הוא נמצא דבר תורה קרב משל יחיד כו' ותירץ דמן התורה אפילו בלא מסירה להציבור מהני ואין כאן חשש דנמצא קרבן ציבור קרב משל יחיד משום כיון דרובן מבני חייבין נינהו בטלים ברוב אלא משום דמטבע חשיב ולא בטיל הוא דבעינן שמוסרים לציבור כו' והוא מדרבנן ואתא תקנתא דרבנן ומפיק איסור דרבנן והקשה בס' אבני מלואים כיון דהקנאת קטן אינו כלום מדאורייתא והקדושין אינו כלום מהתורה וא"כ עדיין ממון קטנים נינהו וממון לא בטלו וכדאמרינן בביצה (דף ל"ח) הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו והתם במנחות גבי כהנים שדרשו לעצמן מנחת כהן כליל ולא היו מבטלין שקלים שפיר הקשה התוס' דלבטל ברוב משום דהקדישן הקדש ואינו אלא איסורא מחמת ממונא בזה שפיר בטל וכדאמר שם בפ' משילין איסורא בטיל ממונא לא בטיל ואע"ג דאיסור תחומין מדעת הבעלים מ"מ האיסור בטיל עיי"ש בסוגיא אבל בקטנים דאי אזלת בתר דאורייתא אין הקדישן הקדש כו' וממונא דקטנים נינהו וממונא לא בטיל כו' עיש"ה וכן פירש רש"י ז"ל בסוגיא זו אבל ממונא לא בטיל מועט בהרוב להיות קנוי ממון המיעוט לבעליו של מרובה ומתניתין נמי לא קאמרינן דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשיא לן דלבטיל עכ"ל ולפ"ז קשה קושית האבני מלואים הנ"ל דכיון דלא בטל לענין ממונא א"כ באין משל יחיד:

ולהנ"ל מיושב לנכון דבזה אם נימא דלא בטיל א"כ לא יהיה רשאי להדיא נוכל המעות קרבנות ציבור ע"י המיעוט ויהיה אזיל הרוב בתר המיעוט ומש"ה שפיר בטיל אפילו ממונא דכל הטעם דלא בטיל לענין ממון משום דלענין ממון אין הרוב סותר להמיעוט אבל בזה אי לא אזלינן בתר רוב והיה הרוב אזיל בתר המיעוט להכי אמרינן אחרי רבים להטות ובטיל אפילו לענין ממון ולא הוי באין משל ציבור וא"ש בעזה"י:

בתוס' ד"ה משום דהוי דשיל"מ וא"ת יהיה ל"ש דשיל"מ אלא במין במינו וי"ל דאה"נ דלא אמרינן ליה אלא במב"מ והכא גבי תחומין שאני דחמירי כאלו הוי מב"מ בעלמא כיון דממונא הוא כו' ואינו מובן והנראה לפע"ד לפרש כונת התוס' עפ"י דבר התורת חטאת כלל מ' הובא בט"ז (סי' ק"א ס"ק י"ב) טעם על הא דדשיל"מ בטיל באינו מינו שאין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אח"כ לא רצו חכמים לבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על דבר האיסור אלא על שם הדבר שנתערב בו והוי כמו שאין לו מתירין עכ"ל עיי"ש. מבואר דהא דבטיל דשיל"מ באינו מינו משום דלא מקרי התערובות על שם האיסור:

והנה רש"י ז"ל פירש בדברי אביי לרב ספרא מי קא מדמית איסורא להפסידו ממונא איסורא אמור רבנן לבטל ברובא ממונא לא בטיל מועט בהרוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתניתין נמי לא קאמרינן דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לו בה הוא דקשיא לן דליבטל עכ"ל ומובן דברי התוס' דהחמירו כאלו הוי מב"מ בעלמא כיון דממונא זו הוא היינו כיון שלא נפקע שם הבעלים ובתערובות נקרא נמי על שם בעלת מים ומלת וכמ"ש התוס' נמי בד"ה וליבטל מים ומלח לגבי עיסה כו' דאין שם בעלת מים והמלח בטיל מכאן א"כ הוי ממש כמו מינו דלא בטיל דשיל"מ וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

הלכות פסח סימן תלא דיני בדיקה וביטול בס"ד הנה בענין בדיקה וביטול כבר האריכו הקדמונים ואחרונים והנה הרבה דברים העלה מו"ח בספרו מקור חיים איננו מובן העיר רוח החיוני הנאצל מן השמים לכתוב כיד ה' הטובה עלי מה שמשפיע השי"ת עלי בעזר החונן לאדם הדעת:

הנה רבינו במקור חיים (בסימן תל"א) עשה מחלוקת בין התוס' ושאר הקדמונים שהם סברי מדאורייתא צריך בדיקה כשלא ביטל דדמי להא דמבואר ביו"ד (סי' פ"ד) דפירות שדרכן להתליע במחובר הצריך בדיקה מדאורייתא כיון שהוא דבר המצוי ה"נ לענין בדיקת חמץ כיון דדבר המצוי הוא להיות חמץ בבית כיון שמשמשין בו כל השנה וכן מוכח לשנא דש"ס מדאורייתא בבטיל בעלמא סגי מוכח דצריך ביטול ובלא ביטול צריך בדיקה וכן הוא מבואר בר"ן בריש מסכתין מצות בדיקה עליו כשיש לו חמץ ידוע או במקומות שרגיל להמצא בהן וכ"כ הרא"ש דהפרורין הוא כחמץ ידוע אם לאו דהפקר הם וכ"כ הט"ז (סי' תל"ה) ותוס' סברי דאין צריך מדאורייתא כלל בדיקה או ביטול כשאינו ידוע לו חמץ דלא ימצא משמע שצריך להיות מצוי בידו והקשה מהא דאמר בש"ס מדאורייתא בביטול בעלמא סגי להו משמע דאי לאו הביטול צריך בדיקה:

לענ"ד נראה כיון דס"ל להפוסקים דבמקום שמשתמש שם חמץ כל השנה ומוחזק בחמץ ורגיל להמצא שם צריך בדיקה יש לומר דגם התוס' אינו חולק על זה וזה שפיר הוי מצו' בידו דאם יחפש ימצא דכל ראיית התוס' (דף כ"א) מהא דאמר בש"ס כי משכחת לה ליבטלי דלא יעבור למפרע על איסור ושם מיירי שכבר נבדק כמו דאמר רב הבודק צריך שיבטל וכיון דלא בדיק מצא כתבו תוס' דאם ימצא אח"כ לא יעבור למפרע דלא ימצא הכונה שצריך להיות מצוי בידו וכן בחמץ שאין ידוע דספק הוא דלמא יכולני ואינו ברור שיש חמץ אף דמשכח לה אינו עובר בשוגג אבל אם לא בדק במקום שרגיל להיות חמץ מודה התוס' דהוי מצוי בידו דהא בודאי ימצא שמה וכן מוכח מהא דהקשו התוס' על פירוש רש"י שפירש במשנה בודקין את החמץ שלא יעבור בבל יראה הא בביטול סגי ולדבריו עדיפא הוי ליה להתוס' להקשות דהא אינו עובר כלל בבל יראה כשאינו ידוע לו החמץ. ותירץ מו"ח זצ"ל אינו עולה ליישב דהא רק לענין מ"ע כתיב וצריך הש"ס לומר בביטול בעלמא סגי אבל לענין בל יראה אף בלא ביטול אינו עובר א"כ עדיפא הו"ל להקשות א"ו דאם לו בדק במקומות שרגילין להמצא הוי גם לשיטת התוס' כחמץ ידוע:

רבינו כתב לתרץ שיטת הפוסקים דסבירא ליה דלחמץ ידוע לא