חידושי מהרא"ך חלק א כ

מהרו והוציאו הכלים למבוא א"כ שאלתו יכול להיות אשר באותו זמן היה רשות לבעל חצר למחות מלהשתמש ברשות המבוי אבל עכשיו אשר דינא דמלכותא שאין אחד יכול למחות לחבירו והשוק והרחוב שייכים לכל בני העיר ולכל מי שיבא מקצה עולם למה לנו לשכור הרשות ואם שמהראוי לשכור הרשות שיהיה מותר לטלטל מחצירות ומבתים של נכרים ולחצרות כ"מ כי כאשר על השכירות יש פקפוקים הרבה אם נסתלק הגזבר או מת וגם מה שתמה הח"צ עכ"פ הבעל נפש אשר אינו מטלטל לחצרות ולבתי נכרים רק דרך המבוי מבית לבית יהודי א"צ לחשוש כי אין צריך כלל לשכירות ועוד ניחא לי בעיירות הגדולות אשר משכירין הפרזעדמנט או מלקיטו ושכירו ויש שרים גדולים אשר הפרעזעדענט מכ"ש שכירו ולקיטו אינם רשאים ליכנס מה יועיל השכירות בזה אין חשש רק שלא יטלטל מחצר הבית של אחיו השר ואבקשו עוד הפעם אשר כת"ה ישים עינו על זה וישיב לו דעתו ועיין כת"ה בת' הריב"ש הנ"ל ושאלתו השניה כאשר כמה וכמה דינים מ"מ ביום אידם להשכיר להם דירות לקוחות הרבים הקילו כי אין הציבור יכולים לעמוד בהם כאשר אנו מפוזרים בתוכם מדוע הדין הזה לא הותר ואפשר דמטעם דבר שבמנין נגע בו וחד צורבא מדרבנן אמר לי אשר עמד בזה בתשובת עצי ארזים ואין תחת ידי הספר הזאת ובפה לא נמצא הספר הזה. ידידי דו"ש ודבוק באהבתו אהבה עזה ואברכהו בברכה משולשת אלעזר ברז"ו הכהן סימן שצא הרמ"א סעיף א וי"א דדוקא לענין להוציא ולהכניס לרשות העכו"ם אבל לטלטל במבוי יכול לשכור מן השר שהרי דרך המבוי הוא של השר ויכול לסלק כל העכו"ם משם:

הנה עיין בתשובת הריב"ש (סי' תר"ז) בענין קניית הרשות מהאדון אם יכול לשנות ולתת דרך לבעלי בתים מצד אחר הרי יכול לסלק מן המבוי דהיינו מן הדרך ההוא וכיון שיוכל לסלק הרי יכול להקנות הרשות אלא שזה הטעם לא יספיק להכניס ולהוציא מן המבוי לבתי נכרים כיון שאין אנו מתירין אלא מפני רשות האדון במבוי ולא בבתים הפתוחים לו דהו"ל כביטול רשות חצירו ורשות ביתו ולא ביטל אבל מבתי היהודים למבוי מתירין הם כמו שקנו רשות ממי שהדרכים שלו וטוב להשמר שלא להכניס ולהוציא לבתי נכרים רק מבתי היהודים זה לזה דרך המבוי והובא בש"ע (סי' זה) ובת' ח"צ הקשה עליו דאין זה ענין כלל לבטל רשות חצרו ולא ביטל רשות ביתו בדירות ישראל אוסר זא"ו שפיר אף דביטל רשות חצרו אוסר רשות ביתו אבל נכרי אינו אוסר רק במקום ששני ישראלים דרים וכיון ששכרו רשות המבוי שהוא המקום שאוסרים הישראלים זא"ז שוב אין שום ישראל אוסר על חבירו א"כ גם בית נכרי אין נכרי אוסר שהרי אין לישראל דה"ר בביתו של נכרי דה"ר שיש לנכרי במבוי כבר הותרה ע"י שכירות מהאדון ולמה נאסור בתי נכרים על הישראלים מעתה ובעצי אלמוגים תירץ דריב"ש ס"ל כדעת רש"י בעירובין (דף פ"ה) שכתבו שם תוס' ד"ה שני דהא דאמרינן דדירה בלא בעלים לא שמיה דירה היינו לאסור את הרשות הפתוח לו אבל אותו רשות עצמו נאסר כמו גבי חורבה ולזה הא דאמרינן דדירת עכו"ם לא שמה דירה היינו לאסור את הרשות הפתוח לו אבל אותו רשות עצמו נאסר כמו גבי חורבה ונראה דזה דוקא אם היהודים אין דרים בחצר אחד עם הנכרים ודירת נכרי אינו אוסר א"כ כששכרו רשות המבוי יכולים לטלטל מבית היהודים לבתי היהודים אבל במקומות אשר הם ישראלים דרים עם הנכרים בחצר אחת ואי לא מהני השכירות הרשות לענין החצרות הבתים א"כ אין הישראלים רשאים לטלטל בחצרות ורגלה האסורה במקומה אוסרת ואין יכולין לטלטל מבתי היהודים לבתי היהודים דרך המבוא דהא הישראלים אוסרים כיון שהם רגל האסורה דוקא הישראלים הדרים חוץ לצורת הפתח אינן אסורים כיון שאינן יכולין לערב עמהם כמבואר בת' נ"ב מהדורא תניינא אבל הדרים בתוך עיר המוקפת חומה כשהן אסורין לטלטל בחצר אוסרין את המבוי לא מהני שכירת רשות:

הלכות תחומין סימן שצז ואלה דברי נכד הרב המחבר הרב המאוה"ג החריף המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן נ"י סעיף יב האשה ששאלה מחברתה מים ומלח לעיסתה ותבלין לקדירתה ביו"ט הרי העיסה והתבשיל כרגלי שתיהן. הנה גרסינן בגמ' ביצה (דף ל"ח) וכן האשה ששאלה מחברתה כו' מליבטל מים ומלח לגבי העיסה כו' תשלום כל הסוגיא הקושיות בסוגיא זו רבו א' קושית הש"מ הא דפריך בגמ' ולבטל מים ומלח לגבי העיסה הא בדבר לח בעינן ששים ומסתמא אין בעיסה ששים עיי"ש ב' הקשו דהא הוי מין באינו מינו ואינו בטל בפחות מששים. ג' קושית מהרש"א א"ש חטין בשעורין דלא קאמר להו דהו"ל מין וכתב ויש לדקדק דהא דקאמרינן מין בשאינו מינו בטל לכ"ע לענין איסורא בעלמא וא"כ ר"א ע"כ דמדמה מלתא דהכא ממונא דאל"כ תקשי ליה אמאי לא תקשי ליה הכי בכל דוכתא דאמרינן חד בתרי בטל כמ"ש התוס' וא"כ אכתי תקשי ליה אמאי לא קאמר להו מחטין בשעורין דא"נ דמין בשאינו מינו בטל באיסורא הכא דממונא הוא לא פקע שם בעלים מניה דהקשה מהרש"א ז"ל על הא דקאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה כו' ה"נ דכי אית לה בעלים לא בטלה כו' ותימא אמאי לא דקדק הכי אהך פלוגתא גופא דר"י ורבנן דבין לר"י בשאינו מינו ובין לרבנן אף במינו דבטל ה"נ דכי אית ליה בעלים לא בטיל. ה' הקשה התוס' ביבמות (דף פ"ב) ד"ה ר"י לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל דוקא בדבר לח ומתערב אית ליה לר"י דלא בטיל דומיא דדם הפר ודם השעיר כו' אבל בדבר יבש לא דר"י גופיה א"ל בפ' הנוטל (דף קמ"א) דמעלין את המדומע בק"א ואפילו מין במינו ונבלה דהקומץ רבה דאיכא למאן דלא בטיל היינו דנימוח וסברה הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר ולא בטיל אבל דבר יבש האיסור מונח במקומו אלא שאין ניכר היכן הוא וההיא דשלהי ביצה דאמר חטין ושעורין בטלים לר"י ולא חטין דחטין דקאמר איירי דאל"כ חטין בשעורין אמאי בטיל והלא נכרים הם ועוד נראה דאפילו קמח כיון שצונן הוא ואין הטעם מתפשט בטיל ולפ"ז קשה שוב אמאי קאמר בגמ' דחטין בחטין לרבי יהודה לא בטיל אינו מובן הא דמדמה הגמ' להבורר צרורות מגורנו של חבירו כו' ועוד שאר דברי הגמ' בסוגיא זו אינו מובן לכאורה. ז' הא דקאמר בגמ' א"ל מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל אינו מובן במה פליגי דמה חידש לן אביי השתא דמעיקרא היה סבר הגמ' כיון דהוי איסורא דממונא הוא ואיסור תחומין בא ע"י הבעלים ושם בעלים עליה קני שביתה אצלו ולא שייך בו ביטול כמ"ש התוס' ד"ה ה"נ וא"כ מה חידש אביי עכשיו מה דקאמר מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל באיזה סברא פליג עם ר' אבא. והנראה לע"ד בעזה"י לתרץ דהנה התוס' ד"ה לבטיל מים ומלח כו' ועוד דלא דמי לשאר איסורים דהדבר תלוי בטעם אבל הכא איסור תחומין תלוי בשם בעלים על החפץ כו':

והנה הר"ן ז"ל בסוף ע"ז כתב מ"ד חמץ בפסח תערובתו אין איסור בהנאה דבאכילה טועם האיסור משא"כ בהנאה דחד בתרי בטיל והוא ז"ל חולק עליה והנה (הפרי מגדים הלכות פסת סימן תמ"ב) בפתיחה הוכיח כדברי המ"ד דבטיל לענין הנאה חד בתרי כיון דלא שייך טעמא ובאכילה שייך אוכל יטעם כמ"ש הרשב"א ז"ל חולין (דף צ"ז) וכתב שם הפ"מ דלענין בל יראה י"ל דל"ש טעמא ובטיל חד בתרי אף כזית כא"פ נמי הנאה