חידושי מהרא"ך חלק א יח

בה"ש אף דהוי ספק דרבנן דלא יבאו לעשות אף לאחר בה"ש והוי כולה חדא גזרה דאתי למטעי בין קודם ביה"ש לאחר בה"ש אבל בהא דנימא מגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא דאם אינו אסור ביה"ש אז לא נאסר כל היום ורק משום דאתקצאי ביה"ש נימא דאדרבא ספק דרבנן ולקולא ואף לרב אשי שסובר דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספק דרבנן להקל מ"מ קשה אמאי אמרינן מגו דאקצאי:

דהנה בצל"ח הקשה על הא דאיתא במנחות (דף ס"ח) רבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר קסברי חדש בחו"ל דאורייתא הלכך חיישינן לספיקא ולא אכלו מאורתא וכו' דלמה ליה למימר שהוא דאורייתא הרי אפילו אי היה שהיה בדרבנן כיון שהם רבנן דבי ר"א מסתמא כרב אשי ס"ל ולכך ספיקו אסור דהוי דשיל"מ וחידש הצל"ח לתרץ דתבואה שיש לנו ספק אם הוא מאשתקד או משל עתה וכמו כן אם הספק אם נשרשו קודם לעומר או אחר העומר הספק הזה הוא על התבואה והרי התבואה יש לה מתירין ולכן אף אם היה איסור חדש רק איסור דרבנן היה ספיקו להחמיר כדברי ר"א דדדשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקו לחומרא אבל אם אין לנו ספק על התבואה רק הספק על היום כגון אורתא דשתסר נגהי שבסר שספק אם יום הנף כבר היה היום או אם היום היה חמיסר ויום הנף הוא למחר נמצא שאין לנו שום ספק בתבואה רק הספק הוא על הלילה ההוא אם הוא נגהי דשתסר או נגהי דשבסר ועל ספיקו של זמן לא שייך לומר יש לו מתירין שהזמן כיון שעבר יומו חלף ועבר ואין לו היתר אכן אם היה איסור חדש רק מדרבנן היה ספק של הזמן מותר והוצרכו לומר שסברו חדש הוא אסור מדאורייתא עכ"ל וא"כ אמאי אמרינן מגו דאתקצאי לביה"ש הא כיון דספק הוא על הזמן ל"ש לומר דשיל"מ וכיון דהוי דרבנן והוי ספיקא לקולא:

אך זה טעות דאפילו אי אינו אסור ביה"ש אבל מ"מ כיון דבתחלת יו"ט אסור אף שאין אנו יודעין הרגע של התחלת יו"ט אעפ"כ כיון שאם היו יודעין היה אסור שפיר אמרינן כיון דאתקצאי בתחלת יו"ט אתקצאי לכולי יו"ט דדוקא מה שלא אסור בתחלת יו"ט הוי מוקצה לחצי שבת ויו"ט לא אמרינן אבל מה שנאסר מתחלת יו"ט הוי מוקצה לכל היום וא"כ כיון שאפילו יהיה מותר מוקצה ביה"ש נמי יהיה אסור לאחר ביה"ש וכנ"ל שוב ממילא אסור גם בביה"ש כמו בכל השבותין ואפילו לרבי הוא דוקא דק במקום מצוה או במקום דוחק וכמבואר בש"ע או"ח (סי' שמב) ע"ש וא"כ במגו דאתקצאי ביה"ש מחמת יום שעבר דאז אי יהיה מותר בביה"ש שוב לא יהיה אסור גם בתחלת יו"ט דלא הוי מוקצה רק מחמת יום שעבר ורק ביה"ש אסור שספק יום הוא אבל בודאי התחלת לילה הוא מותר ורק משום דאתקצאי ביה"ש א"כ אי נימא דביה"ש מותר אז יהיה מותר גם ביו"ט א"כ שוב נימא ספק דרבנן ולקולא יהיה באמת שרי ביה"ש וכנ"ל ומיושב קושית התוס' דנימא מגו דאתקצאי ביה"ש דז"א דבאמת גם ביה"ש היה שרי דספק דרבנן ולקולא דכיון דהוי הספק בזמן לא הוי דשיל"מ וספיקו לקולא ולהכי קאמר בגמ' נימא קסבר רב שתי קדושות הן אבל בנויי סוכה דכיון דביה"ש צריך לאכול בסוכה אי אתרמי ליה דהוי ספק דאורייתא דלמא יום ז' א"כ ע"כ אסור הוי דאתקצאי למצותו אז ממילא כיון דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומ':

ובזה יש לתרץ קושית המהרש"א ז"ל לקמן (דף י') על התוס' ד"ה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה כו'. ועוד י"ל דהתם מיירי דאירע שכלו לו חדשיו והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום וא"כ לא הוי מוכן היום הואיל וביה"ש לא הוי חזי והקשה המהרש"א אמאי לא מקשה לי' מעגל שנולד קודם יו"ט ולא ידעינן אי כלו לו חדשיו (כן פירש בישועות יעקב כונת המהרש"א) ויום ח' שלו היה ביו"ט דהשתא לא הוי מוכן היום דביה"ש לא הוי חזי ולהנ"ל מיושב לנכון דהנה מישועות יעקב קושיא על התוס' שכתבו כיון דלא כלו לו חדשיו עד היום אתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא דהא הוי מוקצה מחמת יום שעבר ולהנ"ל מתורץ דבאמת אמרינן מוקצה גם מחמת יום שעבר דמ"ש כיון שסוף סוף נאסר ביה"ש מספיקא ורק במוקצה מותר גם בביה"ש וכנ"ל דהוי ספק דרבנן ולקולא אבל בלא כלו לו חדשיו הוי איסור דאורייתא וממילא דאסור ביה"ש לשחוט העגל במעי האם ואתקצאי ביה"ש שוב אתקצאי לכולי יומא:

ומתורץ היטב קושית המהרש"א ז"ל דאם נולד העגל ויום ח' שלו הוא ביו"ט והנה בנולד לא הוי רק אסור מדרבנן קודם ח' ברוב בהמות כלו חדשיו ורק מדרבנן אסור א"כ מותר ביה"ש מטעם ספק דרבנן ולקולא וכיון דלא אתקצאי ביה"ש ממילא מותר כל היום וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

סימן שלט סעיף ד עיין רמ"א שהביא בשם ר"ת יש מתירין לקדש היכא דאין לו אשה ובנים ויש לסמוך על ר"ת דמותר לקדש בשבת:

הנה התומים כתב (סי' ה') דגם בענין הדין בב"ד הגדול שבעירו ויש צורך גדול שעדים חולים מותר לקבל כי בקדושין יש להחמיר יותר דמלבד חשש שמא יכתוב יש חשש קונה קנין בשבת ומ"מ סמכינן על ר"ת למעבד עובדא:

ולענ"ד נראה כיון דהרמ"א לא הביא האי דינא לענין הדין דא"י לדון בשבת אפילו בדליכא עדיף מיניה והוא צורך גדול דהא לדעת רוב הפוסקים אין דנין מטעם שליחותיה דקמאי עבדינן ובמקום דלא שכיח דלא עבדי שליחותייהו וכיון דבשבת אינו רשאי לדון לא עשו הקמאי לנו לשלוחין לדון בשבת כיון דהוא מלתא דלא שכיח ומה לי אם החסרון כים לא שכיח או דלא שכיח הזמן שיצטרך לדון במקום דלא שכיח לא נעשה שלוחין דקמאי אך לכאורה דבמקום דקבלו הבע"ד א"צ לשליחותיה דקמאי כיון שהוא שעת הדחק אפשר דמותר עם כל זה צ"ע דיש לומר דנהי דבע"ד קיבלו עליהם מ"מ אין על הדיין מצוה לדון דהא דמצוה על הדיין לדון הוא רק בסמוך ואין לדמות לקדושין דמצוה מוטלת עליו:

סימן שסג סעיף כט שמא יעלה הים שרטון. עיין בט"ז (ס"ק כ') שהביא שאלה בק"ק שטייניץ במדינת מעהרן נהגו לטלטל בשבת בלי ערוב סמוך שהעיר מוקפת נהר סביב לה וקנה הרשות מהשר אי שפיר למעבד כן או לא. תשובה נראה דלא נכון לעשות כן מתרי טעמי האחד מפורש בש"ס טעם המפורש הוא דאיתא בעירובין (דף ת') אמר ר"י מעשה במבוי אחד שצידו א' עולה לים וצידו א' כלה לאשפה בא מעשה לפני רבי לא אמר בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמר בה דהא קיימי מחיצות היתר לא אמר בה שמא תנטל האשפה ויעלה הים שרטון פירש רש"י שרטון של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה מקרקע ברוחב פרסה או יותר וכו':

הנה בתשובות אדומו"ר מהרי"ם זצ"ל (סי' ד') הקשה ל"ל לרש"י לומר כן ברוחב פרסה יותר ונראה דהוה קשיא ליה מנ"ל לש"ס דגם לספק אחר חוששין דלמא בדרבו היה ב' חששות שמא תנטל אשפה גם שמא יעלה שרטון ובכל מקום שני מעוטים עושה ספק ולכך פירש דעל דרבנן הוה ספק לקולא ולא היה חושש ג"כ לשני חששות רק לשל תורה כיון שהיה רה"ר ולרש"י ז"ל ס' ריבוא בוקעין וכפי שפסקו הפוסקים דמחנה ישראל היו ס' ריבוא אנשים וכן נשים וטף ג' פרסה ממילא רוחב פרסה הוי מקום שיהיו ס' ריבוא בוקעין וא"כ לא אמר רבי היתר גם ע"י צה"פ בצד הפתוח לרה"ר נהי חושש על שניהם שמא תנטל אשפה והים יעלה שרטון רוחב פרסה וישאר מחיצה א' עכ"פ שיהיה רה"ר דאורייתא ורבים מקשים דהא רה"ר אינו תלוי ברוחב המקום רק אם ס' ריבוא בוקעין בו והוא תמוה: