חידושי מהרא"ך חלק א יז

ובית הכנסת הזה שהוא מקדש מעט אם נתעורר על ידי תורה ותפלה בהם להיות בינינו אחדות לגמול חשד שלא לחשוב כל אחד רןח חבירו אז עכ"פ יהיה מובטח לנו עבור שכר הגשמי שיהיה לנו פרנסה ברווח ונוכל להחזיק ולגדל יוצאי חלצינו לתלמוד תורה ואפשר יהא מזה סולם לבא אל אושר הנצחי ונזכה לבנין ציון ותחית המתים במהרה אמן:

הלכות שבת סימן רמד בנידון הפאבריקאנטין שאסור להניח לעכו"ם שיעשה מלאכה לישראל בשבת אע"פ שעושה בשכר כמבואר (בסי' רמ"ג) אמנם בימי גדולי האחרונים מצאו תקנה לעשות שטר מכירה ולמכור הפאבריקען להפועלים הנכרים כדי שיהיה להם היתר במלאכה יש לעיין על ההיתר הזה טובא אם הבכור נוטל פי שנים בזה כיון דגוף הפאבריק וכן הכלים נמכרים לנכרים שהפאבריקנטין גושים מלאכה הוא כיון שלא סילק הנכרי את המעות הוה משכנתא ביד ישראל ובמשכנתא באתרא דמסלקי אין הבכור נוטל פי שנים כמבואר בחה"מ (סי' רע"ח) וגם המכירה הוא הן על הבתים והן על המאשיהנען אם המכירה הוא מכירה לענין בכור שיהיה מקרי ראוי או כיון דהמכירה הוא רק להתיר איסור מלאכה בשבת אין זה מכירה גמורה שיהיה נקרא ראוי. והנה הטור וכן הראב"ד פסק דאם הגבי' הוא מקרקע הבכור נוטל פי שנים גם באתרא דמסלקי לא היה מקום בנידון דידן רק אם הנכרי נתן המעות אז אין הבכור נוטל פי שנים אבל כ"ז שלא פדה הנכרי את הפאבריק וכאשר יצטרכו לעשות שטר מכירה על נכרי אחר או שימות הנכרי הקונה והיה הגביה מגוף הבתים אשר הבכור נוטל פי שנים הגם דבש"ע לא הובא האי דינא כבר פסקו הסמ"ע והש"ך כדעתם ולא נמצא שם חולק ועל הכלים דעת הרמ"א דבמשכון של נכרי הוי ראוי כבר כתב הש"ך דאם קבל המלוה אחריות בכור נוטל פי שנים. הן אמת שמו"ח הגאון זצ"ל הובא בנתיבות המשפט חולק על הש"ך דיש לומר דבקרקע אמרינן דלמפרע הוא גובה אבל במשכון של עכו"ם למ"ד ישראל מעכו"ם אין קונה משכון לא אמרינן למפרע הוא גובה ואין חילוק אם גובה משדה זו או משדה אחר דלאו אגופא דמלוה קאמר דהא אפילו לר"פ דס"ל דשעבודא לאו דאורייתא היכי דעבדי ניהלי' אפותיקי בשטר הוא קא מודה דמשועבד ליה וכ"ש לר"ה בריה דר"י דס"ל דשעבודא דאורייתא הלכך איבעי' לן למימר דלאו אמלוה גופיה קאמרי אלא אפירי ע"ש בהראב"ד. והנה גם בהנכרי דא"ק ממנו משכון עכ"פ אפותיקי הוא ובאחריות הוה אפותיקי מפורש דאם נשרף לא מגבה מנכסיו הוה לשיטת הש"ך מוחזק גמור ולענין פסק יש לו ספק במקום דפוסקים חולקים אם הוא ראוי או מוחזק היכי לידייניה אם נאמר דאינו נוטל כלום כי זה דומה כמו שספק לנו אם הוא בכור או לאו ונכסי בחזקתו קיימא או כיון שהוא בכור ודאי רק הספק בממון ובכור הוה יורש קודם החלוקה הוה ספק יש לפשוט ממלוה שיש אצל הבכור בחו"מ (סי' רמ"ח סעיף ו') כן נלענ"ד ואין הזמן מסכים לי עוד להאריך בזה:

סימן רעא הרמ"א סעיף י ויכול לעמוד בשעת הקידוש ויותר טוב לישב ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכלו רק כשמתחילין עומדים קצת לכבוד השם כי מתחילין יום הששי ויכלו השמים ולרמז השם בר"ת וכשמתחיל יתן עיניו בנרות ובשעת הקידוש בכוס של ברכה וכן נראה לי:

והנה נראה דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה פירש"י ר"ש אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום. ונראה דקשיא ליה מאי ויכל אלהים ביום השביעי הרי ביום השביעי לא עשה מאומה והל"ל ויכל אלהים ביום הששי כמו ששינו המעתיקים לתלמי המלך לזה אמר ר"ש בו"ד שאינו יודע עתיו צריך להוסיף מחול על הקודש והקב"ה נכנס בו כחוש השערה א"כ הפירוש ויכל אלהים ביום השביעי כאשר נגע בנקודת יום השביעי. והנה באמת חשבו בפרקי אבות כמה דברים שנבראו בע"ש בה"ש וכתב במדרש שמואל כל הדברים שנבראו בששת ימי המעשה נבראו באורה שנשתלשלו בעולם אלו מאלו אבל הדברים שחושב במשנה שנבראו בין השמשות לא נשתלשל מהם כלל ולהיותם משונה מכל הנבראים שנבראו בששת ימי המעשה נתיחס להם הזמן ההוא והוא דמיון אומן אשר עליו לעשות שתי מלאכות משונות זו מזו שמשלים הראשונה ומתחיל בשני וכן עשה הבורא יתברך בששת ימי המעשה עשה כל הדברים המשתלשלים זה מזה לעולם ובבין השמשות התחיל במלאכה אחרת ממין אחר שאינן משתלשלים כלל אלא הם בעצמם עומדים ולא אחרים מהם ולא הם מאחרים ע"ש ולזה כונת המנהג להתחיל מיום הששי ירצה לומר יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם שהוא המלאכה הראשונה שיהיה השתלשלות זה מזה ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה הוא המלאכה האחרת אשר נעשה בין השמשות נגמר כאשר נגע בנקודת יום השביעי:

ועוד פרש"י דבר אחר מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה ולפירוש זה פירושא דקרא ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו עם יום השביעי כי היה חסר מנוחה וכונת הענין שהיה חסר מנוחה דהנה כל הנבראים נבראו להוציא כחם אל הפועל ולזה גרמי השמים לא ינוחו ולא ישקטו להוציא שלימותם מכת אל הפועל בתנועותיהם וכן היצורים יצורי חומר נבראו בהשתוקקות הזה להוציא בתמידות כחם אל הפועל ואם היה נשאר כן לא היה באפשרות אשר ינוחו כל בעלי חיים מתנועתם וכאשר ההרכבה שלהם גורם שמוכרח להיות להם מנוחה ביום השבת ברא הש"י את המנוחה ומזה ניתן בטבע הבריאה ענין מנוחה שלא יהיה רצון והשתוקקות להוציא כחם אל הפועל בלי אשר ינוח וישקוט לזמנים וזה כוונתם מה היה העולם אשר מנוחה לא היה בטבע הבריאה בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה ולא אשר שבת היה העדר מלאכה רק בשבת נברא המנוחה ונצמח הענין מנוחה על כל הנבראים וכן במדרש ויכל אלהים ביום השביעי מה נברא מאחר ששבת שאנן ונחת ושלוה:

סימן שכב אלה דברי נכד הרב המחבר הרב המאוה"ג החריף המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן נ"י:

סעיף ב שבת שלאחר יו"ט או לפניו נולדה בזה אסורה בזה:

הנה איתא בגמ' ביצה (דף ד' ע"א) אתמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה כו' נימא קסבר רב קדושה אחת היא ובתוס' ד"ה נימא קסבר רב כו' תימא לימא דקסבר שתי קדושות הן אלא הטעם הוי מגו דאתקצאי לבין השמשות דשמא יום השבת הוא אתקצאי לכולי יומא דיום שני וי"ל דלא אמרינן מגו משום יום שהוא לשעבר דדוקא להבא אמרינן הכי בנין בין השמשות דתחלת יו"ט או בין השמשות דשבת שמא שבת הוא ותימא דהא בסוכה אמרינן נויי סוכה אסורין עד מוצאי יו"ט וכו' והיינו לשעבר וי"ל דמוקצה מחמת מצוה שאני כו'. והנראה לע"ד לתרץ קושית התוס' מהא דלא אמרינן הכל בשבת ויו"ט מגו דאתקצאי בבה"ש כו' מהא דאמרינן בנויי סוכה אסורין עד מוצאי יו"ט האחרון כו' דהנה לכאורה אמאי, אסור מוקצה בבה"ש אמאי לא נימא ספק דרבנן לקולא כיון, דמוקצה לא אסור רק מדרבנן יהיה ביה"ש מותר מוקצה. והנה בהא דפליגי רבי ורבנן אי גזרו על שבות ביה"ש שם שפיר פליגי אי גזרו כיון דלאחר בה"ש אסור שפיר י"ל דגזרו רבנן אלא על