חידושי מהרא"ך חלק א יד

הרי זו שגגה ומביא חטאת אבל אם ידע שהוא בכרת ולא ידע אם חייבין עליה קרבן אם הרי זה מזיד ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין כרת דאינו פוסק כמונבז אך שגגת כרת הוה שגגה אף אם הזיד בלאו ולא הביא אם התרו בו או מלקינן ומביא קרבן ולכאורה היה נראה כיון דרמב"ם פסק (בה' סנהדרין) דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרת אי אפשר לו לחייבו קרבן אך כפי מ"ש (המשנה למלך שם ה' ז') די"א רק במי שחילל שבת בלא עדים דנתחייב כרת ופטור ממלקות אם לקה נפטר מהכרת אבל האוכל חמץ בפסח וכיוצא בו דחייב כרת ומלקות לא נפטר מהכרת ע"י המלקות וזה הוא ששנינו כל חייבי כריתות לוקין וכיון דבדין לקה לא נפטר והכי איתא בסנהדרין (דף מ"ז) הרגו ב"ד כיון דבדין מקטלי לא הוי להו כפרה וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק אלו הן הלוקין דחייבי כריתות לוקין ואחר שלקו ועשו תשובה נפטר מן הכרת נראה דלא בהמלקות נפטר א"כ כיון דפסקינן דאם הזיד בחלב ושגג בכרת דחייב קרבן אם התרו בו לוקה וחייב קרבן והרמב"ם לא הביא כיון דבירושלמי תנא האי דינא דשגגת קרבן ושגגת קרבן הוה שגגה לדידן ואם שגג בכרת והתרו בו למלקות לא תנא לא הביא הרמב"ם אבל הדין אמת דהא בירושלמי לא פליג בכל המקומות שכתב האי דינא ואיתא הטעם שם רבי בון בר חייא בשם ר' שמואל בר יצחק כדי רשעתו שני דברים מסורים לב"ד התופס אחד מהן יצא דבר שמסור לשמים פירש פני משה כרת שמסור לשמים הוא ולא לב"ד לפיכך מחייבין ליה גם בעונש קרבן דעל כרת הוא בא ולוקה על המזיד ומביא קרבן על מה ששגג דבכה"ג לא מיעט קרא א"כ גם בתרומה אם שגג במיתה והזיד בלאו והתרו בו מלקינן ליה וחייב לשלם קרן וחומש ואשם שהוא לכפר השגגת מיתה וכן מורה לשון הרמב"ם (בפ"י מה' תרומה ה' ו') כשהיה זדון גם על המיתה ועל הלאו והתרו בו פטור אבל אם היה שוגג על מיתה חייב לשלם ואין המלקות פוטרו ובזה ניחא קושיא שניה על התוי"ט דבמתניתין דקתני במזיד ומזיד הוא בהתראה דלא ניתן התראה רק להבחין בין שוגג למזיד וכן (בפ"י מה' תרומה ה' ו') כתב זר שאכל בזדון לוקה על אכילתה והיינו בהתרו בו כי סתם מזיד היינו בהתראה ומזיד דתרומה אם היה שוגג במיתה אינו פוטר מתשלומין לא תנא במתניתין אלא כשהיה מזיד גם במיתה ולזה פירש שהיה מזיד על החמץ ומלקות דחמץ פוטרו מתשלומין. אך עדיין צ"ע דאי אמרינן כשהיה שוגג בכרת ומזיד על הלאו מלקינן ליה וצריך לשלם חומש והטעם דדוקא שני דברים מסורין לב"ד תופש אחת מהן יצא דבר שמסור לשמים א"כ גם מלקות דחמץ אינו מן הדין לפוטרו ונראה דמלקות דתרומה גלי רחמנא כשהוא שוגג על המיתה חייב אבל המלקות דחמץ שפיר פוטרו ואינו חייב גם בדבר שמסור לשמים דהא הש"ך (בסי' כ"ת) הביא בשם המהרש"ל דבמקום דעבדינן ליה החומרא פטור גם לצי"ש וניחא פירוש המשניות עכ"פ אם שגג בכרת והזיד בלאו חייב לשלם החומש א"כ משכחת דיאכל תרומה האסורה מטעם חמץ או מטעם יה"כ שהוא חייב בתשלומין אף דאכילת איסור לא הוה הנאה כיון שהיה מזיד על הלאו רוצה הוא לאכול איסור אך עדיין קשה דהא במתניתין דכריתות (דף י"ד) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה חמש חטאות ואשם אחר היה שוגג על כל האיסורין אמאי חייב אשם מעילות דהא לא נהנה באכילה שאכל חלב נותר טמא ויוה"כ:

**(ונראה לתרץ דהנה הא דבאכילת איסור לא חשיב הנאה מבואר בירושלמי משום דקץ באכילת איסור ובודאי לא גרעי משלא כדרך הנאתן דהיכא דחייב בשלא כד"ה חייב נמי בזה והא דפטור מלשלם בלוקח ונודע אח"כ שאסור הוא משום דלא קנה מחבירו רק כדי שיהנה כדרך הנאתן:

והנה התוס' בסנהדרין (דף פ' ע"א) ד"ה בשור כו' כתבו אבל במתניתין דזבחים חיישינן לתקלה טפי דא"י כמה ספק איסור לכי שהן מוקדשין כגון רכוב על גבי השור כו' וחלב מוקדשין ע"ג מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינו דרך הנאתו כו' עיי"ש מבואר דס"ל דבמוקדשין שלא כדרך הנאתן נמי אסור ולהכי שפיר חייב ביש אוכל אכילה אחת אשם מעילות אף שאסור מטעם חלב נותר ויוהכ"פ:

אך קושית מו"ז ז"ל הוא לפי שיטת התוס' פסחים (דף כ"ו) שאני היכל דלתוכו עשוי וכתבו התוס' וא"ת והא לא כתיב אכילה ואפילו שלא כדרך הנאתו נמי אסור וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה הו"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה כו' ע"ש מבואר דפליגי על התוס' סנהדרין רק סברי דבמעילה נמי אינו חייב בשלכד"ה עיין בשער המלך (בפ"ה מה' יסודי התורה):

)** ונראה דהנה בסוף פרק דם שחיטה דבקדשים איסור חל על איסור דתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה ומעילה אוסר מעילה וקא חייל על איסור חלב דאיסור כרת הוא וכן פסק הרמב"ם (בפ"ב מה' מעילה בפ' י"ח מה' פסולי המוקדשין) א"כ בפירוש ריבתה התורה דאם אכל חלב של הקדש בשוגג דחייב אשם מעילות כי אין סברא לאוקמי דהתורה ריבתה כשהיה מזיד על החלב יש סעד לסברת הרדב"ז וצ"ע בסוגיא דכריתות וכן ביבמות (דף ל"ד) מפלפל הש"ס אקדשי' מגו דאתוסף איסור הנאה ע"ש וקשה כיון דבהקדש לכ"ע אחע"א וא"צ מה דמפלפל שם בענין אחע"א וכן הרמב"ם (בפ"ו מה' שגגות) הביא המשנה וכפי הנראה מטעם דהוה איסור מוסיף וכדומה הא ספק דבקדשים אחע"א ועוד יש לומר דקדשים אינו דומה לתרומה דבהקדש חייב קרבן וחומש גם הוצאת רשות מהקדש גם אם לא נהנה כמבואר במעילה (דף י"ח) כל אכילתו ואכילת חבירו ע"ש בתוס' אבל בתרומה אינו חייב רק על אכילה וכיון שיש איסור אחר על אכילה לא הוה הנאה ואינו חייב חומש אך ברמב"ם (פ"ו מה' שגגות אשם מעילות) כיון שנהנה מן ההקדש וצריך לומר כי התורה ריבתה בפירוש:

ותוס' כתובות (דף ל') ד"ה ולאביי פטור הכי נמי הוה מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה (פסחים דף ל"ו) דהיינו דנימא מדאגביה קניא ולכאורה נראה דלשיטת הרמב"ם יקשה עוד יותר דאי אפשר לאוקמי בתחב ליה חבירו כדמוקי שם דהא תוס' מסיק שם בד"ה לא צריכא דהחיוב הוא כיון שנהנה בפרוטה אף דלא היה שוה בשעת הבליעה רק פחות משו"פ מגלגלין עליה את הכל אף דלא הפסיד לכהן רק בפחות משו"פ עיי"ש א"כ כל החיוב כיון שנהנה בשו"פ וכאן דמיירי בחמץ לא הוה נהנה כיון דאסור באכילה רק לשיטת הרמב"ם מוקמינן דהיה מזיד על החמץ ורצה באכילת איסור [ונראה לע"ד כיון דהוי מזיד על החמץ ורוצה הוא באכילת איסור שפיר חשיב נהנה גמור ולהכי חייב לשלם] ובגוף קושיתי עיין לקמן בה' פסחים (סי' תל"א) שם ישוב נכון [עיין תוס' רע"ק ז"ל במשנה פסחים שם אות ז']:

הלכות ברכת הודאה סימן רכא בדבר בהכ"נ שנהרס בק"ק סשאכטשאב כשהיה יושב על כס הרבנות וגם בק"ק פלטיסק שלא היה מקום בהערים האלו להתפלל שמה ובהשתדלותו ובחריצותו נבנה מחדש ולכבוד הבנין הקדוש הזה נשא מדברותיו דרוש נאה ופלפול זה השייך לעניני הלכה ועשה הלכה למעשה ובסוף הדרוש ירים קולו הנעים ויברך הוא בעצמו על שמחת לבו שמחשבתו הקדושה יצאה לפועל ויברך ברכת שהחיינו והוציא כל השומע:

סעיף ב ומה מברך אם אין לו שדה אומר מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואלו פינו מלא שירה כים וכו' עד הם יודו ויברכו את שמך מלכנו וחותם בא"י אל רוב ההודאות