חידושי מהרא"ך חלק א יג

ע"א) איתא המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבולים מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים רשב"א אומר דברים שהנפש קצה בהם יחזיר להן את הדמים ושאין הנפש קצה בהן ינכה בהם את הדמים. וכתב הרמב"ם וכן כל מוכר דבר שאסור לאכול מן התורה כן הוא דינו בין שהוא בלאו בין שהוא בכרת ובסמ"ע איתא ב' טעמים טעם אחד מטעם קנס וטעם הב' משום דלא חשיב הנאה והנה הא דלא חשיב הנאה כשאוכל איסור בשוגג מבואר (בסימן זה) דאין מברכין על אכילת איסור ושם לא שייך לומר קנס וכ"כ דאינו הנאה וצריך להבין דא"כ אמאי בפ"ה דבכורות במוכר בשר לחבירו מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים פירש הרמב"ם וכן הרב שהוא מטעם קנס:

ונראה דהנה בנתיבות המשפט (סי' רל"ד) כתב דנ"מ בין שני הטעמים אם עירב הלוקח בששים בלח בלח ואכל אחר שכבר הותר א"כ חשיב הנאה מ"מ שייך קנס על שגרם במזיד לבטל איסור א"כ יש לומר דלכך פירשו הטעם משום קנס צריך תמיד להחזיר הדמים אבל לשיטת הרמב"ם דסובר דאין מברכין על דבר האיסור ע"כ דסובר דאכילת איסור בשוגג לא הוי הנאה ולזה בנזיר ששתה יין של תרומה בשוגג פטור מלשלם החומש והראב"ד חולק וסבר דהוי הנאה ומשלם חומש דהוא סובר דמברכין רק דאינן מזמנין:

והנה הרדב"ז על הרמב"ם הקשה מהא דאיתא ברמב"ם (באותו פרק ה"ז) אבל שוגג שאכל תרומה ביוה"כ הרי זה משלם קרן וחומש ותירץ דיש לומר דאכילת יוה"כ חשיבא לחייב עליה קרבן אבל נזיר ששתה לא חשיב אכילה כיון שאינו מחויב עליה כלום ואינו סותר אפילו יום אחד. ולענ"ד הוא דבר חדש ויש קצת ראיה דלא כדבריו דהא הטור (ח"מ סי' רל"ד) כתב הרמב"ם ז"ל וכן כל מוכר דבר שאסור מן התורה לאכול כן הוא דינו בין שהוא בלאו בין שהוא בכרת. והלשון צריך הבנה מה"ת לא יהיה הדין בדבר אכילה שהוא חייב כרת הא הכרת חמיר יותר והיה לו לומר כיון שהוא בכרת בין שהוא בלאו עכ"פ בדבר שהוא בכרת חייב חטאת מ"מ צריך המוכר להחזיר הדמים דלא הוה אכילה. ומלשון הרמב"ם הנ"ל מוכח דסובר דלא הוה הנאה אכילת איסור בשוגג דאי מטעם קנס פשיטא דשייך בדבר שהוא חייב כרת למקנסיה יותר אלא ודאי דהטעם הוא דלא חשיב אכילה והו"א בדבר שחייב כרת להוי אכילה כיון דחייב קרבן כמ"ש הרדב"ז כתב דג"כ הדין כן דיחזיר לו הדמים שהיה אפשר לומר כיון דחייב קרבן ונתכפר לו הוא דמקרי אכילה אשמועינן דמ"מ צריך להחזיר לו הדמים. והנה בנוסח הרמב"ם לפנינו אינו כמו שכתב הטור רק בין שהוא בכרת ובין שהוא בלאו עכ"פ מוכח דגם במקום שחייב קרבן לא הוה הנאה דלא כסברת הרדב"ז וקשה אהדדי ואפשר לומר דהא דחייב חומש כשאוכל ביוה"כ מיירי שהיה מזיד על יוה"כ ובזה היה מדויק דבהלכה ו' כתב אבל שוגג שאכל תרומה ביוה"כ ובהלכה זו כתב נזיר ששגג ושתה יין דהיינו ששגג על הנזיר ושתה בשוגג על הנזיר לא הוה הנאה וניחא התוספתא כתב הרמב"ם ביוה"כ חייב ובנזיר פטור ועיין בת' פנים מאירות (חלק ב' סי' ז') שכתב לתרץ מה שהקשה (הב"י בסי' ר"ד) על רבינו ירוחם וז"ל שתה שום דבר לרפואה או אכל לא יברך עליו שאם הוא דבר איסור לאכלו שלא במקום סכנה לא יברך ואם הוא במקום סכנה ג"כ לא יברך זה הכלל כי מידי דלרפואה לא יברך כדאמרינן האי מאן דחנקתיה אומצא כך כתב הרמ"ה עכ"ל. וכתב הב"י ותמהני עליו על מה שפטור מברכה לשותה דבר לרפואה דהא אמרינן בהדיא גבי שמן זית החושש בגרונו אע"ג דלרפואה מכוון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברכה ומה שפטר מברכה אוכל דבר איסור במקום סכנה אין כן דעת הרא"ש שהרי כתב שחולה שאכל ביוה"כ מברך ועוד שכבר נתבאר (בסי' קצ"ז) שהרא"ש סובר כהראב"ד דאוכל דבר איסור מברך עליה והרמב"ם סובר דאינו מברך אבל כשאוכל דבר איסור לרפואה גם הרמב"ם סובר דמברך ובפ"מ מחלק דבאוכל מאכל בריאים לצורך רפואה גם רי"ו סובר דצריך לברך אבל כששותה ואוכל דברים המיוחדים לרפואה אם הוא דבר איסור אינו מברך וזה סברת רי"ו. וגם כתב דאכילת יוה"כ דברים המתירים אינו דומה לאכילת דבר איסור כיון, דשם גוף האוכל מותר אלא דיומא קא גרים כיון שהתירו לחולה נהנה ממנו ודומה לזה כתבו תוס' ריש גיטין (דף ז') ד"ה השתא בהמתן של צדיקים דאינה מגונה כל כך אכילת היתר בשעת איסור ע"ש:

אך זה דוקא בחולה אבל לענין תרומה אם אכל בשוגג ביוה"כ לשיטת הרמב"ם שאין זה הנאה נראה דפטור מחומש כמו נזיר שוגג רק הרמב"ם מיירי דהיה מזיד על יוה"כ ותוספתא שכ' דזר שאכל תרומה ביוה"כ שהיה שוגג על התרומה תנא לאפוקי מדרנב"ה דכרת פטור מתשלומין מיירי לשיטת רש"י ג"כ שהיה מזיד על יוה"כ דרנב"ה אינו פוטר רק כשהיה מזיד ואנן לא פסקינן כרנב"ה וחייב חומש כנלענ"ד:

אך לפ"ז צריך להבין מה דתנא במשנה פסחים (דף ל"א ע"ב) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג חייב קרן וחומש ואשם למאן דסובר לפי מדה משלם קשה דהא אכילת חמץ בשוגג לא הוה הנאה ואמאי חייב מ"ש מנזיר ששגג כאשר הוכחנו מהרמב"ם דלא כסברת הרדב"ז דסובר דדבר שחייב כרת הוה אכילה וצריך לומר דגם במשנה מיירי שהיה מזיד על החמץ רק שלא התרו בו לשיטת הרמב"ם דפירש המשנה בסיפא דכשהיה מזיד על החמץ פטור מטעם קלב"מ אך דברי הרמב"ם בפירוש המשנה עוד אבאר לך במס' מכות (דף י"ג) כי אוכל חמץ בפסח לוקה והעיקר אצלנו אין אדם לוקה ומשלם ומדמי עצים שעורו אפילו דמי עצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאילו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה אין משלם אפילו דמי עצים והדברים תמוהין כמו שמתמה תוי"ט שכתב הטעם כיון דאינה לוקה ומשלם משמע דאי לאו הכי משלם והא ליתא כיון דלפי דמים משלם ודאי דפטור והוא משום האי טעמא פסק (בפ"י מה' תרומות) דאפילו בשוגג פטור דלא כמשנתנו ועוד לפי דבריו דמשנתנו במזיד הוא בענין דילקה א"כ בלא"ה פטור משום מלקות דכל זר לא יאכל קודש שכן פירש הוא בעצמו ברפ"ז ממס' תרומות עכ"ל. ולא אבין הקושיא הראשונה שהקשה דהא הרמב"ם פסק דלפי דמים משלם כי לא פסק כסתם משנה רק כר"ע דלפי דמים משלם אבל המשנה סבר דלפי מדה משלם וחייב בשוגג ונראה דהיה קשה ליה להרמב"ם מאי תנא במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים ודאי האי דינא בסיפא במזיד שהיה מזיד על התרומה ופטור מתשלומין כיון דהמזיד משלם לפי דמים ואסור בהנאה אמאי תנא בשני דברים דפטור מתשלומין ומדמי עצים פשיטא כיון דאסור בהנאה פטור גם מדמי עצים ולזה פירש דכל המשנה מיירי שהיה שוגג על התרומה וחייב לשלם דלפי מדה משלם ובסיפא שהיה מזיד על החמץ וחייב מלקות ואין אדם לוקה ומשלם ופטור גם כשהיה שוגג על התרומה אף ע"ג דהדין דלפי מדה משלם מ"מ פטור דמלקות דחמץ פוטר התשלומין כיון דאינו לוקה ומשלם אך שהטעם דפטור מלשלם מטעם קלב"מ יהיה ראוי להיות חייב מדאגביה קניא נהי דאינו משלם לפי המדה על אכילה יתחייב לשלם על ההגבהה כמו ששוה להסקה להכי תנא דפטור מדמי עצים על ההגבהה משום דאסור בהנאה:

ועל הקושיא השניה יש עוד לתרץ דהנה (בפ"ז מה' תרומה ה' ז') זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טהור בין שהיה טמא חייב מיתה בידי שמים שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם והיינו אם התרו בו כמ"ש הכ"מ שם אך נראה דצריך להיות מזיד דידע שהוא חייב מיתה דל"כ פסק (בפ"י מה' תרומה) זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש אעפ"י שהוא יודע שהוא תרומה וכשהוא מוזהר עליה אבל לא ידע אם חייב עלה מיתה אם לאו הרי זו שגגה ומשלם קרן וחומש:

והנה מבואר בירושלמי בכמה מקומות (ובפ' מרובה ה' ב') אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן הזיד בחלב שוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן כי הוא פסק כמונבז דשגגת קרבן הוה שוגג וחייב קרבן והרמב"ם (בפ"ב מה' שגגות ה' ב') עבר עבירה וידע שהוא בלא תעשה אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת