חידושי מהרא"ך חלק א יב

בני החברה ומסתמא יש הרבה בני החברה שפטרו מליתן להוצאות בני העיר או מחמת שאין גובין מהם כי אינם חייבים כי הם או שאר טעמים א"כ נהי שכתב הש"ך ביו"ד (סי' רנ"ט) דבעל חוב גובה מס"ת ומביא כן בשם תשו' מבי"ט מי שהיה חייב לחבירו בשטר והיה לו ס"ת מונח בבהכ"נ כמנהג ולא מצא ב"ח מקים לגבות מן הלוה יכול ליקח ס"ת נראה דוקא שיש להמלוה שט"ח ונכתב בהשטר שעבוד מטלטלי אגב קרקע ולכך יכול לגבות אבל מלוה ע"פ אינו נגבה מהמטלטלין שמכר ונתן א"י לגבות ועוד דכל עיקר הטעם משום דגובה מס"ת כיון דבידו למכור בשעת הדחק ואף ב"ח יכול לגבות ממנו אבל בנידון דידן פשיטא דא"י למכור א' מבני החברה בלי רצוי כל בני החברה ואפילו למלוה שכתב הרמ"א (בסימן זה ס"ק כ"ט) שאין המיעוט יכולין למחות אפילו למכרו עכ"פ צריך רוב ואם הרוב מבני החברה מוחין אין ביכולתו למכור ולא חל השעבוד על הספרים כמלוה ע"פ א"כ תלוי הדבר אם הרוב בני החברה מחויבים במס וליתן כל הוצאות שהוציא עבור הקהלה אין ממש בטענות הכשרים ואם רוב בני החברה אינם חייבין ליתן להוצאות בני העיר לא חל השעבוד על הספרים:

אך בגוף טענות הכשרים נראה כיון דהחברה של תיקון ספרים אין להם בית מיוחד רק בבהמ"ד כי בני העיר בכל הספרים שקנו ודין הספרים כדין חפצי העיר ובז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר אין ביד החברה לעכב עליהם למכור הספרים א"כ כיון שנתחייב הקהל בהחוב יכול הממונה מהקהל לתפוס הגמרות עד אשר ישולם לו ואין בידינו להוציא מאתו הספרים אם לא ברור ברורה אך כל זה אם החוב הוא חוב ברור אשר בני הקהל מחויבים להחזיר לו כי יכול להיות אשר הממונה באמת הוציא הוצאות עבור בני הקהל אך בני הקהל אינם מחויבים להחזיר לו ונגד זה אם החוב הוא ברור או לא נראה הב"ד דאותו עיר שנוגעים בזה לא מהני סילוק ג"כ כמבואר כל זה אם לא שיקבלו הממונה וז' טובי העיר את הדינים בקנין כנ"ל בהאי עיינתי:

אך מצד האחר יש לעיין כי האי דינא דכיון דהעיר הזאת דין כרך יש לו מכל הדברים השייכים לבית המדרש אם כן א"י בני העיר למכור אף שלא סייעם שום אדם לזה כמבואר כל זה (בסי' קנ"ז סעיף ז') דאם יש לומר כיון דלא סייע להם מעיירות אחרות א"כ עיקר הטעם שא"י למכור כי זכו כל העולם בזה יש לומר דזה ניחא בספרים או בחפציו שכבר באו לבהמ"ד או לבהכ"נ אבל ספרים אשר עדיין מונחים אצל הגבאי לא זכו כל העולם רק שייך לבני החברה ובני העיר בממון וצ"ע בכל זה עיין (במ"א ס"ק כ"ז) מ"ש בשם המבי"ט דאפילו כרכים נמכרים בכנה"ג (ס"ק ל"ז בשם מ"ב) דהאידנא דגם של כרכים נמכרים בזט"ה במעא"ה ע"ש:

הלכות נטילת ידים סימן קנח סעיף ח הנוטל ידיו לפירות. עיין מ"א (ס"ק ט') דתרומת פירות דרבנן ולכן לא גזרו בחולין עכ"ל:

לכאורה קשה לשיטת הרמב"ם (פ"ב מה' תרומה) דסובר דגם פירות חייבים בתרומה מדאורייתא מ"ט לא גזרו על פירות אפשר לומר כיון דלא שכיח הכשר כל כך ואין מקבלין טומאה לכך לא גזרו:

אך קשה בפת הבא בכיסנין אף דלא קבע סעודתיה עליהם וכן בחטים שנתבשלו אף הנגובים דתרומה הוא מדאורייתא לכ"ע אמאי לא גזרו וע"כ צ"ל דטעמא דר"ן בחידושיו בחולין דדוקא בפת שהוא דרך קביעות גזרו:

**(הנה שוב מצאתי בפ"מ. המעתיק)** סימן קנט סעיף ב וה"מ כשנוטל. עיין במ"א (ס"ק ג') שהביא בשם הטור דלא מהני יחוד לזיתים היינו ליטול דרך פיו אז כשאינו מחזיק רביעית מהנקב ולמטה כנ"ל עכ"ל:

הנה כונתו מבואר בש"ע דרך נקב כשמחזיק רביעית למטה מהנקב מותר ליטול המ"א פירש בדעת הטור דהא דמותר דרך נקב דוקא בכלי שאינו נטהר מידי טומאתו בהנקב אבל כלי חרס המיוחד למשקין דנטהר בנקב פסול אפילו מדרך נקב וקשה דאיך אפשר לומר כן בדעת הטור דהא הטור מתיר אפילו בשברי כלי וצריך לומר דבשברי כלי מותר אם מיוחד לכך וכיון דמיוחד לכך הוא מקבל טומאה כמ"ש תוס' (בפ' א"ט) דצריך יחוד והקשה המ"א דהא הטור כתב דלא מהני יחוד וכיון דל"ל יחוד לנטילה אמאי מחלק וסבר דבשברי כלי מותר ובניקב המטהר אסור וע"ז כתב המ"א דלא מהני יחוד ליטול דרך פיו אם נעשה מתחלה לכך חד דינא אית ליה דדרך פיו אסור ודרך נקב מותר כשלא נטהר מידי טומאתו אבל אם נטהר מידי טומאתו מותר דרך נקב אם מיוחד לכך שיהיה כולו לטומאה אבל אם אינו מיוחד אסור בשברי כלי כמו דאסור אם ניקב בכונס משקה ונטהר מידי טומאה:

סעיף ה ברמ"א ברזא למטה. עיין במ"א (ס"ק ו') דכיון דסתמו חשיב שפיר כלי אם ייחד לו ברזא להשתמש בו זה מקרי תחלת תקונו ושרי מידי דהוה איחוד לזיתים דמהני להסמ"ק עכ"ל:

ולכאורה נראה דסתימה לא מהני רק כשהנקב מן הצד יכול לקבל רביעית מן הנקב ולמטה אבל כשניקב למטה לא מהני סתימה דאין המים בכלי רק כל הסתימה כמ"ש הט"ז (ס"ק א') לענין מי חטאת אבל אם תיקן ברזא מהני גם כשהנקב למטה כיון שנעשה כלי על ידי כך כנ"ל ברור:

סעיף יב אם הקוף. עיין במ"א (ס"ק כ"ג) שהביא בשם הר"ש אבל כשהטה אפשר דמודה דחשיב כת גברא א"כ ליכא מחלוקת בזה עכ"ל:

והנה דבריו נכונים לפי' הראשון לכן פסק הרב"י כן בלא מחלוקת ובס"ז גבי צינור פסול לכ"ע דלא חשיב כח נותן ע"ש דברים נכונים לפי שיטתו (ס"ק כ"א) דמביא ראיה מסרנא דפחרא דגם בסביבה שני' מקרי כח גבר' כיון דעשה מעש' בגוף הדבר:

סעיף טז שבקרקע עיין במ"א (ס"ק כ"ח) אבל בכלי שבקרקע לכ"ע פסולים כמו שכתב (סי' ז') עכ"ל:

והנה נעלם ממני כונתו דהא צינור כשלא נחקק לקבל צרורות לא הוה כלי וכשאינו כלי ומחובר לארץ דהוה כדין מקוה כמבואר ביו"ד (סי' ר"א) לענ"ד נראה דשם לא הוה מ' סאה ושאיבה שאין בה מ' סאה פסול לכ"ע דלא שייך סברת הראב"ד שהרי בעלי קריין טובלין:

הלכות ברכות המזון סימן קצו סעיף א אכל דבר איסור אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף:

הנה הרמב"ם (פ"י ה' י"א) כתב נזיר ששתה יין של תרומה משלם קרן ולא חומש כתב בכ"מ הטעם כיון שהיה אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא וכונתו בבכורות (דף ל"ז