חידושי מהרא"ך חלק א יא

אחר החג מ"מ כשאין להם בהכ"נ אחר אסור למכרו והר"ן כתב דיש קדושה מדרבנן ואי אפשר שתפקע קדושות בכדי וכשמכרו חל הקדושה על הדמים ואיקליש הקדושה ויש כח בידי זט"ה במעמד אנשי העיר להפקיע הקדושה מהמעות:

והנה לפי דעת הרמב"ן דסובר דעשו בהכ"נ כסוכה נראה דבעזרת נשים אין כאן מוקצה כמבואר ברש"י בסוכה (דף מ"ו) מיד התינוקות שוממין תינוקות דוקא שלא הוקצה למצוה גמורה ונשים וקטנים חדא היא כדתנן במתניתין דנשים וקטנים חייבין בתפלה א"כ לרמב"ן עזרת נשים לאחר שנפל ועבר זמן המצוה מותרין כמו באתרוג ואפילו לדעת המפרשים דקטנים היו והברטנורא מביא פירוש רש"י וגם הפירוש השני מ"מ אינו חולק על סברת רש"י דלא הוקצה למצוה גמורה וכיון דלשיטת הרמב"ן נראה דעזרת נשים כשנפל מותר ליהנות מהעצים והלבנים וגם לשיטת הר"ן דיש קדושה מדרבנן יש לומר דדוקא בקדושת בהכ"נ כי נשים נהי דחייבין בתפלה מ"מ אין חייבין בקדושה להתפלל בצבור דנאמר דחכמים הטילו קדושה דמצינו בעזרת נשים שלא נתקדש בקדושת העזרה ולא באו מדמי ב"ה כמבואר בכתובות (דף ק"ו ע"ב) וגם לענין טומאה:

ועוד נראה דהנה קשה שכירות אמאי אסור וזביני מותר לשיטת הר"ן דהא כמו במכירה כיון דיש מעות דבקדושה יהיה חל מותר למכור גם בשכירות הא לשיטת רש"י בערכין (דף כ"א) כשדר בבית של הקדש כיון שיש להם הנאה מהקדש הקדשה נתחלל ואמאי אינו יכול להשכיר ויהיה הקדושה מהלבנים חל על דמי השכירות בשלמא לשיטת הרמב"ן כיון דשכרו ואח"כ יחזירו בידם לבנות בה"כ על לא עבר עדיין המצוה אבל לשיטת הר"ן אמאי לא יצא הקדשה על מעות השבועה אלא נראה ודאי דגם הר"ן מודה לשיטת הרמב"ן דמטעם מצוה אסור רק הוא מוסיף דיש על זה קדושה דרבנן ג"כ א"כ בשכירות אסור מטעם מצוה דהא אפשר למבני ובנידון דידן כאשר יש ריעותא עוד כשעומד העזרת נשים ומאפיל האור בבהכ"נ נראה דגם לר"ן בעזרת נשים יכולים בני העיר למכור לאחר ולקנות אחר כך לבנין האחר:

הנה בענין הטו"ת שהיה בין הכשרים מהחברה תיקון ספרים ובין הב"ב אשר נמצא תחת ידם גמרות יש מן הב"ב אשר הלוו מעות להגבאים מהחברה כנ"ל וקבלו במשכון הגמרות ויש מהם פרנסי העיר אשר הגבאי נתן לידן הגמרות בתורת פקדון וכעת מעכב כי טעין שמגיע מבני העיר מעות אשר הוציאו עבור בני העיר ובני הקהלה אין משלמין להם ותפסו במשכון אחר הגמרות עד אשר ישלמו להם המגיע:

קודם שנבוא לטענות הכשרים יש לברר הדין אם היו הגמרות של כל הקהל והגבאים נתנו למשכון ליחיד וקיבלו על המשכון מעות אם מחויבים הב"ב להחזיר הגמרות בלי תשלומין כאשר יודעו שהגמרות הנם של הקהל מדוע לוו עליהם:

הנה בזה נלענ"ד לפי מה שפסק המ"א (בסימן זה ס"ק כ"ז) דדעת הפוסקים משל רבים ליחיד שרי כל שאין מפקיעין קדושתה מותר להשכינם א"ה הב"ב שלוו מעות על הספרים ליד הגבאי לא מבעיא אם הגבאי עשה זאת ברצוי ורשיון מבני החברה פשיטא דא"צ להחזיר עד שישלמו לו אך אף אם הגבאי עשה זאת שלא בריצוי ורשיון מבני החברה יש לדון אם הגבאי עשה כדין או לא מ"מ אין הב"ד צריכים להחזיר הגמרות מבלי מעות מטעם תקנת השוק כמבואר (בסי' שנ"ו סעיף ז') כי לא היה לו לאסוקי אדעתיה שהגבאי עשה שלא כדין זה נראה ברור:

אך מה שיש לדון על מי שנתן לו הגבאי בתורת פקדון ולא בתורת משכון והוא תופס כי מגיע לו החוב מהקהל אם תפיסתו תפיסה או לאו ונראה דאף אם נתחייבו בני העיר בהחוב כמו שמבואר בהתה"מ (סי' קכ"ח) שהפרנסים כאפוטרופסים הם כשותפים הם מחמת כולם לוו וחייבים לשלם ופשיטא דזה אינו דוקא במס רק בכל צרכי העיר אם הוצאה מוכרחת מחויבים הבני העיר לשלם להם כל מה שלוו לצורך בני העיר מ"מ נראה דאי אפשר יחיד לתפוס מדברים מהקהל מתורת משכון עד אשר ישלמו להם דהא פסקינן ברמ"א ח"מ (סי' ד') אם יש חולקים וטענותיהם ביניהם הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד וצריך ליתן להם משכון קודם שירדו עמו לדין והא דנקראים מוחזקים לגבי היחיד דוקא בעניני מסים אבל לא בשאר דברים מ"מ צריך לתת משכון קודם שירדו לדין עמו והדין הזה נובע מהמרדכי (בס"פ לא יחפור) מהא דמבואר (ב"ב דף כ"ד ע"ב) אם האילן קודם קוצץ ונותן לו דמים וקוצץ ברישא כדמפרש בגמ' משום קדירא דבי שותפי לא קרירי ולא חמימי ובני העיר היו מתרשלין לכך יקוץ ואח"כ יגביה קצת סמוך יש כאן לדייק שנוהגים בכל הקהלות שיחיד המדיין עם קהלו עבור עניני מסים שהקהל גובין ממנו המסים תחלה להיות מוחזקין ותופסין ונתבעין דאם לא כן לא היה תקנה לרבים שכל אחד יעשה עולה ויחשוב בלבו מי יתבעני לדין מאן מפיס מאן שביק קדירא דבי שותפין וכו' עכ"ל ואף שכתב שיחיד המדיין עם קהלו עבור מסים כתב הרמ"א דלענין ליתן להם משכון אף שלא מעניני מסים מחויב היחיד ליתן להם דבש"ס לא נאמר הדין לענין מסים ומבואר בש"מ שם וכן בחה"מ (סי' קנ"ה סעי' כ"ג) דאפילו במקום דיהיה היזק להיחיד צריך לסלק בלא דמים משום האי תקנה א"כ ק"ו וכ"ש דאין היחיד יכול לתפוס דבר השייך להקהל בתורת משכון ולטעון דמגיע לו מהקהל כי כיון דקדירה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא יכול כל אחד לתפוס בטענה שמגיע לו מהקהל וזה א"צ לפנים דכך הוא הדין אף אם יתברר לכל בני העיר המגיע להיחיד חוב ברור מהקהל אי אפשר להשכין לו דבר שיוצא לחולין בשעת משכון כמבואר בש"ע אורח חיים (סי' קנ"ב) דלאוגר ולמשכון א"י לעשות דבר חולין כי אין להקדושה על מה לחול אף דבמתנה יכולין ליתנו כי במתנה יוצאין לחולין לגמרי מכ"ש במשכון כיון דחוזרין לקדשים אין ביכולתם להוציא לחולין כשאין להקדושה על מה לחול אך כאשר התופס הוא ממונה עפ"י הקהל ונבחר להיות שלוחם נראה דלא שייך לומר נגדו קדירא דבי שותפי לא קרירי ול"ח ודינו נגד הרבים כמו יחיד נגד יחיד דלא שייך לומר דא"כ כל אחד יעשה עול לתפוס משל ציבור כיון דהימניה ציבור ונתמנה על פיהם יקוב הדין ביניהם אם מגיע לו אם לאו:

וכעת יבארו טענות הכשרים שטענו אשר החברה שלהם כאשר יתנו כל שבוע כל אחד איזה נדבה שיהיה להספקת קניית הספרים ואין ברוחו לתפוס עבורו מה שמגיע להם מבני קהלה ואף דלכאורה אין ממש בטענה זו כי גם אם הבינו להם טענתם אשר הספרים אינם שייכים להקהל ואינם משועבדים לבע"ח של הקהל כי שייכים להם מ"מ יש בחברה אנשים הרבה פורעי מס שמחויבים לשלם להממונה מה שהוציא כפי ערך המגיע מהם א"כ תפס להם על חלקם מה שמגיע מהם ועוד דהא הרא"ש בת' הובא בטור ח"מ (סי' קכ"ו) כתב ראובן תבע מנה משמעון ואמר אמת היה לך בידי אבל איני רוצה לתפסו בשביל שמשכנו אותו בשביל מס הקהל וכו' תדין עמו כיון שמשכנו אותו בשביל מס הקהל אם הוא תופס ממון אחד מהקהל יתפסנו בחובו כי אינו מחויב לגבות על פי הפנקס מכל אחד ואחד כי הם שותפים לפרוע חובו והם אחראין זה לזה. וכתב בתשובת מהרשד"ם (סימן ר"ה) דלאו דוקא בענין המס אמר הרא"ש האי דינא רק כל החוב שחייב הקהל הם ערבים זה לזה א"כ יכול לתפוס בממון אחד מהקהל אף דעת הרא"ש מיירי דשמעון התופס אינו מפורעי המס באותו הקהל כמו שמבואר בטור א"כ התופס אינו ערב עבור הקהל והנתפס הוא מהקהל ערב יכול לתפסו אבל בנידון דידן גם התופס הוא מהעיר א"כ כמו שבני העיר ערבאין זה לזה גם הוא ערבו א"י לתפסו בשביל כל העיר אף דעפ"י חוקי המדינה הממונה פטיר ממס אין ראיה רק ממס בנקבע לגבות עפ"י חוקי המדינה אבל הוצאות בני העיר שאין נקבעין לגבות עפ"י חוקי המדינה גם הממונה חייב ליתן כמו שאר בני הקהלה וכיון שהוא ערב ג"כ א"י לתפוס עבור כל בני העיר מ"מ יכול לתפוס עכ"פ כפי מה שמחויבים הם לשלם כך היה נראה:

אך עדיין יש לעיין בהא מלתא כיון דזכו בהספרים ההם כל