חידושי מהרא"ך חלק א קיט

אמרינן אין מעילה בקול ובכאן אמרינן דיש מעילה דלשיטת התוס' אין המעילה בכאן בשביל הנאה רק כשישמש בשופר נעשה שואל שלא מדעת ומועל מטעם הוצאה מרשות לרשות אבל לשיטת הרמב"ם והריטב"א ע"כ דהמעילה היא בשביל הנאה א"כ סותרים הסוגיות ותירץ הכפות תמרים דאם תקע בעצמו יש מעילה בקול כי נהנה אדם בתקיעתו וסוגיא דפסחים ששומע הקול אין מעילה בהנאה כזו כי אינו הנאה גמורה והפר"ח הקשה דאי אמרינן כשאדם תוקע בעצמו הוה הנאת הגוף אמאי אמר רבא דיוצא דמצות לאו ליהנות ניתנו דהא במקום דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו כמו בנודר מן המעיין דאינו טובל בימות החמה ולזה תירץ הוא דקיל בעצמותו אינו הנאה רק עיקר הנאה לר"י מטעם שמקיים המצוה ולרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו אין במצוה הנאה ובקול עצמותו ג"כ אין מעילה:

ובזה יש לתרץ קושיית התוס' דאמאי מחלק ר"י בין עולה ושלמים ואינו מחלק בעולה גופי' בין שוגג למזיד די"ל דאי הי' ר"י אשמעינן דבשוגג יצא ובמזיד לא יצא הו"א דמצוה בעצמותו אינה הנאה כלל והא דאינו יוצא במזיד כי יש לו הנאה במאי שתוקע ונהנה בגופו והוה כמו הנודר הנאה מן המעיין בימות החמה אך לכאורה אי אפשר לומר כן דלכך אינו יוצא במזיד כיון דהקול הוא הנאה בעצמותו דהא הר"ן בפ' גיד הנשה בסוגיא דריחא כתב דבהנאה דבר שאינו מתכוין מותר אפילו בפסק רש"י ומביא ראי' מהא דמכרו כסותן מוכרן כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים א"כ גם במזיד שידע שהוא של עולה נתכוין לתקוע של מצוה ולא ליהנות מהקול ולא גרע ממוכר כסותן דלאו ברשיעי עסקינן שיתכוין ליהנות מהקול וע"כ הא דאינו יוצא במזיד דכיון דמכוין למצוה והמצוה בעצמותו הוה הנאה אך בטורי אבן הקשה על הר"ן דאי אמרינן דבהנאה אינו מתכוין מותר גם בפסיק רישי' אמאי הנודר מן המעיין אינו טובל בימות החמה דהא אינו מתכוין להנאת רחיצה:

ונראה לתרץ דהא בעריות ואכילה פסיק רישא אסור כתב הר"ן כיון דמתעסק בחלבים ועריות חייב ובמעילה מבואר בפסחים (דף ל"ב) דמתעסק חייב א"כ גם אינו מתכוין אסור ושפיר דאינו טובל בימות החמה דהא בנדרים וקונמות יש מעילה כמבואר בהרמב"ם (פ"ד מה' מעילה) א"כ אם הי' ר"י אשמעינן דבמזיד אינו יוצא לא הוה ידעינן דהמצוה בעצמותו הוה הנאה דלכך לא יצא כיון שנהנה מהקול ולא מהני מה שאינו מתכוין דהא במעילה מתעסק חייב ואשמעינן בשלמים דאין בהן איסור מעילה ומתעסק פטור כמו בשאר איסורי הנאה ואינו יוצא וע"כ כסברת הפר"ח דהמצוה בעצמותו הוא הנאה:

ובזה יש ליישב שיטת בעה"מ שמחלק בין תקיעות התענית לתקיעות ר"ה דבעה"מ סובר כשיטת הכפות תמרים או כסברת לחם משנה דהסוגיות חולקין והקול בעצמותו הוה הנאה רק דהא אינו מתכוין על הנאה רק לקיום המצוה והנה הא דאמרינן דאינו מתכוין מותר יש להסתפק אי צריך דוקא לכוין שלא ירצה להנות או בסתם אמרינן ג"כ כיון דאינו מתכוין להנות הוה דבר שאינו מתכוין ונראה מצד הסברא דאם מתכוין לדבר אחר כמו מוכרי כסותן כשאינו מתכוין להנאה מותר כמו דאיתא ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובסתם הוה אינו מתכוין להנאת חימום רק למכור אבל אם אינו מתכוין לדבר אחר בפירוש צריך לכוין דוקא שאינו רוצה בהנאה ולזה בר"ה מצוה על כל יחיד לשמוע התקיעות וצריך לכוין לצאת א"כ על הנאת הקול הוה בסתם דבר שאינו מתכוין אם לא שיתכוין בפירש להנאה וברשיעי לא מיירו ויוצא אבל תקיעת התענית אינו על היחיד רק על הצבור ואין היחיד צריך לכוין לצאת ואם שמיעת הקול הוה הנאה בעצמותו צריך לכוין בפירוש שלא ליהנות כי בסתם הוה כמתכוין כיון שאינו מתכוין לדבר אחר לא יצא:

ובעיקר קושית טורי אבן על הר"ן נראה כיון דהרמב"ם משמיט האי דינא במודר הנאה ממעיין דהאי ברייתא אתיא כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור והר"ן כתב אליבא דר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר רק בפסיק רישא אסור ובהנאה גם בפסיק רישיה מותר:

דברי נכד הרב המחבר הטאוה"נ החריף המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן נ"י בענין זה הנה גרסינן בש"ס ר"ה (דף כ"ח) מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא תקע והקשה בס' טורי אבן לשיטת התוס' דמהב"ע אינו מן התורה אלא מדרבנן והנה במצוה דרבנן סובר שמואל דלא אמרינן בו מהב"ע והנה איכא למ"ד א' מהתורה וב' מהד"ס וכי תקע כמנין של תורה יצא מה"ת וכיון שיצא מה"ת אף ע"פ שלא יצא מדרבנן ודאי מועל דהא נהנה לצאת ידי חובת של תורה וכי תקע אידך ב' של ג' ג' דהתירא תקע כיון דמעל כבר בשלש ראשונות שתקע והשתא תעלה לו תקיעות של ב' פעמים של ג' ג' לתקיעות של תורה שאין בהן משום מהב"ע דכבר נפיק לחולין בתקיעות של ג' ראשונות וע"י יוצא י"ח תקיעות של תורה אפי' מדרבנן הואיל ותקע להו בהתירא ואי משום דראשונה היה במהב"ע הא תעלה לו תקיעות של ד"ס דלא איכפת לן בהן משום מהב"ע כו' ואע"ג דהשתא קדים להו תקיעות של ד"ס לתקיעות של תורה ל"ל בה ולא עוד אלא דהקדמה זו אינו אלא מדרבנן דגזרו בשל תורה משום מהב"ע אבל מה"ת דל"ח מהב"ע יצא בראשונה נמצא יוצא י"ח תקיעות של תורה מה"ת קודם לשל ד"ס ואין כאן הקדמה של ד"ס על של תורה דהו"ל כולה מילתא דרבנן ואיך אתקיף רבא לר"י אימת מעל לבתר דתקע כו' עיש"ה והנראה לתרץ דהקשה בס' טעם המלך דאמאי מעל דהא הו"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דהא תקע ופטור מקרבן מעילה עיי"ש:

ונראה לע"ד דהנה לפי פשוטן של הדברים מהב"ע הא אפילו דהעבירה היה בטעות או באונס וממילא יצא המצוה משום דבא בעבירה ובחמדת שלמה (סי' כ"ט) צידד לומר דבכה"ג לא הוי מהב"ע אך מהתוס' מבואר דאפי' בכה"ג נמי חשיב מהב"ע ומש"ה הקשו ממצה של טבל עיי"ש:

וא"כ כיון דלא יצא ידי חובת מצוה בתקיעת שופר משום דהו"ל מהב"ע אפילו כשטעה בדבר מצוה נמי הו"ל מהב"ע וכיון דלא יצא המצוה הוה טעה בד"מ ולא עשה מצוה דחייב מעילה והנה אי נימא דמהב"ע לא הוי רק מדרבנן אבל מהתורה יצא ידי מצוה א"כ שפיר אינו חייב קרבן מעילה דמהתורה הו"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה וכיון דלא חייב קרבן מעילה א"כ לא נפיק לחולין וכיון דלא נפיק לחולין א"כ לא היה רשאי לכתחילה לתקוע השני הסדרים של ג' ג' וא"כ הו"ל גם על השני סדרים מהב"ע ולא יצא מדרבנן ומיושב היטב קושית הטורי אבן הנ"ל וכמו כן א"ש בעזה"י:

אך לפי מה שכתבו תוס' גיטין (דף נ"ה) דרב יהודא ל"ל מהב"ע א"כ קשה אמאי אינו יוצא היכא דבאיסורא תקע ועכצ"ל כמ"ש דאי נימא דלא יצא לא יהיה עביד האיסור ולכ"ע אמרינן בזה מהב"ע ולא יוצא מה"ת ע"ש ברשב"א יבמות שכתב סברא זו:

והנה השתא קשה דהא אי נימא דיצא המצוה א"כ יהיה טעה בד"ס ועשה מצוה דפטור ולא יהיה עביד איסורא וא"כ יהיה אמרינן דלא יצא דהא אינו סובר דמהב"ע ורק משום דע"י מצוה יעשה האיסור והא להנ"ל לא עשה האיסור או יהיה עשה המצוה דהו"ל טעה בד"מ ועשה מצוה דפטור וכנ"ל:

ונראה לומר דהנה הא דפטור בטעה בד"ס משום דעדיף משוגג והו"ל כאונס ומש"ה פטור אבל אי נימא דל יצא לא יהיה עביד איסורא באונס אמרינן נמי שפיר לא יצא