חידושי מהרא"ך חלק א קיח

לדמי כמבואר ברמב"ם (פ"ה מהל' ערכין) **(והנה נראה דלא קשה דמיירי דהבהמה היה ראוי להקרבה ואפ"ה אמר שפיר כיון דמעל נפקא לחולין אף דאין יוצא עידי מזבח לעולם דהתוס' לשיטתו בזבחים (דף נ"ט) ד"ה עד שלא נבנה המזבח כו' ול"ל דיש איסור מטיל מום אף בבהמה תמימה לקדשי בדק הבית כדאמר המתפיס תמימים לבדק הבית אין יוצאין מידי המזבח לעולם דהיינו מדרבנן משום קנס כדמוכח בפרק המנחות והנסכים דקאמר משום דלא שכיחי תמימים תקנו שיהיה למזבח עיש"ה:

וכיון דלא היה רק מדרבנן אבל מדאורייתא שייך ביה פדיון ולהכי כיון דמעל נפקא לחולין וא"ש:

)** ואנן פסקינן דאם מקדיש בהמה בין קדושת בדק הבית ובין קדושת המזבח צריך העמדה והערכה ולא מהני פדיון הבהמה והקרן כמו בצמר דהא דבעל מום מעיקרא א"צ העמדה והערכה פירש רש"י בתמורה (דף ל"ב) דדוקא בקדשי מזבח ולא בקדשי ב"ה וכן כתב הכ"מ פ"ה מהל' ערכין (ה' י"ב) וצ"ע ואיך יוצא במעילה לחולין:

והנה באותו ענין יש לי תמיה על תוי"ט (פ"ה מה' מעילה ה' ג') שהניח בצ"ע דהרמב"ם פסק בפ"ה מה' ערכין דקדשי ב"ה וקדשי מזבח צריך העמדה והערכה ובפ"ו מהלכות מעילה ה"ו כתב בהמת קדשי הקדשים שנפל בהן מום הואיל והוא עומדת לפדיון הרי הוא כקדשי בדק הבית שהוא קדושת דמים והראשון לבד מעל ותמוהין דבריו דברמב"ם לא נזכר ששחט הבהמה והרמב"ם מיירי דהבהמה בחייה ובמעילה שם הפלוגתא בשחט וצע"ג:

ודע דהא דאיתא בבכורות דתלש צמר מעולה תמימה דאסור ליהנות כתב המשנה למלך (בפ"א מהל' מעילה הל' י') דאינו אסור מן התורה רק מדרבנן ועיין בתוי"ט (פ"ה מהל' מעילה משנה א') כשהיא מתה כיון כשנהנה מעל ומעילה זו מדבריהם ובמשנה איתא סתם מעל ובמשנה הטעם דקדשים שמתו יוצאין מידי מעילה מדאורייתא ע"ש ובצמר כיון דאינו עומד להקרבה אין מועלין בה מן התורה כשפירש"י כמ"ש תוס' בבכורות וכשהוא מחובר מפורש במשנה דמועלין דבטל הצמר לבהמה ובזה ל"ק מה שהקשו דאם תלש הקרן מחיים מעל בתלישה כמו דתלש צמר דהנה התלישה לא הוה רק פגם שפגם ההקדש ואין מעילה רק בפגם ונהנה הא דמעל בתלש הצמר הטעם כיון דאם תלש אפי' ביד ובמזיד מדאורייתא מותר ליהנות רק מדרבנן אסור א"כ מעל שהוציא מרשות הקדש לחולין מטעם הוצאה מועל אבל בקרן כיון שעמד להקרבה לא יצא לחולין דתלישה כמו בהמה שנעשה בעל מום ואינו מועיל בתלישה אם אינו נהנה והוא נכון תלי"ת:

ושוב ראיתי דברי ר"ת תמוהין דהא הרמב"ם (בפ"ו מהל' מעילה ה' י"ב) כתב דבתלישת הצמר אין מעילה רק כשנהנה בפרוטה א"כ מה קשיא ליה אך לשיטת הרמב"ם דהא דאין מועל אחר מועל הוא דוקא במוציא מרשות לרשות או לשיטת הריטב"א דצריך להתכוין לגזול קשה קושית נחלת יעקב דא"כ מעל בשעת משיכה או הגבהה או בשעה שהוציא מרשותו להקדש ומאי מקשה רבא אימת מעל לכי תקע ונראה לשיטתם דהנה בקדושין (דף ה' ע"א) פליגי ר"מ ור"י ר"מ סובר הקדש במזיד מתחלל בשוגג לא מתחלל ור"י סובר דהקדש בשוגג מתחלל במזיד אינו מתחלל והקשה בש"ס אליבא דר"מ דבשוגג אינו מתחלל בקרבן אמאי חייב לא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד פירש"י דא"צ להביא קרבן אלא אם אכל ככר של הקדש דמכלה את ההקדש וה"ה להדלקת נר וכל הנאות אבל בהוצאה מרשות הקדש אין בהם מעילה ולא נפיק מרשות הקדש וכתב הריטב"א דיש מי שסברו דדבריהם כפשוטן דבענין אחר אינו מתחלל בשוגג כלל ל"ש בגופו ול"ש במקח וממכר דדוקא בהנאה דאיכא כילוי קרנא ומקשה כמה קושיות ומסיק דהא דלר"מ אין מעילה בשוגג הוא רק כשהוציא המעות דרך מקח וממכר וכיון שאינו נהנה בגופו כלל אבל בנהנה בגופו ממש אית בהו מעילה ויוצא לחולין רק בנתכוין לגזול מעל כנגד כולן ויוצא לחולין לגמרי אבל אם לא נתכוין לגזול ואינו מכלה קרנא אלא שנתכוין להנות בהם לשעתו בלבד לא מעל אלא כנגד טובת הנאה והטובת הנאה הוא יוצא לחולין ופלוגתא דר"מ ור"י כשהוציא מעות דרך מקח וממכר ולא נהנה הנאת הגוף לר"י יוצאת לחולין ומועל ולר"מ אינה יוצאת לחולין ולא מעל עכ"פ מדר"מ נשמע לר"י דאינו חייב קרבן מעילה רק במקום שיוצאת לחולין והנה הא דאינו יוצא בשלמים דהוה מצוה הבאה בעבירה וסובר ר"י במקום דחייב קרבן מעילה ונתכפר לו בקרבן לא מבעיא למאן דסובר דמצוה הבאה בעבירה מדרבנן לא גזרו ואפילו למאן דסובר דמצוה הבאה בעבירה מדאורייתא כיון דהיה שוגג והתורה חייבו קרבן ונתכפר לו לא הוה עבירה ויוצא משא"כ בשלמים כיון דאין לו במה להתכפר לא יצא ולשיטתם לא גרסינן כיון דמעל בה נפיק לחולין כסברת תוס' בכורות (דף כ"ו) ד"ה התולש צמר רק גרסינן נפקא לחולין דהיינו הטובת הנאה וחייב קרבן מעילה ונתכפר לו העבירה ויוצא **(הנה בהסברא הזאת יש ליישב דברי ר"י דאמר עולה בת מעילה כו' מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע וכו' ותמיה מאוד מה היה הו"א של ר"י שהרי זה סברא פשוטה דלא מעל רק אחר התקיעה אבל בעת שתקע באיסורא תקע וכבר תמהו בזה ולדברי אא"ז ניחא דכך היה סברת ר"י כיון דמעל ונתכפר לו בהקרבן הנ"ל כאילו לא עשה העבירה ולהכי יוצא ידי המצוה ורבא הקשה לו כיון דבשעת התקיעה היה עביד איסורא להכי לא יצא ולי נראה לתרץ סברת רב יהודה דהנה התוס' כתבו דר"י ל"ל מהב"ע דבגיטין (דף נ"ה) קאמר ד"ת ובין לא נודעה מכפרת עש"ה דקאמר הכא בשלמים לא יצא משום תקע באיסורא עכצ"ל כסברת הראשונים והאחרונים זלה"ה משום דהכא כל העבירה הוא הנאת המצוה ואם נימא דלא יצא לא יהיה עבר על האיסור להכי אמרינן דלא יצא:

ולפ"ז נראה דסברא זו לא שייך רק בשלמים ולא בעולה דהנה כל מעילה הוא בשוגג דקיי"ל כר' יהודא דהקדש בשוגג מתחלל דר"מ סובר דהקדש אינו מתחלל בשוגג דאלו ידע לא הוי מפיק גבי המוציא מעות הקדש לחולין ורק במלתא דאכילה עם הנאה מתחלל בשוגג אבל ר"י סובר דגזה"כ דהקדש בשוגג מתחלל כמבואר בקדושין (דף נ"ג) ובתוס' שם עיש"ה:

וא"כ שפיר בעולה דבת מעילה היא ואפילו אי נימא דלא יצא אפ"ה יהי' עביד איסור וכיון דכוונתו היתה ליהנות דהא ר"י סובר מצות ליהנות ניתנו וא"כ כיון שלא יתקן האיסור אמרינן דיצא ורב יהודא לשיטתו שאינו סובר מהב"ע היכא שלא יתקן האיסור ומובן היטב הא דקאמר עולה בת מעילה וכיון דמעל נפקא לחולין היינו אפילו אי נימא דלא יצא אפ"ה מעל ונפק חולין א"כ איסורא דעבד עבד שוב שפיר יוצא אבל שלמים דלאו בני מעילה נינהו ורק האיסור הוא ליהנות מהקדש ובזה אם נימא דלא יצא ולא נהנה יתוקן האיסור ולהכי לא יצא כדי שלא יהא עביד עבירה וכנ"ל:

אבל רבא סובר מהב"ע דסובר שם בגיטין וכן בעולא בב"ק (דף ד') הוכיח רבא מקרבנו ולא הגזול ולפי פי' התוס' שם הוא משום מצוה הב"ע א"כ אפילו היכא דלא יתקן האיסור נמי אמרינן דלא יצא משום מהב"ע ופריך רבא שפיר אימת מעל לבתר דתקע א"כ בשעת התקיעה באיסורא תקע ולא יצא משום מהב"ע וא"ש בעזה"י:

)** אבל בשלמים איסורא דרכיב עלה ואין לו הפרה אינו יוצא א"כ לשיטתם המעילה בכאן בשביל הנאה ולא מטעם דיוצאת מרשות הקדש:

ולפ"ז קשה קושיית המפרשים דסוגיות סתרי א"ע בפסחים