חידושי מהרא"ך חלק א קיז

וקול שופר כדכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ונראה דסובר דעל הקרבנות לא היה שופר רק חצוצרות כי סובר דאם נכתב בקרא והריעותם זה היה במקדש בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני ה' ובקרבנות כתיב ותקעתם בחצוצרות לא היה שופר ומשאר פוסקים נראה דגם התקיעות במקדש על הקרבנות היה בחצוצרות וקול שופר וכ"כ תוס' בסוכה (דף נ') וכן בטורי אבן בר"ה (דף כ"ז) דהתקיעות דבמשנה סוף סוכה היה ג"כ בשופר כפוף ע"ש והנה התוס' הנ"ל היה בהעלם עין ממהר"ם פאדווא הובא במ"א בהלכות שופר (סי' תרפ"ח) כי תוס' כתבו דבשופר לא חיישינן שמא יתקן כלי שיר ע"ש והבן:

סימן תקפט סעיף ו המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעות של מצוה ודוקא כשהוא תוקע מאליו להוציאו אבל אם אמר לו המודר התקע והוציאני אסור. והנה עיין בט"ז (סי' תקפ"ו ס"ק ד') משום דמצות לאו להנות ניתנו והנה איתא בר"ה (דף כ"ח ע"א) אר"י שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא והקושיות בסוגיא הזו קשה כמה וכמה קושיות א) על רש"י שפירש דתלשו מחיים אמאי לא פירש רש"י דתלשו לאחר שחיטה קודם זריקה. ב) דאי איירי בתלוש מחיים הקרן א"כ מעל בתלישה כמו דאיתא במעילה. ג) דתלש צמר מחטאת מעל כיון דמעל נפק לחולין ואמאי מקשה רבא אימת מעל לכי תקע כי תקע באיסורא קא תקע וקושית התוס' דאמאי בשופר של ע"ז סובר ר"י דיצא דהא הוא סבר דמצות ליהנות ניתנו ד) קושית התוס' אמאי מחלק בין עולה ושלמים הא יכול לאשמעינן בעולה גופא בין שוגג למזיד. ה) דשיטת בעה"מ דבתקיעות תענית אמרינן דלא יצא וע"כ דמצות ליהנות ניתנו במצות דרבנן דהא בר"ה יש ג"כ תקיעות דרבנן ואמאי יצא. ונראה דהנה מו"ח הגאון זצ"ל בספרו הנחמד נחלת יעקב הקשה בהא דאין מועל אחר מועל ויש שלשה שיטות אחד שיטת הרמב"ם דדוקא אם הוציא מרשות לרשות אין מועל אחר מועל אבל בנהנה יש מועל אחר מועל ושיטת הריטב"א דלאו דוקא בהוציא מרשות לרשות רק בנתכוין לגזול דהיינו דלא ידע שהוא של הקדש אבל ידע שאינו שלו ונתכוין לגזול ג"כ אין מעילה אתר מעילה אבל בנהנה יש מעילה אחר מעילה ושיטת התוס' הגם אם לא היה נתכוון לגזול רק היה מתכוין להיות שואל שלא מדעת כיון דשואל שלא מדעת הוה גזלן יצא כולה לחולין ואין מועל אחר מועל אבל בנהנה יש מועל אתר מועל א"כ כשאמר ר"י כיון דמעל נפקא לחולין ע"כ אי דהוציא מרשות לרשות לשיטת הרמב"ם אינו בנתכוין לגזול לשיטת הריטב"א או כשהיה שואל שלא מדעת לשיטת התוס' בשעת משיכה או הגבהה ומאי מקשה רבא אימת מעל דהא בשעת משיכה או הגבהה מעל קודם דתקע ונראה דלשיטת התוס' מיירי הסוגיא בנתכוין להיות שואל שלא מדעת [הנה לשיטת המ"א דמותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעת הסוגיא מיירי דלקח הקרן ועשאו שופר כי הקרן מיקרי שופר וכן נראה פשטא דסוגיא דאל"כ שופר של עולה היכי משכחת במקדש ולומר דמיירי בשופר של כלי שיר כמ"ש תוס' בע"ז (דף מ"ו) דשופר הוה כלי שיר כלי שיר יש מועל אחר מועל] ובשואל שלא מדעת כתבו תוס' בד"ה כשנטלה (בדף מ"א ע"א) בסוגיא דשליחות יד צריכה חסרון וכן הביא המחבר (בסי' רצ"ב) לא נתחייב עד שעת תשמיש באונסין ולא משעת משיכה א"כ מקשה רבא שפיר אימת מעל לכי תקע כי תקע באיסורא קא תקע דהא לא נתחייב משעת שיכה רק משעת תשמיש ובזה ניחא גירסת הש"ס דבשופר של ע"ז סובר ר"י דיצא דהקשו האחרונים אמאי בשל שלמים אינו יוצא הא מיירי בשוגג וטועה בדבר מצוה פטור במעילה ג"כ כמבואר בסוכה (דף מ"א) ובזה ניחא דנהי דהוה שוגג על הקדש ועל איסור מעילה עכ"פ צריך להיות מזיד על השאלה שלא מדעת דהיינו דידע שאינו שלו ונתכוין להיות שואל שלא מדעת ומיקרי גזלן דאל"כ לא היה יוצא לחולין א"כ ליכא למימר דהוה טועה בדבר מצוה דהא ידע שאסור לו ליקח השופר שלא מדעת שיהיה גזלן א"כ נהי דלענין איסור מעילה הוה טועה מ"מ נגד הגזילה הוה מזיד ולא שייך לומר טועה בדבר מצוה אבל בע"ז א"צ לאוקמי דהוה שואל שלא מדעת ויצא כשתקע בשוגג הא הוה טעה בדבר מצוה על הנאת מצוה:

והנה מה שפירש רש"י דתלשו מחיים נראה בבכורות (דף כ"ו) איתא בעי ר' ינאי התולש צמר מעולה תמימה פירש רש"י מחיים לרבנן מהו לאחר שחיטה בעלת מום לא תבעי לך דודאי לרבנן אסור דאי שרית ליה אתי לאשהוייה דאתי לידי תקלה בגיזה ועבודה כתבו תוס' שיש פירוש מרש"י שכתב בהם שהוממה ואח"כ נפדית שחטה משמע שהעמידה כן כדי שתהא בעין אלא שהתלישה היתה בתמות ותימא הא בעי העמדה והערכה הצמר ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשית הגז (דף קל"ח) ותירצו דקדשי מזבח שיש עליהם קדושת הגוף בטל הצמר אצל הבהמה אפילו אותו שנתלש דבר העמדה והערכה חשיב ולא דמי לקדשי בדק הבית א"כ חשיב האי צמר כבעל מום מעיקרא וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא משום כיון דמעל נפק לחולין משמע דשייך ביה פדיון והנה דבריהם צ"ע כי תירוץ הראשון מה שתירצו על הצמר לא שייך בקרן מתרי טעמי חדא דהא ר"י לא מיירי שהעולה נעשית בעל מום והבהמה בעלת פדיון ועוד דכל סברת תוס' לחלק בין קדשי ב"ה לקדשי מזבח נראה דקדשי ב"ה יש להצמר אותו קדושה שיש להבהמה דהיינו מה ששוה הוא הקדש אבל בקדשי מזבח עיקר ההקדש הבהמה להקרבה והצמר אינה בר הקרבה ולא נתפשט הקדושה על הצמר רק מחמת קדושת הבהמה בטל הצמר לבהמה ויוצאת בפדיון הבהמה וזה ג"כ כוונתם בתירוץ השני דצמר הוה כבעל מום מעיקרא כיון דצמר אינו עומד להקרבה והנה זה ניחא בצמר אבל קרן מבואר בזבחים (דף פ"ו) במשנה דכל זמן שהן מחוברין נקטרין א"כ יש על הקרן קדושת הגוף וקדושת מזבח לא הוה כבעל מום מעיקרא רק כאשר נתלש אינו נקטר א"כ גם תרוצם הראשון לא שייך דבשלמא הצמר כיון דאין להצמר קדושת מזבח וגם לא קדושת בדק הבית בטל הצמר לבהמה אבל הקרן עומד להקרבה והיה קדושת המזבח וכמו בקדושת ב"ה אין הצמר יוצאה לחולין בלא העמדה והערכה גם קדושת המזבח של הקרן אינה יוצאת לחולין בפדיון הבהמה א"כ קשה כיון דלא מהני פדיון להקרן אינה יוצאת לחולין במעילה כי רק דבר שיש לו פדיון מועל אתר מועל כמבואר במעילה (דף י"ט) ואמאי אר"י כיון דמעל נפק לחולין ולזה היה נראה דצמר כיון שהיה מחובר לבהמה גם אחר הגזיזה אינה יוצאת בפדיון דצריך העמדה והערכה כיון דהצמר צריך הערכה כמה ששוה הצמר כיון שהוא קדושת בדק הבית צריך שומא כמה ששוה להקדש אבל קרן עיקר הקדושה להקרבה עומד וא"צ להיות השומא כמה ששוה הקרן בעצמות רק כמה שהיה שוה להקרבה וגם אם הקרן בעצמותו שוה יותר א"צ להיות השומא רק כמה ששוה הבהמה עם הקרן להקרבה וכמה ששוה בלא הקרן להקרבה בעומדת הבהמה והערכה יש שומא להקרן כמה ששוה בלא הקרן נגד הבהמה שיש לה קרן ומוכרח רש"י לפרש בתלשו מחיים ויש הערכה והעמדה כמה ששוה פחות לאחר תלישת הקרן מקודם התלישה וכיון דשייך פדיון יוצא לחולין במעילה:

והנה לתירוצם שתירצו בבכורות דסוגיא מיירי שהקדיש הבהמה לדמי עולה וע"כ דהבהמה לא היה ראוי להקרבה דאם לא כן אינו יוצא בפדיון אם מקדיש כל הבהמה