חידושי מהרא"ך חלק א קטז

והנה במדרש איתא ארשב"ג ידחה במקדש שהן יודעין בזמנו של חודש ואל ידחה בגבולין שאין יודעין בזמנו של חודש וארשב"י יום תרועה יהיה לכם ועשיתם איזה מקום שהקרבנות קריבין ונראה הכוונה דהוא סובר כמו שתירץ הש"ס סוכה (דף מ"ג) אלא ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין לא גזרו בהו רבנן הנך דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בהו רבנן אי הכי האידנא נמי אנן לא ידעינן בקביעא דירחא וכו' והנה המהר"ם פאדווא מקשה דאמאי לא גזרו בשבת משום שמא יתקן כלי שיר ותירץ דא"כ גם ביו"ט לא יתקע והקשה המ"א לפי מה דמשני הש"ס בגזרו בשביל דלא ידעינן בקביעא דירחא א"כ קשה דנימא הטעם דבשבת לא תקעינן משום שמא יתקן כלי שיר והא דביו"ט לא גזרו כי בממ"נ אי היום יו"ט בודאי לא גזרו ואם אינו יו"ט יתקן כלי שיר אבל בשבת יש לומר דאינו יו"ט ושייך למיגזר משום יתקן כלי שיר וזה מה שתירץ רשב"י במקדש יודעים בזמנו של חידוש ובודאי לא גזרו ובגבולין כיון דלא ידעינן גזרו בשבת וא"צ לטעמא דרבה משום שמא יעבירנה כי לא הובא במדרש אך עדיין קשה דהא מצינו במתניתין דשופר של ר"ה אין רוכבין ואין עולין באילן וגזרו ביו"ט אף כשיודעין זמנו של חידוש ואמאי לא גזרו במקדש ועל זה ארשב"י כיון דכתיב יום תרועה יהיה לכם ועשיתם אשה מקום שהקרבנות קריבין א"כ שייך התרועה לקרבנות ואין גוזרין שבות במקדש ולזה תוקעין במקדש ולא בגבולין:

ולתרץ קושית המ"א לשיטת הר"ן דלא היה לחכמים לתקן מטעם גזירה שמא יעבירנה אך מטעם דאנן מספקינן אי יו"ט הוא לפ"ז למה לו לש"ס לומר גזירה דרבה ולא אמרו מטעם שמא יתקן כלי שיר ומה אמרת דמשום האי טעמא גם ביו"ט נגזר ביו"ט שרי מטעם דהוה ס' ובממ"נ מותר אי יו"ט הוא לא גזרו חכמים ואי חול הוא לא שייך למגזר משא"כ בשבת ע"ש ונראה דסברת הר"ן דאי הוה ידעינן דיו"ט הוא לא גזרו רק כיון דספיקא הוא גזרו וקשה דהא מצינו דתקיעת שופר אינו דותה השבותין דאין רוכבין ואין עולין באילן ביו"ט גרידא דשייך קושית המ"א דהא ממ"נ נדחה אלא ודאי דהר"ן לא אמר רק נגד הגזירה שמא יעבירנה דהנה כשתיקנו חכמים שלא לרכוב ולהשתמש במחובר העמידו דבריהם גם לענין מצוה אסור לרכוב או להשתמש במחובר והנה כשגזרו שלא לשיר בכלי ושלא לתקוע מטעם שמא יתקן גם לענין מצוה היה אסור אבל הגזירה שמא יעבירנה אינו בדבר רשות רק בדבר מצוה ולגזור רק במקום מצוה כתב הר"ן דלא גזרו רק כיון דאנן מספקינן אי היום יו"ט אבל במקום שגזרו חכמים על דבר רשות דהיינו אלא לרכוב ביו"ט ובשלא להשתמש במחובר שלא לשיר בכלי שיר גם אם נזדמן דבר מצוה לעלות על אילן או לרכוב ליקח שופר העמידו דבריהם גם בודאי יו"ט ולא דחי ולפ"ז יפה תירץ מהר"ם דאי אמרינן דכשחל ר"ה בשבת אין תוקעין משום דילמא יתקן כלי שיר והוא בכלל הגזירה שלא לשיר על כלי בשבת גם ביו"ט לגזור ולא שייך לומר דביו"ט גרידא מותר ממ"נ דז"א דגם אם ידעינן בקביעא דהיינו יו"ט לא נתבטל גזירת חכמים בשביל לקיים המצוה כי העמידו דבריהם אם ג"כ ביו"ט גרידא לא יתקע דהא שייך ג"כ האי טעמא שמא יתקן כלי שיר ולזה אמרו מטעם גזירה דרבה שייך בשבת ולא ביו"ט ולזה מתורץ לב"ש דסובר דיש עירוב והוצאה ביו"ט גם ביו"ט לא נתקע דהטעם שמא יעבירנה הוא רק בדבר מצוה ובדבר מצוה לא גזרינן רק כיון דאנן לא ידעינן בקביעא דירחא ומספקינן א"כ בשבת שפיר דגזרו אבל ביו"ט ממ"נ מותר כי אם הוא יו"ט לא גזרינן בדבר מצוה גרידא ואם הוא חול לא שייך למיגזר והבן כי הדברים נכונים. והצעתי הדבר הזה לפני חותני הרב הגאון האמיתי רשכב"ה מו"ה יעקב אב"ד דק"ק ליסא זצ"ל והוטב בעיניו מאד מאד:

ועכשיו נבוא לתרץ מדוע נקט הש"ס שמא יעבירנה ולא נקט שמא יוציא מרשות לרשות כמו שהקשו תוס' שם במקומו דהנה בשבת (דף ו') המוציא מתנות לפלטיא דרך סטיו חייב בן עזאי פוטר בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי אלא רבנן נהי דקסבר מהלך לאו כעומד דמי היכי אשכחנא כהאי גוונא דחייב אלא מידי דהוה אמוציא מרה"י לרה"ר דרך צידי ר"ה בתוס' א"ת מה פשיט לן יותר דרך צידי רה"ר מסטיו וי"ל דדרך הבית שיש לפניו צדדין וכן היה מסתמא במשכן והנה לבן עזאי דסובר מהלך כעומד דמי הקשה בתוס' בשם ירושלמי לבן עזאי דקסבר מהלך כעומד דמי מעביר ד' אמות ברה"ר דחייב היכי משכחת לן ותירץ ריב"א דד' אמות ברה"ר הלכתא גמירא לן לבן עזאי דלא אמרינן מהלך כעומד דמי ומספקא לי אפילו בעומד לפוש תוך ד' אמות לבן עזאי אם אינו חייב כיון דהלכתא דלא אמרינן מהלך כעומד לענין ד' אמות ע"ש א"כ לבן עזאי לא שייך למיגזר דילמא יוציא מרה"י לרה"ר כיון דדרך הבית שיש לפניו צדדין ומהלך כעומד דמי אינו חייב אם מוציא דרך צידי רה"ר וכיון דדרך הבית שיהיה לפני צידי רה"ר לא היו גזרו חכמים שלא לתקוע ולזה נקט שמא יעבירנה דגם לבן עזאי לא אמרינן מהלך כעומד דמי דהילכתא גמירא לן אבל הרמב"ם דפסק דלא כבן עזאי נקט שמא יעבירנה ושמא יוציא מרשות לרשות והנה הירושלמי תירץ דלבן עזאי אינו חייב אם מעביר ד' אמות ברה"ר רק בדילוג ד' אמות וקשה דא"כ אמאי גזרו שלא לתקוע דהא לא שייך לומר שמא יעבירנו וי"ל דלשיטת הירושלמי סבר בן עזאי דצידי רה"ר הוה כרה"ר והגזירה שמא יוציא מרשות לרשות ולא מטעם שמא יעבירנה:

שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום מ"ט שופר עשה ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכתב הר"ן דקושטא הוא דיו"ט הוא עשה ול"ת אבל אי הוה יו"ט ל"ת גרידא ג"כ לא היה דוחה דלא הוה בעידנא ור"ת הובא במ"א (סי' תמ"ו) סובר דעשה דרבים דוחה ל"ת גרידא גם שלא בעידנא ועיין תוס' פסחים (דף נ"ט) לענין עשה דהשלמה והא דלא דחי שופר הוא מטעם דיו"ט הוה ל"ת ועשה ולא מטעם דלא הוה האידנא דשופר הוה עשה דרבים:

והנה לפי מה שמפלפל המשנה למלך (בפ"א מהל' שופר) דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הטעם דאין העשה דוחה העשה דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ואם עבר אינו לוקה מלקות דהל"ת נדחה מפני עשה רק שלא היה רשאי לעשות דאין עשה דוחה עשה אבל אם עבר אינו לוקה א"כ קשה אמאי לא ידחה עשה דשופר ביו"ט דהא העשה דרבים דוחה העשה דיחיד כמבואר בברכות (דף מ"ז) ר"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה והוכיח לשיטת ר"ת דהא דאין עשה דותה ל"ת ועשה אין הטעם דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה רק דל"ת חמירא כיון דיש עשה בהדה ולשיטת הריב"א הובא במשנה למלך דהטעם דאין עשה דוחה עשה צריך לומר דשופר אף דהוה עשה דרבים אינו דוחה כיון דהוה ל"ת ועשה ואינו בעידנא אבל אי היה בעידנא עשה דרבים דוחה אם התקיעה בעצמו מהראוי לדחות יו"ט אף דיו"ט הוה עשה ול"ת כיון דשופר הוה עשה דרבים ולזה כתב הרמב"ם מן הדין היה שתוקעין דיבא עשה אך יש לעיין אי יו"ט לא הוה ג"כ עשה דרבים:

אחר העיון נראה דלא היה שופרות לשיטת הרמב"ם במקדש רק בר"ה ובתענית ולא בשאר יו"ט או בכל יום דלא הוה בשום מקום והטעם נראה כיון דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' הוא דוקא במקום שנאמר תרועה שהוא בר"ה ובתענית נאמר והרעותם אבל בקרבן תמיד וביו"ט כתיב ותקעתם בחצוצרות א"צ שופר מהא דאיתא בש"ס מי דמי התם חצוצרות והכא שופר לא מוכח דא"צ שופרות במקדש בקרבנות רק בתקיעת השופר א"צ להיות כהנים:

הרמב"ם בפ"ז מהל' כלי המקדש כתב על הא דאיתא במשנה ספ"ה דסוכות דאין פוחתין מכ"א תקיעות בכל יום במקדש דהתקיעות היו בחצוצרות לבד (ובפ"א מהל' תענית) כתב דעל מה שמתריעין בתענית היה בחצוצרות