חידושי מהרא"ך חלק א קיד

ב"ד חצוף אם לא ביחיד מומחה וגם ביחיד מומחה מצוה שישבו אחרים עמהן א"כ לא שייך בטענות שמא יכתבו ולזה פרש"י שמא יכתב פס"ד ופס"ד יכול אחד לכתוב וכשלא יחתמו הדיינים אח"כ מ"מ הוא עשה מלאכה עכ"פ דבר שאי אפשר להיות נגמר בלא עדים או ב"ד לא היה בכלל גזירת מקח וממכר רק חכמים גזרו שלא לדון ושלא ליבם ושלא לקדש כי חששו בדין שמא יכתוב הפס"ד ובקדושין שמא יכתוב הבעל שטר האירוסין ולזה סובר ר"ת דמה שנכלל בגזירת מקח וממכר דהיינו להוציא הדבר מרשות לרשות וגם בדבר מצוה העמידו דבריהם כי כל גזירות חכמים כך הוא דאם גזרו משום שבות גם בדבר מצוה נוהג כמו שאין משתמשין במחובר ואין רוכבין בסוס גם אם מזדמן לדבר מצוה העמידו דבריהם אבל אותן ד' דברים שהם דבר מצוה וגזרו סובר ר"ת דלא גזרו במקום מצוה ממש בדין בדליכא עדיף מיניה ובקדושין בשאין לו אשה ובנים דלישנא דמתניתין הכי מוכח דקתני ואלו הן משום רשות משמע דבדבר מצוה גמורה מותר:

ולפ"ז שפיר עולה שיטת הר"ן לשיטת ר"ת כמ"ש הב"י באו"ח (סי' של"ט) דהכניסה אסור כיון דהכניסה א"צ עדים ונגמר בלא עדים וקונה אותה שכמה דברים הוה בכלל מקח וממכר ואסור אפילו בדבר מצוה כמו דאין רשאין להקדיש אבל קדושין אי אפשר להיות נגמר בלא עדים ואינו בגזירת מקח וממכר לא גזרו בלית ליה אשה ובנים אך קדושין ניחא ובקדושי כסף אבל בקדושי שטר תליא אי אמרינן עידי מסירה כרתי אינו נכלל בכלל גזירת מקח וממכר דהא צריך עדים בשעת גמר קנין אבל אי אמרינן עידי חתימה כרתי או כתב שטר קדושין ע"ש וחתם עדים ואין כותבין זמן בשטר קדושין או בגט אם איחר הזמן א"צ עוד עדים לגמור קנין כי אם קידשה בשטר הזה בשבת היא מקודשת בלא עדים וכיון דא"צ עדים לגמר קנין הוה שפיר בכלל מקח וממכר ואין מתירין אפילו לדבר מצוה גמור ולפ"ז בש"ס דידן דלא נחשב קדושין בכלל מקח וממכר דסובר דעידי מסירה כרתי אבל בירושלמי הוא אליבא דר"י דגם אשה אחרת מתקינין ליה ור"י סובר בריש גיטין (דף ד') דעידי חתימה מהני בלא עידי מסירה והוה קדושין בכלל מקח וממכר וכיון דקדושין הוא בכלל מקח וממכר מודה ר"ת דבמצוה גמורה ג"כ אסור בשבת ולזה צריך הירושלמי לתרץ דאין שבות במקדש:

סימן תקכז סעיף יג מיו"ט ראשון לשבת עיין (בט"ז ס"ק י"ב) שהביא הגה"מ דאיתא מירושלמי מיו"ט לחבירו מיו"ט לשבת וכתב הט"ז דאם יו"ט יום ו' בשבת ואומר בלבד כל צרכנא מיומא טבא לשבתא אינו מספיק כי כל האדם מבשל ביו"ט שהוא בשבת טפי ממה שהוא צריך לבשל בשאר שבת א"כ לא נכלל בזה היתר מותרות מה שמבשל לצורך מחר מה שהוא אינו שייך לשבת לחוד והוא אמר מיו"ט לשבת נמצא שאין המותרות בכלל ע"ת ע"כ יאמר שניהם לכלול בו גם מה שבשל היום לצורך ע"ט במותרות על של שבת וכן הביא הא"ר ובסידור של מו"ח הגאון זצ"ל דרך החיים ועפר אני תחת כפות רגלי הצדיקים אי אמרינן דהתבשיל המבשל יותר כיון דעושה בשביל יו"ט צריך להזכיר בע"ת הוא אשר לבשל ביו"ט ראשון לצורך יו"ט שני עם עירוב תבשילין עיין (סי' תק"ג) ובמ"א (ס"ק י"ג) והוא פשוט אלא ודאי דמה שמבשל תבשיל יותר כיון דהתבשיל הוא לשבת גם כשעושה מחמת שהוא יו"ט עיקר הבישול לצורך שבת א"כ אמאי צריך להזכיר בשביל אותו תבשיל ונראה דע"י הזכרה שהוא מבשל לצורך יו"ט היה לנו לאסור לבשל ועוד קשה כי הירושלמי הוא תלמוד א"י ובא"י אין יום טוב רק יום אחד ולא נודע לי מקום הירושלמי:

לענ"ד נראה היה הדבר יכול להיות בזמן הש"ס כשהיו העדים באים מן המנחה למעלה היו נוהגים היום קודש ולמחר קודש ומותר לבשל כשבאו עדים מן המנחה למעלה לצורך יום מחר שהוא העיקר לצורך לעשות ע"ת כדי שלא תבא לבשל מיו"ט לחול כמו שכתב הרמב"ם דע"ת על שבת הוא מדברי סופרים כדי שלא יבא לבשל מיו"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל כ"ש לחול אבל בזה"ז אסור לו לבשל מיו"ט ראשון ליו"ט שני כי יו"ט הראשון הוא עיקר כנלענ"ד ואם שאינו חל שבת אחר ר"ה א"צ לעשות ע"ת שיבשל באם שיבאו עדים אחר המנחה כי לא תיקנו עבור זה ע"ת אבל כשחל שבת אחר ר"ה צריך לעשות נע"ת סוברין הירושלמי דצריך לומר מיו"ט לחבירו והאגודה הביא הירושלמי בזה הלשון בירושלמי איתא הכי נוטל פת כזית ותבשיל כזית יאמר בא"י אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב בהדין יהא שרא לנא לאפויי ולבשל מיו"ט לחבירו מיו"ט לשבת ולכל מי שסומך על עירוב זה עד מוצאי יו"ט אחרון ובלבד שיהיה העירוב קיים עד יו"ט האחרון יש לפרש דהירושלמי נמי סובר דמותר לבשל ביום טוב הראשון על יו"ט האחרון כמו שמותר לו לבשל מיו"ט ראשון על שבת וצריך לו רשות ג"כ ע"ת שיהיה היכר כמ"ש הרמב"ם וענין ע"ת על שבת ובאם שיבשל מיו"ט על יו"ט האחרון אומר מיו"ט לחבירו ואם מבשל על שבת אומר מיו"ט לשבת יום טוב האחרון:

הלכות ראש השנה סימן תקפח סעיף ה יו"ט של ר"ה שתל להיות בשבת אין תוקעין בשופר. והנה איתא בש"ס ר"ה (דף כ"ט ע"ב) יו"ט של ר"ה שחל להיות במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה פירוש רש"י לא בירושלים ובסוגיא זו קשה כמה קושיות. א) קושית טורי אבן אמאי כשהיה בהמ"ק קיים לא תקעו בירושלים ובחורבנה תקעו בכל עיר ועיר שרואה. ב) קושית תוס' מ"ש לולב היה נוטל בגבולין בזמן שבהמ"ק היה קיים שופר גם בירושלים לא תקעו. ג) דמשמע דלר' לוי בר חמא תקיעת שופר הוה מלאכה ואמאי ביו"ט שחל להיות בע"ש היו תוקעין לבטל העם ממלאכה כמבואר במשנה פ"ק דחולין (דף ד'). ד) במדרש איתא ר"י ור"ל הוו יתבין ומתקשין תנינן ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה אם דבר תורה ידחה בגבולין ואם אינו דבר תורה אפילו במקדש לא ידחה עבר ר' כהנא ושאלון לי' אמר להם כתוב אחר אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהי' לכם הא כיצד בזמן שבא בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין וקשה דא"כ במקדש אמאי תוקעין. ה) יש לדקדק בסוכה (ד מ"ב) פירש"י א"כ נמצא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה הא אותביני' ביבמות (דף צ') שנינן שב ואל תעשה שאני אמאי לא כתב רש"י כאן הקושי'. ו) רש"י כתב דבמקדש לא גזרו דאין שבות במקדש היינו דוקא שבות דתלה במקדש אבל שאר שבותין גזרו דהא גזרו על לולב בשאר כל הימים אלא גזירה משום דרבה שמא יעבירנו ברשות הרבים וקשה אמאי לא אמר דגזרינן שמא יוציא מרה"י לר"ה כמו דכתב הרמב"ם (בפ"ב מה' שופר) אעפ"י שתקיעת שופר הוא משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם גזירה שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה או יוציא מרשות לרשות והלח"מ הקשה דהא שבת הוה ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ועוד הקשה דאמאי לא אמר הרמב"ם והש"ס דלכך אין תוקעין משום גזירה שמא יתקן כלי שיר וקושי' זו הקשה המר"ם פאדאווא הובא במ"א (סי' תרפ"ח) ותירץ דגזירה שמא יתקן כלי שיר שייך גם ביו"ט דא"כ גם ביו"ט לא נתקע ולזה הטעם משום שמא יעבירנו דלא שייך ביו"ט והקשה הרב הגאון אורים ותומים