חידושי מהרא"ך חלק א קיג

באופה מיו"ט לחול דרבה סובר דאין לוקה מטעם הואיל ומיקלע לי' אורחים ור"ח סובר דלא אמרינן הואיל ונלענ"ד דרש"י סובר דהא אי אמרינן מתוך שא"צ צורך קצת הוא רק בהוצאה והעברה ובהא פליגי רבה ור"י דרבה סובר דהוצאה והבערה לא נאסר כלל ביו"ט כיון דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת וכן הוצאה ילפינן מויעבר קול במחנה וגמר העברה מיום הכפורים וליום הכפורים אסור בכל מלאכות ולא ילפינן יו"ט אי משום דהוצאה מלאכה גרוע הוא כמ"ש תוס' בזורק (דף צ"ו) ולא ילפינן מיניה יו"ט ומותר ביו"ט לגמרי ור' יוסף סובר דגם הוצאה והבערה מותר בה משום מתוך אבל מלאכת הוצאה והבערה אסורה וס"ל לרש"י דגם רב יוסף לא פליג בזה ארבה דמותר שלא לצורך כלל אותן שתי מלאכות ונ"מ ביניהם דהרמב"ם כתב (בפ"א מה' יו"ט) המבשל ביו"ט לגוים או לבהמה אינו לוקה שאלו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן אבל אי לא היה אמרינן הואיל היה חייב מלקות דנהי דהתורה התירה אכל נפש כיון דמלכם דרשינן לא לנכרי ולא לבהמה חוזר לאיסור ראשון דלאו לא תעשה כל מלאכה וכ"כ בפרשת דרכים דרך מצותיך (דף ס"ד) על תוס' אם מבושל לצורך נכרי ובהמה אינו אלא עשה להרמב"ם לוקה א"כ יש נ"מ אם הוציא אבנים או עושה הבערה לצורך נכרי ובהמה לרבה פטור אף דלא שייך הואיל באותן מלאכות מ"מ דהתורה לא אסרה אותן כלל אבל לרב יוסף דהתורה אסרה אותן מלאכות רק מטעם מתוך מותר אף שאין לו צורך כלל לנכרי ובהמה אסורה מלקינן ליה לא שייך מתוך כיון דהתורה אסרה בפירוש אבל בשאר מלאכות אפי' ובשול דמתיר בה מטעם מתוך סובר רש"י וכן הרמב"ם דצריך צורך קצת כמ"ש הפר"ח (בה' יו"ט):

סימן תקכד סעיף א ולא דנין עיין בט"ז (ס"ק א') שהביא שיטת ר"ת אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש ובש"ס ביצה (דף ל"ו) הקשה תוס' לשיטת ר"ת מירושלמי דבפ"ק דיומא גבי כהן גדול מתקנו לו אשה אחרת ופריך והרי קונין לו קנין בשבת ומשני אין שבות במקדש ולשני דשרי כיון דמצוה קא עביד דהא כיון שמחת אשתו מצוה לו לישא אשה אחרת ועוד קא עביד מצוה דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו והקשה שם הירושלמי לקדשה מאתמול ומשני וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים ופריך לא נמצא כקונה קנין בשבת ומשני משום שבות התירו במקדש ואי אמרינן כסברת ר"ת דבמקום מצוה מותר לקדש שבת אמאי צריך לשנות דשבות התירו במקדש וגם צריך להבין דבירושלמי אוסר הקדושין בשבת מטעם קונה קנין ובש"ס דידן אמר דאין זה בכלל מקח וממכר רק גזירה שמא יכתוב שטר אירוסין וגם קשה לר"ת אמאי אסור להקדיש בשבת אף דהוא דבר מצוה ולקדש אשה בדלית ליה בנים או בדין בדליכא עדיף מיניה מותר בשבת:

ונראה דהנה רש"י פירש בדין אסור בשבת משום גזירה שמא יכתב הפס"ד ובסמ"ע (סי' ה') כתב שמא יכתוב הטענות ופס"ד מדוע שביק רש"י טענות ונראה דהנה במס' נגעים (פ"א משנה ד') רבי עקיבא אומר לעולם רואים הנגעים חל להיות בתוך השבת מעבירן לאחר השבת וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מה' צרעת) בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויו"ט חל יום ז' להיות בשבת או ביו"ט מעבירן לאחריו והטעם מבואר בפירוש המשנה ובברטנורה כיון דאין דנין בשבת (ובפ"ג מה' נגעים משנה ג') חתן שנראה בו הנגע נותנין לו שבעת ימי המשתה וכן ברגל נותנין לו כל הרגל וכן פסק הרמב"ם (פ"ט ה"ח) דיליף בש"ס דכתיב ביום הראות בו יש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה והקשה המשנה למלך (בהל' יו"ט) אמאי מחלק התנא לשנות שני משניות לחלק בשבת ובין רגל ועוד אמאי פירשו דלכך אין רואין בשבת מטעם דאין דנין שהוא שבות תיפוק לך דהא התורה ממעט מקרא ביום הראות בו יתורץ דקרא לא אתי למעט רק תחילת ראיה כשהוא טהור שאין רואין בשבת וביו"ט אבל לאחר שנזקק לטומאה לא נתמעט מקרא רק מטעם דאין דנין בשבת ובזה יש לומר לר"מ דמקיש בסנהדרין (דף ל"ד) ריבים לנגעים דכמו דאין רואין נגעים בלילה אין דנין בלילה א"כ על התחלת דין ביו"ט אין צריך לומר הטעם משום שבות דשמא יכתוב תיפוק ליה דהא מדאורייתא הוא דמקשינן ריבים לנגעים כמו דאין רואין נגעים בתחילה ביו"ט כך אין דנין תחילת דין ביו"ט והמשנה נקט טעם משום שבות וגזירה שמא יכתוב ע"כ על סוף הדין דאין דנין דאי אפשר למילף מנגעים דהא נגעים רואין מדאורייתא כשנזקק לטומאה לזה פירש"י דגזרינן שמא יכתוב פס"ד ושביק הטענות והדין הוא מדאורייתא אי מקשינן ריבים לנגעים:

ובזה יש לתרץ מה שהקשו על הרמב"ם (פ"ג מה' סנהדרין) שכתב אין מתחילין הדין בלילה מפי השמועה למדנו שהנגעים כדינים שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מה נגע ביום אף ריבים ביום והקשה בכ"מ דהא האי היקישא סובר ר"מ ולר"מ אפילו גמ"ד פסול בלילה ורבנן לא ילפינן היקישא רק מן ביום הנחילו את בניו או מן ושפטו את העם בכל עת:

הנה באמת בת"כ הביא הברייתא בסתם ולא נאמר ר"מ מ"מ קשה דאיך יליף הרמב"ם ההיקש על התחלת דין ולא על גמ"ד בש"ס אמר (דף ל"ד) מתניתין דלא כר"מ מוכח אליבא דר"מ ההיקש על גמ"ד ג"כ דאי אמרינן דההיקש הוא רק על התחלת הדין מנ"ל דמתניתין דלא כר"מ ובזה ניחא דהי' הוכתה להש"ס דהיקש הוא גם על גמ"ד דאי על התחלת הדין דוקא אמאי לא חשיב דיליף מההיקש דאין דנין בשבת וביו"ט אלא ודאי דהלמוד ברייתא על גמ"ד ג"כ דפסל ושבת ויום טוב לא ילפינן מהקרא דביום הראות בו ולזה לא חשיב שבת ויו"ט בהנך דברים דהוקשו להדדי והנה רש"י שביק הטענות כיון דהגזירה הוא משום שבות ואליבא דר"מ התחלת הדין מדאורייתא והסמ"ע כתב לדידן דלא ילפינן כלל מהיקש ריבים לנגעים גם התחלת הדין מטעם שמא יכתוב והרמב"ם דכתב ההיקש מריבים לנגעים ותחלת הדין מ"מ לא כתב דהתחלת הדין אסור מדאורייתא בשבת ויו"ט כי הרמב"ם לא הביא בהלכות יום הראות בו יש לך ימים שאתה רואה רק פסק כרבי שנאמר וצוה הכהן ופינו את הבית ואם המתינה התורה לדבר הרשות שלא יטמא כליו ק"ו לדבר מצוה לא שייך היקש ריבים לנגעים לענין הדין כלל:

ועכשיו נבא לתרץ קושית התוס' על ר"ת דהנה שיטת ר"ת הוא כך דחכמים גזרו על מקח וממכר שהוא אסור בשבת ויו"ט וכל דבר שיוצא מרשות לרשות אחרת הוא בכלל גזירת מקח וממכר והעמידו דבריהם גם במקום מצוה ולזה אסור להקדיש דבר בשבת כיון דבהקדישו מוציא הדבר מרשותו לרשותו אחרת והוא בכלל מו"מ וכמו שגוזרין דאין רוכבין אסור לרכוב אפילו לדבר מצוה וכמו כן שגזרו על מקח וממכר וכלל כל הדברים שמוציא מרשות לרשות אחרת אפילו של דבר מצוה אבל דין וקדושין ויבום לא היה נכלל בגזירה של מקח וממכר דמקח וממכר יכול להיות בלא עדים ובלא ב"ד כי לא איברי סהדי אלא לשיקרא אסרו חכמים משום שלא יכתוב אבל קדושין ויבום וכן דין לא היה נכלל בכלל הגזירה כיון שאי פשר להיות נעשה בלא עדים או בלא ב"ד לא שייך הגזירה של מקח וממכר כמו דמותרין שנים לקרות בשבת דהאחד יזכיר את חבירו נהי דבדבר רשות סובר המ"א (סי' רע"ה ס"ק ה') דאסור בשנים וכל משא ומתן הוא בשנים אבל קדושין ויבום וחליצה הוא דבר מצוה ואינו דומה לשאר מקח וממכר כי נצריך לגמור הענין העדים או הב"ד רק חכמים אסרו גם אותן הדברים משום שמא יכתוב דהיינו שהבעל יכתוב שטר אירוסין או הדיין הפס"ד דיכול להיות נכתב באחד ובזה ניחא דשביק רש"י דיכתוב הטענות כי הטענות צריך שלשה כי שנים שדנו נקרא עכ"פ