חידושי מהרא"ך חלק א קי

הדבר למחשבה לזה יש לומר כיון דביום שנתנה התורה נעשה חירות מיצר הרע וחירות ממלאך המות כמו שדרשו חז"ל אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם על הזמן ההוא ואם היה נשאר באותו יקר היה באמת נקבע היום טוב על יום המעשה אך כאשר נתקלקל הדבר, חזר הדבר למחשבה וכאשר מחשבתו ודיבור ית"ש היה על ו' בסיון נקבע היו"ט בששי בסיון והנה בתורה לא הוזכר החג מחמת מתן תורה רק בהקריבכם מנחה חדשה כי התורה היא המעשה אשר יעשה אדם וחי בהם והמעשה של נתינת התורה היה בז' בסיון ובתפלה אנו מזכירין מתן תורה כי התפלה עולה במקום מחשבה והמחשבה היה על ו' סיון:

והנה בהא דאמרינן הוסיף משה יום אחד מדעתו דדרש היום כמחר מה מחר לילה עמו ולילה דהאידנא נפיק והקשה התוס' דא"כ לא היה מדעתו דהא דרשא דרש וכן הקשו על הא דאמרינן ששיבר הלוחות מדעתו דדרש ק"ו מה פסח שהוא אחת ממצות התורה וכו' א"כ דרש ק"ו וק"ו ניתן לדרוש ולא היה מדעתו:

ואפשר לומר דהנה בנדרים (דף ל"ח) אמרו לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו ומשה נהג טובת עין ונתנה לישראל והקשו בש"ס על הא מימרא ומסיק פלפולא דאורייתא פירוש רש"י חריפות התורה להבין דבר מתוך זה לא ניתן רק למשה משמע דאי לא הוה משה נוהג טובת עין ליתנה לישראל לא היה ישראל אותו חלק והמצות היוצאין מפלפולא דאורייתא רק למשה ולזרעו כי נתקדשו הכהנים בהרבה מצות שלא נצטוו ישראל עליהם והיו אותן מצות היוצאים מפלפולא דהיינו להבין דבר מתוך דבר רק למשה ולזרעו והנה רק פלפולא דאורייתא ניתן למשה ולזרעו אבל תורה שבכתב ותורה שבעל פה לפרש דברי תורה ניתן לכל ישראל כי לא תמצא בתורה מצוה אחת בכל צרכם שניהם תאומות כי אינו מפורש בתורה מצות תפילין וסוכה וכדומה כמו שהאריך אבן העזרא בהקדמה לתורה רק פלפולא דאורייתא אשר אדם דן מעצמו להבין דבר מתוך דבר ניתן למשה ונהג טובת עין ונתנה לישראל כאשר הש"י לא רצה ליתן לישראל רק תורה שבכתב ותורה שבע"פ צוה על הפרשה שני ימים ומשה כשנהג טובת עין ונתן גם החלק להבין דבר מתוך דבר גם כן לישראל ונתקדשו גם באותן מצות שנובעין ויוצאין מתוך פלפול צוה על הפרשת עוד יום אחד כי דרש מה מחר לילה עמו אף היום לילה עמו ולילה דהאידנא נפיק זה הוא מתוך פלפול להבין דבר מתוך דבר ופירש מדעתו מרצונו כי היה הדבר תלוי ברצונו אם ליתן לישראל אותן המצות ואותו חלק שבתורה כי אם לא היה נתקדשה בקדושה זו לא היו צריכין להפרשת יום שלישי והבן:

והנה הא דלא נתנה פלפולא דאורייתא רק למשה מבואר בזוהר ובמדרש דתורה שבעל פה השיג משה מדעתו ואחר זה נתן לו הש"י כל מפתחות גנזי החכמה העליונה כמו שפירש הרא"ש שם כי כל השכליות רמוזים בכתב התורה צורת האותיות הכל נתנה לו ועיין בנזר הקודש פ' בראשית (דף י"ב) ונראה הכוונה דתורה שבעל פה השיג משה מדעתו היינו שדן ק"ו מעצמו ופירש מן האשה ושיבר הלוחות ואח"ז נתנה לו מאתו ית"ש בכל השגות והוא נוהג טובת עין ונתנה לישראל ול"ק קושית התוספות כיון דדרש ק"ו מה נקרא מדעתו דהא ק"ו ניתנה לידרש כיון דשבירת הלוחות היה לטובתן של ישראל שלא יעשו כל כך כמבואר במדרש (פ' כי תשא) כמה וכמה ענינים ואם לא נהג משה טובת עין ליתן לישראל שיהיה להם חלק בפלפולא דאורייתא לא היה מקום לשבירת הלוחות כשאינו שייך להם אותו חלק כלל אך כאשר מדעתו ורצונו נהג טובת עין ליתן לישראל אותו חלק היה בכחו לשברם ולפטור אותם מהדין והבן:

והנה מקושית התוספות יש להוכיח שסברו כדעת (מהר"ש מקינון) ודלא כס' (קרבן אהרן) שהקשו אמאי לא מני ר' ישמעאל בי"ג מדות שהתורה נדרשת היקש היינו שני דברים וגם שני נושאים בכתוב אחד להשוותם יחד כגון אחיך העברי או העבריה ותירץ דהיקש בכלל גזירה שוה כי גזירה הוא מלשון מונח שוה דהיינו השוואה המונחת מנותן התורה והיא משני פנים א' כאשר תניח התורה תיבה אחת בשני ענינים אשר לא היה צריך אליה בב' הענינים או באחד מהם אז נאמר שאין זה אלא להשוות שניהם כאחד כדי שילמדו זה מזה והשני כאשר משוה שני נושאים בחברם אותם יחד בפסוק אחד וזה נקרא היקש ולשיטתו לא מקשים תוספות כלום דהדרש היום כמחר הוה היקש ואי אמרינן דהיקש הוא בכלל גזירה שוה כאשר היה הדיבור עוד קודם מתן תורה וגזירה שוה אין אדם דן מעצמו אלא ודאי דתוספות סוברים כמ"ש בס' כריתות דהיקש הוה כאילו כתוב בפי' בחורה ולזה לא חשב ר' ישמעאל למדה כי ר"י אינו חשוב רק אותן שהתורה נדרשת ולא מה שכתוב בפירוש עיין תוס' סוכה (דף מ"א) ד"ה ר"י סובר לא מקשינן:

והנה בגוף קושית התוספות נראה דהנה בקדשים הלילה הולך אחר היום ובשאר דברים היום הולך אחר הלילה וילפי מקרא ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וקודם מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום כמו דכתיב יום ולילה לא ישבותו מעיקרא יום ואח"כ לילה ולזה היה מקום לומר היום ולילה שלאחריו עמו ומחר גם כן עם הלילה של אחריו ומשה מדעתו אמר מה מחר לילה עמו דהיינו לילה שלפניו ולילה של אחריו אף היום לילה שלפניו ולילה של אחריו והקב"ה הסכים עמו דלא אתא שכינה עד צפרא דשבתא והיום הולך אחר הלילה:

נשלם הלכות פסח בעזרת השי"ת הלכות יום טוב סימן תקו סעיף ד המפריש חלה ביו"ט והיא טמאה לא יאפה אותה ולא ישרפנה שאין שורפין קדשים ביו"ט אלא מניחה עד ערב ושורפה:

הנה איתא בש"ס פסחים (דף מ"ז) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא יקרא לה שם עד שתאפה פירש"י עד שתאפה תחלה דאכתי כל חדא חזיא ליה דמפריש מכל חדא פורתא ולאחר אפיה אם רצה יפריש חלה שלימה על כולן וקסבר ר"א דסל מצטרפין לחלה דהנה בהא דחלה אחת אף שיש בה פורתא דאינו ראוי לאכילה מותר לאפות לכתחילה ושני חלות אם יש אחת שאינו ראוי לאכילה אסור לו לאפות דהנה לשיטת רש"י דמן התורה אפיה ובישול מותר ביו"ט אף בדבר שאין בו צורך כלל מטעם מתוך שהותרה לצורך ואינו בכלל לא תעשה מלאכה רק מדרבנן אסור יש לומר דלא אמרו חכמים בחד טרחא ובחד מלאכה ואפילו לשיטת הפוסקים דבדבר שאין בו צורך כלל אסור מדאורייתא מ"מ בחד מלאכה וחד טרחא מותר דהר"ן בביצה בסוגיא ממלא אשה קדירה בשר כתב מיהא משמע דלרבות בשעורא ביו"ט מותר מיהו איכא למידק מדמבעיא לן במנחות חולה שאמדוהו לשני גרוגרות ואיכא שתי גרוגרות בשתי עוקצין ותלתא בעוקץ אחד הוה מייתינן שתים דחזיא לחולה או דלמא שלשה מייתינן דממעט בבצירה ועד כאן לא מבעיא לן אלא כה"ג דבשתים בשני עוקצין איכא רובא בצירה אבל שנים בעוקץ אחד ושלשה בעוקץ אחד פשיטא דשתים מייתינן מוכח דלרבוי בשעורא אסור תירץ ר"י דבשבת איסור, סקילה אסור אבל ביו"ט דאיסור לאו הקילו ע"ש מכלל דסבירא ליה דרובא בשעורא בשבת לא מיתסר אלא מדרבנן ותמהני דא"כ מאי קמבעיא פשיטא דשלש מייתינן דרובא בשעורא לא מיתסר אלא מדרבנן ורבוי בצירה מיתסר מדאורייתא ונראה דרובא שעורא בשבת אסור מדאורייתא דשבת