חידושי מהרא"ך חלק א קז

ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין וכן הביא הרמב"ם (בפ"ב מה' שביתת עשור) בכה"ג בענין צירוף משקין דאם יש מתחילת שתי' ראשונה עד סוף שתי' אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין לשיעור וכן (בפי"ד מה' מ"א) כשהמחה חמץ או חלב או ששתה מן הדם מצטרף כדי שיעור הרביעית וכן בתרומה כתב (בפ"י מה' תרומות) דמצטרף בשתיית רביעית והקשו הראשונים מהא דפרק אמרו לו (דף י"ג) דכל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית בכדי א"פ וכן קשה לי (דבפ"ה מה' נזירות) כתב דאם שרה פתו ביין פי' רביעית יין בכדי פרס מן הפת יאכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין ה"ז לוקה וקשה דהא אם הי' שותה כעין הרביעית יין לא הי' מצטרף בכדי א"פ רק ברביעית ואמאי מצטרף בפרס:

ונראה דהלכה למ"מ הי' דמשקין מצטרפין ברביעית כמו אכילה בכדי א"פ אך הדברים שחייבין דוקא ברביעית אי אפשר לומר דמיצטרף בשיעור רביעית מן התחלת השתי' עד סוף דהא צריך לשתות רביעית ואי אפשר בהפסקה וע"כ דהלמ"מ דמצטרף בשיעור רביעית לבד בשתי' הרביעית ורביעית ושיעור שהי' רביעית הוא שלשה ביצים דהוא שיעור פרס לשיטת הרמב"ם א"כ בנזיר דצריך לשתות רביעית שפיר כתב דמצטרף בא"פ. דהיינו כשתיית רביעית וכשהיית רביעית ובתרומה דהשיעור הוא כזית הוא מצטרף בשיעור רביעית וכן ביוה"כ פחות מרביעית כמלא לוגמא מצטרף בשיעור רביעית ולפ"ז לא קשה מכריתות דאכילת טמאין מצטרפין בכדי א"פ כיון דלא גזרו רק כששותה רביעית ודומה לאיסורי נזיר דהוא באכילת פרס והא (דבפי"ד מה' מ"א) כתב דברביעית סתם יין אינו מצטרף רק בשיעור רביעית כיון דאיסורו אינו אלא מדרבנן לא ס"ל להחמיר דיצטרף בא"פ כנלענ"ד בהאי ענינא:

סימן תעז סעיף א ואחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד:

הנה עיין בט"ז ובמ"א (ס"ק א') בשם המהרי"ל דלכתחלה יקח ב' זיתים אחד לפסח ואחד לזכר למצה הנאכלת עמה ולכל הפחות לא מעט מכזית ויאכל בהסיבה ויהי' זהיר לאכול קודם חצות ולא יאכל ולא ישתה אחר האפיקומן ולא יאכל בשני מקומות ולא יאכלנו אכילה גסה ואם שכח ולא אכל עד שנטל מים האחרונים או שאמר [רבותי מיר וועלין בענטשין] אוכל אפיקומן בלא ברכת המוציא דאתכא דרחמנא סמכינן ואם נזכר אחר שבירך ברכת המזון ועדיין לא בירך בורא פה"ג על הכוס יטול ידיו ומברך המוציא ויאכל אפיקומן ויחזור ויברך ברכת המזון על אותו כוס ואם נזכר לאחר שבירך על הכוס יטול ידיו ויברך המוציא ומברך ברכת המזון בלא כוס ואם נאבד האפיקומן יאכל כזית או שני זיתים מצה שמורה אחרת:

סימן תעט אמר המעתיק כאשר עמדנו בסימן זה בענין ברכת המזון ושלא להוציא הסימן חלק עלה על רעיוני לכתוב בסימן זה בענין ברכת המזון דבר מאאמו"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל שהוא מענין הגדה ולא מענין הלכה ואעפ"כ לא אמנע מלכתוב מפני ב' טעמים א) שמצאתי בחיבור זכרון נפלאות ב) מאמר אבות דר' נתן ואני אומר הראשונים שהיו עשירים מתאוין לשמוע הלכה ואחרונים שהן עניים מתאוין לשמוע אגדה ואנחנו מהדורות האחרונים נגררים תמיד לשמוע דברי אגדה ונפת תטפנה כדבש על לב השומע והוא מהות טוב ועי"ז העמדתי בזה הסימן עוד הפעם הגדה הזה כי הוא דבר נפלא ויהי' מתקיים על לב האיש שיראה הדבר הנחמד הזאת עוד הפעם:

והנה איתא בברכת המזון בחן ובחסד וברחמים. דהנה חיי האדם נחלקי' לשלשה חלקים שני עלי' ושני עמידה ושני ירידה שני עליה הם השנים עד שיגיע לימי גדלות ואין אדם עושה מעשים כאלו אשר יגיע לו חלף עבודתם המזונות ופרנסה וגם אינו עושה מעשים רעים אשר מהראוי שיקפח פרנסתו אין אדם צריך חסד גדול והש"י נותן לו מצד החן ובימי עמידה אשר טבעו בחוזק ורתיחת דמו והיצר חזק לעשות מעשים כאלו אשר מדת הדין מקטרג, שמהראוי שיקפח פרנסתו הש"י זן אותו ממדת החסד שהוא לרעים ולטובים ובימי הירידה אשר רות האדם נח מרתיחתו והיצר אינו בוער בקרבו כ"כ ודואג על איבוד ימיו ואינו עושה מעשים כאלו אשר ראוי לו שיקופת פרנסתו אך גם אין בכוחו עוד לעשות מעשים כאלו אשר ראוי לו על פי מעשיו הפרנסה הש"י זן אותו במדת הרחמים כי הרחמים אפשר לאדם לזכות במעשיו כאשר האדם מרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים אבל החסד הוא מהש"י המשפיע טוב וחסד מצדו:

סימן תפט דיני חדש סעיף א אסור לאכול חדש אף בזמן הזה בין לחם בין קלי ובין כרמל עד תחלת ליל י"ת בניסן ובארץ ישראל עד תחלת י"ז בניסן:

הנה כבר האריכו האחרונים ומלמדין זכות על אשר נוהגין היתר בדבר אשר הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והמחבר הם מן המחמירין אשר חדש נוהג מדאורייתא בחוץ לארץ וקשה להקל מכח פלפול של הלכה נגד דעת רוב ראשונים כי לכל הקושיות שערי תירוצים לא ננעלו ועיקר היסוד של ההיתר מה שהוציא הב"ח דנהי דנוהג בחו"ל מ"מ אינו נוהג בשל אחרים והוכיח דכן הוא דעת הרמב"ם (דבפ"י מה' מעשר שני) כתב דערלה נוהג אף בשל אחרים וגבי חדש לא כתב דנוהג אלמא דבחדש אין אסור אלא בשל ישראל אלא שהתוס' קדושין (דף ל"ו) כתבו דמשמע בירושלמי דחדש נוהג אף בשאינו ישראל דפריך עלה ממתניתין דקתני אף החדש אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה בשאינו של ישראל משמע דחדש נוהג בשאינו של ישראל וכתב הב"ח דקושית הירושלמי הוא רק אליבא דת"ק דקאמר חוץ מן הערלה וכלאים אמאי לא קתני חלה ג"כ ומשני לפי שאינו נוהג בשאינו של ישראל כמו ערלה וכלאים לכך לא קתני והא דלא תני ר"א חלה כדתני חדש היינו משום דבחלה לא פליג הת"ק אלא דחדש ס"ל לת"ק דאינו נוהג בחוץ לארץ אפי' בשל ישראל וקאמר ר"א דחדש אסור וכתב שהוציא הדבר לפני ארי' דבי עילאי מהר"ל מפראג ושארי גדולים ולא היה מי שסותר את דבריו וכל האחרונים עמדו עליו לתמוה מנ"ל לר"א דת"ק פליג בחדש דלמא גם הת"ק סובר דחדש נוהג בחו"ל והא דלא קתני כיון דאינו נוהג בשאינו של ישראל ועוד דהא הירושלמי הקשה כן במס' ערלה (פ"ג) דתנן במתניתין החדש אסור מן התורה ערלה הלכה וכלאים מד"ס למה לא תנינן אף חלה עמהן א"ל לא אתינן מתניתין אלא דבר שהוא נוהג בישראל ובשאינו ישראל וחלה אינו נוהג אלא בשל ישראל כדכתיב ראשית עריסותיכם ושם קשה אמאי קתני כלל חדש דנוהג אם אינו נוהג רק בשל ישראל לפי תירוצו של הירושלמי:

לענ"ד נראה להעמיד דברי הב"ח דהנה כבר הקשו האחרונים דהש"ס בקדושין (דף ל"ז) הקשה מאי תלויה ומאי אינה תלויה דתלה רחמנא בביאה הרי תפילין ופטר חמור דתלה רחמנא בביאה ונוהג בח"ל ולפי שיטת הירושלמי לא קשה דהא פטר חמור אינו נוהג רק בשל ישראל. ולזה נראה דהנה לכאורה צריך להבין כיון דהמשנה אתי לאשמעינן מה דנוהג בח"ל מה איכפת ליה דאינו נוהג בשאינו ישראל מ"מ צריך לאשמעינן דנוהג בשל ישראל ונראה דקושית הירושלמי כיון דמצות התלויות