חידושי מהרא"ך חלק א קד

ואשמעינן דהלכתא כרבנן אלא דאמר מוציא, מאי קא משמע לן והלכתא דקיימא לן כרבנן וכתבו תוס' אע"פ דמוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע בירושלמי מפרש טעמא כדי שלא לערב האותיות כגון העולם מוציא עיין שם בתוס' שדחקו דהא בלחם מי יש גם כן עירוב אותיות:

בעניי היה נראה דכוונת הש"ס על פי מה דאיתא בזוהר פ' תרומה (דף קס"ח) מאי טעמא המוציא ולא מוציא דהא כתוב בורא שמים ולא כתיב הבורא עושה ארץ ולא כתיב העושה ארץ מאי טעמא הכא המוציא אלא כל מילין דאינון מרזא דעלמא עילאי סתירא ואסתתרה ה' מתמן לאחזאה דהא בעלמא גניזא וסתירא איהו וכל אלו דאתגלייא יתיר כתיב בה' דכתיב המוציא במספר צבאם הקורא למי הים כולהו מרזא דעלמא תתאה איהו עיין שם במקדש מלך כי אות ד' מורה על מדת המלכות:

ועוד י"ל דכתיב כי ביה ה' צור עולמים בי' עלמא עילאה ובה"א עולם הזה ולזה פסקינן כרבנן המוציא:

המהרי"ל בנתיבות כתב וקשה הרי לחם לא יצא מן הארץ כי לא נעשה לחם כ"א ע"י מעשה אדם טחן ולש ואפה אך אמרינן בש"ס סוף כתובות עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת והכוונה כאשר יהיה זמן התיקון ותצא האדמה מהקללה שנתקללה עבור האדם אז תקבל האדמה השפע מן הש"י בשלימות גמור והיה יוצא בשלימות ולא יהיה צריך שום תיקון כי בשביל חטא האדם נתקללה האדמה ואינה מוכנת לקבל הברכה העליונה ולאחר התיקון תצא מן הקללה ותקבל הברכה והשפע בשלימות גמור להוציא המזון בשלימות וכיון שכן יהיה אחר התיקון מכש"כ שהיה כן קודם החטא וכיון שלעתיד לחזור שיהיה כמו שהיה אמרו היום אם בקולו תשמעו והיכן כל יום ויום שיצא לחם מן הארץ טבעו אנשי כנה"ג הברכה מלשון מה שהיה קודם החטא באשר כן עתיד להיות למען אשר יזכור איש הישראלי בשעת אכילתו מה החטא גרם אשר כמה יגיעות יגע אדה"ר חרש וזרע וקצר ובידכם לתקן אם בקולו תשמעו ובכל דרכיך דעהו:

ומה שתיקנו כל הברכות בלשון בורא שהוא יש מאין ובלחם תיקנו בלשון המוציא שהוא יש מיש כמו המוציא מחבירו עליו הראיה נראה דהנה בחובת הלבבות וברירה נבוכים כתבו כל מה שתראו קושית הענין וכבדות ההשגה ובני אדם הוא המותרות כי ההכרחי בקל יגיע אל האדם במעט טורח וצריך שנבחן ענין המציאות כי כל אשר הענין יותר הכרחי לבע"ח נמצא ביותר ההכרח לבע"ח הוא האויר ובלעדו בל יחיה הוא בכל מקום בלי טורח מים צריך לאדם תמצא מים בכל מקום יותר בזול ועניני מזון ולחם נמצא יותר משאר מותרות ע"ש. והנה כאשר גזרה רצונו ית"ש שלא יהיה לאדם קיום בלי מזון נתן תיכף בבריאת העולם אשר תוציא הארץ לחם בלי טרח ויגיעה א"כ הוצאת המזון הלחם הוא בכלל הבריאה ולזה תיקנו על הלחם לשון המוציא להורות כי נברא הארץ להוציא לחם ולא היה הבריאה בפני עצמו רק שנכלל בבריאת העולם אבל יין ופירות שהם מהמותרות ואינו נגזר אחר בריאת העולם תקנו לשון בורא להורות שהיה בריאה חדשה וכן נמצא בברכות בורא נפשות רבות וחסרונן דהיינו ההכרחי על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי א"כ חסרון נכלל בבריאת הנפשות:

סעיף א יאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה:

והנה בענין ברכת המוציא אשר תיקנו יש מהן בלשון על המצות ויש בהן בלמ"ד דעת הרמב"ם (בפ"א מהלכות ברכות) כל המצות שאדם עושה לעצמו מברך בלמ"ד להניח תפילין להתעטף בציצית וכל שעושה ע"י שליח השליח מברך על קביעת המזוזה כאשר מניח מזוזה עבור אחר וברכה שמברך לעצמו ולאחרים כאשר המצוה אינה חובה כמו עירובי חצירות מברך בעל והרא"ש בשם הראבי"ה כתב דכל מצות שיכולין להעשות ע"י השליח מברכין בעל ואותן מצות שאין יכולין להיות ע"י שלית כגון ישיבת סוכה הנחת תפילין מברך בלמ"ד ואות המצות שבאפשרי לעשות ע"י שליח כמו מילה גם כשאבי הב מל מברך בעל כי לא חילקו חכמים בברכות ורבינו תם מחלק במצות שיש שהות בעשייתן כמו הנחת תפילין וישיבת סוכה מברכין בלמ"ד ומצות שאין בעשייתן שהות מברך בעל והנה לשיטת הרמב"ם וכן לשיטת הראבי"ה קשה דאמאי מברכינן על אכילת מצה על אכילת מרור ובש"ס בערבי פסחים (דף קי"ד ע"ב) מברך בורא פרי האדמה לאכול מרור אפשר לומר לאכול אינו משמע רק כזית דסתם אכילה בכזית ותוס' במס' ר"ה (דף כ"ח) ד"ה מנא תימרא כתבו כשאוכל פסח כמה זיתים מצה אין זה בל תוסיף דעשיית מצוה פעמים אינו בבל תוסיף נראה מפורש דאכילה אינו במשמע רק כזית והו"א דאם אכל יותר יעבור בבל תוסיף וכתבו דלא שייך בל תוסיף בעשיית מצוה כמה פעמים:

הנה אנן אכלינן מצה בפני עצמו ומרור בפני עצמו ומצה ומרור בכריכה אכילת מצה ואכילת מרור פטרינן הכריכה מברך כמו שמבואר (בסי' זה) שלא להפסיק בו הברכות לאכילת הכריכה ולזה אין מברכין לאכול שאינו במשמע רק כזית ומברכינן על אכילת שמשמע איזה אכילה אך עדיין צריך להבין מדוע בפסח כתב ג"כ הרמב"ם דמברכין על אכילת פסח ולא לאכול פסח ולזה נראה דהנה המרש"ל מדמה אכילת מצה לאכילת איסור כמו באיסור אם אכל כזית מלקינן ליה ואם אכל יותר עושה יותר איסור כמו כן אכילת מצה אם אכל כזית יוצא ואם אוכל יותר עושה יותר מצוה וכן הרמב"ם כתב אם אכל כזית מצה יצא שמש שאכל כזית מצה יצא מוכח דאם אכל יותר עושה יותר מצוה ולזה כתב דמהראוי לאכול בלילה ראשונה כל המצה שיאכל בהסיבה כי אכילת מצה של מצוה צריך הסיבה א"כ גם בפסח אם אכל כזית יוצא ואם אכל יותר עושה יותר מצוה אינו מברך לאכול דהיה משמע רק כזית ומברך על אכילת פסח דהיינו אכילות הרבה לאכול הנוספת על כזית אינה מצוה שהיא מחויבת מברך בעל רק זה בפסח ובמצה דכתיב בתורה אכילה אם אכל כזית יצא ואם אכל יותר עושה מצוה יותר אבל במרור לא כתיב בתורה אכילה כי על מצות ומרורים יאכלוהו הוא על קרבן הפסח ואין צריך מן התורה כזית לא שייך לומר דאם אכל יותר עושה מצוה יותר ולזה אמרו בש"ס פסחים דמברכין לאכול ולא על אכילת:

וגם לפמ"ש כיון דאנן אכלינן מצה ומרור בפ"ע ומצה ומרור בכריכה מברכינן בעל והש"ס פסחים הוא למאן דא"צ לאכול מרור בכריכה והא דכתב הרמב"ם בסוף (ה' תרומה) ומברכינן אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה ולא מברכינן על אכילת תרומה הוא כמ"ש הרא"ש מברכינן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ולא על הכניסו בבריתו כי הברכה זו נתקנה להודות להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו בכל פעם שיבא לידינו ולא על מצוה זו לבדו שהוא עושה מברכינן בלמ"ד:

ונראה שמובן יותר עפ"ז מ"ש רבינו תם דכתב כשהמצוה הוא בשיהוי כמו תפילין ציצית וישיבת הסוכה מברכינן בלמ"ד והטעם נראה כי הלמ"ד מורה על להבא יותר מעל דהא בעל פליגי ובלמ"ד מודים וכיון דהלמ"ד על להבא לזה ברכת להכניסו הוא לא על מצוה זו רק על כל זמן שיבוא המצוה לידו מברכינן בלמ"ד דהברכה היא ברכת שבח ולזה כשמברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו כל זמן שיהא המצוה בידו מברך בלמ"ד:

ובסברת ר"ת ניחא דבחנוכה מברכינן בלמ"ד להדליק ובקריאת מגילה על קריאת המגילה דהנה במס' מגילה (דף י"ט ע"א) ר"י סובר דאם קרא מאיש יהודי יצא ר"י סובר מאחר הדברים האלה ואנן פסקינן דאינו יוצא רק כשקורא כולו א"כ כל קריאת המגילה אינו רק מצוה אחת ואין כאן תוספת המצוה מברכינן בעל אבל בחנוכה המצוה בהדלקה ותוספת מצוה בזמן משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק