חידושי מהרא"ך חלק א קג

מנין ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה ר"ל שהוא צוה לזכור כמו שאמר זכור את יום השבת וכיון דהמצוה הוא כפי צמוח לשון המספר ודי לפעמים בדיבור אחד לא תקנו ברכה ומה שרוצה לדמות לניסא דאחשורש קשה דא"כ יהיה צריך לספר יציאת מצרים מס"ת כמו מגילה דצריך שרטוט וכתב אשורית ואין לדמות מצות בסיפור יציאת מצרים לניסא דאחשורש כי ניסא דאחשורש עיקר מצוה נתקן על הציבור ותיקנו לספר כל הנס מתוך הכתב אבל יצ"מ מחויב כל יחיד לזכור סגי בזכרון כן נראה לישב דעת הראשונים:

והנה מו"ח הגאון זצ"ל תירץ דבכל דיבור שתיקנו ברכה בגוף המצוה לא תיקנו ברכה על צווי העשיות כי אינו בדין לתקן ברכה על ברכה דבהמ"ז דאורייתא ולא תיקנו לברך אשר קדשנו לברך ברכת המזון וכיון שתיקנו על הגאולה והוא ברכת אשר גאלנו לא תקנו עוד ברכה אחר על זה:

והנה עדיין יש לעיין אמאי לא תיקנו ברכה על ק"ש והרא"ש ריש ברכות שכתב דאם יוצא ידי חובתו של ק"ש שחייב לקרוא בלילה בק"ש שעל מטתו כתב רב עמרם דיברך אשר קדשנו וצונו לקרוא ק"ש נדחה מהלכה וק"ש אינה ברכה:

ולענ"ד נראה די"ל דלא מצינו ברכה רק על מצות שהוא במעשה ולא על מצות שהוא באמונה ובדיבור והטעם דהעקרים (במאמר ג' פ"ד) כתב דאדם הוא מורכב מגוף ונפש צריך שיקנה שלמות ע"י מעשה מורכבים פועל גופני והשכלה נפשיית שהוא הכוונה עשייתם ע"ש:

והנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש המשכלת ונפש המדברת אשר יש לה יתר שאת מבע"ח ומצד הדיבור והשכל הוא אדם ובאו בתורה מצות שהם רק במחשבה כמו מצות אנכי ה' אלהיך להאמין שיש בורא מנהיג ומשגיח להאמין באחדות וכדומה ומצות התלויין בדיבור כמו לימוד התורה והק"ש ובהמ"ז ויציאת מצרים וכדומה ומצות התלויין במעשה הוא לתקן כל שלשה חלקי האדם הגוף והדיבור והמחשבה:

ודעת הרבה הראשונים דמצות א"צ כוונה כי קנה אדם השלימות כל השלשה חלקים במצות התלוין בהם במצות התלוין במחשבה נפש המושכלת במצות תלוין בדיבור נפש המדברת במצות התלוין במעשה את הגוף והרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקי' דמצות צריכות כונה כי השלימות ע"י הדיבור והמעשה צריך להיות בהשכלה נפשיית שיכוין העושה לעבוד ה' ולעשות רצונו וכשתעיין במנין המצות שהמצות תלוין במעשה רבו יותר מהמצות התלוין בדיבור ומצות התלוין בדיבור רבו יותר ממצות התלוין במחשבה. והטעם נראה דהיותר שלם במעלה ישיג שלימותו בפעולות מועטים כמו שכתב החובת הלבבות (פ"ז משאר הפרישות) שחנוך ונח אברהם יצחק יעקב היה שכלם זך ויצרם חלש ורצונם היה נמשכת אחר שכלם המעט מן המצות עם אמונת לבבם היה מספיק להם בשלימות עבודת אלהים ולא היו צריכין אל הפרישות היוצאין מדרך השוה וכאשר כבשו כנען ונכנסו בארצם והתעצמו בטובה וביקשו מזון המותרות מאכל ומשתה משגל והבנין כל אשר נתוספה ארץ לישב יוסיף השכל חרבן וכל אשר נתחזקו התאות נחלש השכל מהשיג עצה נכונה והצטרכו אל הפרישות חזקה יעמדו נגד חושיהם ע"ש וכיון דכל מי שהוא יותר שלם יצטרך פעולות מעטים להשיג שלימותו נתנו השלשה חלקי מצות התלוין במחשבה בדיבור ובמעשה לתקן שלשה חלקי האדם הגוף והנפש המשכלת לכל אחד כפי מעלתו לנפש השכליית מצות מעטים וע"י מנות אלו משיג שלימותו ולנפש המדברת יתר מצות פעולות להשיג שלמותו להגוף עוד יותר ויותר להשיג השלימות וכ"כ בעל העקרים הנ"ל דהיותר תומר צריך יותר פעולות להשיג שלימות:

והנה אנשי כנסת הגדולה ראו עוד יותר אשר השכל עומד ליחרב אמרו עשו סיג לתורה והוסיפו סייגים ונדרים והמה ראו אשר שפלות המדרגה מנפש המדברת המשוקע בגוף מתחילת לידתו אין די בהמצות התלוים בדיבור לקנות שלימות הנצרך לו כי כפי חומר העב מועטים המה וגם מיעוט הכונה בהם תקנו אשר בכל מצוה ממעשה הגוף יתקן הדיבור גם כן ותקנו על כל מצוה ומצוה ברכה ומתוקן במצות מעשה הגוף כל השלשה חלקים הגוף במעשה והדיבור בברכה והמשכלת בכוונה לצאת ידי מצוה ולזה בהמצוה אשר גוף המצוה הוא בדיבור ונותן לשלימות נפש המדוברת לא תקנו ברכה והא דמברכים ברכת התורה על עסק התורה לשיטת הרמב"ן ברכת התורה הוא מדאורייתא כמו ברכת המזון ולהרמב"ם דסובר שהוא מדרבנן והוא בכלל כל הברכות שהם מדרבנן נראה דהא דעל מצות דרבנן תקנו ברכות על הלל מגילה ספירת העומר הטעם דהנה בש"ס שבת פ' במה מדליקין (דף כ"ג) היכן צונו פירש רש"י והא לאו מדאורייתא הוא אמר ר' אויא דכתיב לא תסור ודברי חכמים צריכין חיזוק ותקנו הברכה בלשון וצונו להזכיר אשר גם המצוה ההיא שהם תיקנו הוא בכלל וצונו והנה לימוד התורה לא נמצא מפורש רק דלמדו מלשון ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך תקנו וצונו לשמוע להם מלאו דלא תסור והא דמברכין על ברכת כהנים נראה דשם הוא ברכת הודאה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן והוסיפו גם כן לברך וצונו לברך את עמו ישראל באהבה להזהיר הכהנים מה דאיתא בזוהר כל כהן דלא רחים עמו או עמו לא מרחמין ליה לא ישא את כפיו כמ"ש המ"א (סי' קנ"ז):

ועוד יש לומר כי מבואר בפרד"ס שכתב כי פעולת הדברים הגשמים כולם להם מבוא רמז בדברים הרוחנים ובהאחז הפעולה הגשמית יתעורר הרוחניות מרוחני לרוחני עד השורש הנעלם ולזה לכל פעולה הגשמית יתלוה הרוחני שהוא הדיבור והבל פה ולמעלה מזה עוד המחשבה וג' מדריגות בדבר הא' במעשה הב' בדיבור והג' במחשבה זה דק מזה ומזה יסודה כי המעשה הגשמית יעלה ענינים במקום עשיה לבדו ועל זה נאמר ששת ימים תעבוד ועשית וזהו בסוד עשי' שהוא במקום שבו מקבלים הנפשות אשר מנוחתם שכרם והוא לבוש יתהוה ממעשה המצות הגשמיים והנפש מדורה אחר הפטירה בעולם עשיה כמבואר (בשער הנשמה) והדיבור שהוא יותר דק הבל בפה הוא בעולם היצירה שם גן עדן התחתון ששם מנוחת הרוחות ומהקולות ומהדברים נעשה להם לבוש והוא חלוקא דרבנן בגן עדן במקום מנוחת הרוחות והמחשבה שהוא השכל דקה יותר ומורכב על המעשה והדיבור נעשה לבוש נשמות במקום הבריאה שהוא כסא הכבוד עכ"ל:

ואנשי כנסת הגדולה ראו אשר עניני העולם וחומריות והתאוות השכל נתמעט והמעשים אשר נעשו במצות אינם מחשבה נכונה הראוי ומעלה בלא כוונה רוחניות הוא כגוף בלא נשמה ואי אפשר שיהיה נעשה לבוש כראוי אל הנפש במדור הנפשות ותיקנו ברכה אשר קדשנו לעורר הקדושה העליונה בהבל פה ויזכה אל תיקון שלשה הדברים וכאשר המצוה הוא בדיבור ונתעורר בהבל פה במדור הרוחות לא תקנו ברכה ובמצות דרבנן תיקנו גם על הדיבור שיתעורר השורש הנעלה הרוחני אשר המצוה לשמוע דברי חכמים והמצוה יש לה שורש בהתורה שאל אביך ויגדך לא תסור:

סימן תעה סעיף א ויטול ידיו ויברך על נטילת ידים ויקח המצות כסדר שהניחם הפרוסה בין שתי השלימות ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה וכו':

הנה גרסינן בש"ס ברכות (דף ל"ה) משתבחי ליה רבנן לר' זירא את רב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות אפיקו ליה ריפתא פתח ואמר מוציא אמר זה שאומרים עליו דאדם גדול ובקי בברכות בשלמא אי אמר המוציא אשמעינן טעמא