חידושי מהרא"ך חלק א קא

המ"א כתב (בסי' תע"ד ס"ק ו') שאוכל קריין אינו מברך עליו כלל שאין דרך לאכלו כמות שהוא ומ"מ לוקחין למרור אע"פ שאינו ראוי לאכילה כלל ויוצאין ידי חובתן וכן מוכח דהא הרמב"ם (בפי"ד מה' מאכלות אסורות) כתב דאם עירב לענה באוכל הוה שלא כדרך אכילתו ובש"ע (סימן זה) פסקו דאם אין לו אחד מאלו ירקות יקח לענה וע"כ דמרור הוה כדרך אכילתו אם לא נשתנה מברייתו וגם דברי ת' בית אפרים (סי' מ"ג) דחוקים מאד עפ"י פירש"י מכ"ש כיון דמבואר בש"ס דאפי' אם לא חשיב שינוי לענין הברכה מ"מ לא נפיק ידי מרור אם נשתנה מברייתו ולקיים המנהג ואפשר לומר דדוקא גרגלידא דליפתא נשתנה בפרימנה ולא תמכא כמ"ש הוא בעצמו דמוללין י"ל דבתמכא שהוא קריין יש בו טעם מרירות דהא יש בו טעם מרירות דהא יוצאין בו ויש בו חריפות המלילה הוא להפיג החריפות ולא המרירות ואם הפיג החריפות מורגש יותר טעם המרירות ולא נשתנה טעמא לכן מצוה מן המובחר ליקח לאטוגא כמ"ש (בשו"ת חכם צבי) ושלאטין הוא בכלל לאטוגא (פרי מגדים סי' תע"ג) וכן הוא המנהג מו"ח הגאון זצ"ל ולא לחזור אחר מה שהוא מרור ביותר לאטוגא כן שמו בכל הלשונות מצוה לבלוע כזית מרוסק בבת אתת ובדיעבד יצא באכילת מעט מעט ובלבד שלא ישהה יותר מכדי א"פ. ויכול לערב שלאטין ולאטונא ותמכא לאכול מהם כזית כי הכל מצטרפין לכזית:

והנה בש"ס ברכות (דף ל"ח) דרש ר"ח משום רבינו שלקות מברך עליהם ב"פ האדמה ומפלפל הש"ס בזה והביא דההוא תרמסא דשלקי לו שבעה זמנין בקדירה ואכלו לי' בקינוח סעודה אתו ושאלו לר"י ואמר להו מברכינן ב"פ האדמה מתיב ר' יצחק בר' שמואל ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ויוצא בהן בקלח שלהן אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ואי ס"ד במלתייהו קאי שלוקים אמאי לא שאני התם דבעינן טעם מרור וליכא והקשה הצל"ח מדוע המתין הש"ס להקשות ממתניתין עד לבסוף ולא הקשה תיכף בתחלת הסוגיא:

ונראה הנה דעת התוס' דשליקה הוא יותר מבשול והרמב"ם בפי' המשניות דתרומה כתב דשלקות אינו כל כך מבושל ובר"ן ובתוס' ר"פ הנודר מן המבושל (דף מ"ט) כתבו דאין להחליט הדבר לפעמים שלוק יותר מן מבושל ולפעמים מבושל יותר מן שלוק ע"ש והנה כדאמר שלקות מברכין עליהם ב"פ האדמה או שלוק יותר מן מבושל נראה דעל בישול פשיטא דאמר ב"פ האדמה רק אפילו בשלוק אומר ב"פ האדמה ואי אמרינן דשלוק פחות מן המבושל א"כ במבושל אומר שהכל ובמתניתין דקתני לא שלוקין היינו במבושל הרבה דאי לא הוה מתניתין זו ואין צריך לומר זו כמבואר בתוס' פסחים (דף ל"ט) ולא היה אפשר להקשות דשלוק כזה משתנה לברכה אבל אחר שמביא הש"ס דההוא דתורמסא דשלקי ליה שבעה זמנין בקדירה ואמר ר"י דמברך ב"פ האדמה מוכח דגם על שליקה יותר מן בישול מברך ב"פ האדמה הקשה שפיר אמאי אין יוצאין במרור שלוק:

סעיף ה לא כבושים עיין במ"א (ס"ק י"ד) שהביא בשם מהרי"ו ז"ל ובשם מהרר"א שנסתפק כיון דמרור איתקש למצה וגזל פסול אם כן לא יעקור ישראל המרור מן הקרקע כמ"ש (סימן תרמ"ט) ועיין (סי' תע"ג) מ"ש שם הא דלא יעקור ישראל המרור מן הקרקע:

והנה מקור הדין הזה מהא דאמרו בש"ס סוכה (דף ל') אמר ר' הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מכותים לא תגזזו אתון אלא ליגזזו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בעלים בידייהו וש"ר בידייכו דסתם כותים גזלנא ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת הילכך ליגזזו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בעלים בידייהו וש"ר בידייכו והנה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש השמיטו הא מימרא וכבר עמד הט"ז בזה:

ולענ"ד נראה דהנה הש"ך בחה"מ (י' רל"ז) הא דאיתא שם במה דברים אמורים בשאין שופטים כדי שיוכל להוציא שדהו אבל, אם יש שופטים ודאי נתיאש והקשה דהא (סי' שע"א) מבואר דלא מהני יאוש בקרקע ולענ"ד נראה דהרמ"א גופא מתרץ (בסי' שע"א) קושי' דכתוב ע"ל (סי' רל"ו) אם לקחה מגזלן עובד כוכבים מהני דיני והיינו דמחלק בין גזלן ישראל לגזלן עובד כוכבים והוא דהנה תוס' סוכה (דף ל') כתבו הא דלא מהני יאוש בקרקע אינו מצד הסברא דכיון דקרקע עומדת לעולם רק דילפינן מקרא דקרקע אינה נגזלת ולר"א דל"ל כלל ופרט וכלל קרקע שוה למטלטלין א"כ איך ס"ד לומר דבגזלן עובד כוכבים אין הקרקע נגזלת דהא התורה לישאל נאמר וגזה"כ הוא במיעוט כלל ופרט וכלל שלא יהיה נגזלת ולא שייך כלל בגזלן דעלמא והא דהזהיר ר"ה היינו דוקא שקנה מכותי וס"ל דכותים גרי אמת הן ונתמעט קרקע מגזילה א"כ לפי פסק הלכתא דכותים גירי אריות נינהו ואינן כלל בכלל גרים השמיטו האי דינא דכשלקח מגזלן עובד כוכבים א"צ כלל ליזהר דקרקע נגזלת ובלא"ה אין נ"מ לדינא כאשר כתבו האחרונים כיון שבעל הקרקע ויש לו שטר העשוי בערכאות ומלכא אמר מאן דאית ליה דסקא ליטול ארעא ודינא דמלכותא דינא והקרקע שלו:

והנה רש"י פירש דסתם כותים גזלי ארעתא נינהו דגזלי מישראל והקשה עליה דהא גזל נכרי אסור מדאורייתא ונראה דהנה שיטת הרמב"ם דיאוש וש"ר דקנה מ"מ צריך להחזיר הדמים ע"כ דסובר הרמב"ם דזה שיור בקנין כאשר האריך בקצה"ח והנה להפוסקים דס"ל דקנין דרבנן לא מהני שיהיה שלו מדאורייתא ולמאן דסובר דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה כשקנה האתרוג במשיכה לא מיקרי לכם מדאורייתא וכן ראיתי במחנה אפרים שכתב (בהלכות מכירה) דמה שנוהגים האידנא שקונים אתרוג למצוה והדמים פורעים לאחר החג דלא יאות עבדין דכל כמה שלא נתן את הדמים לא קנאו זה אלא מדרבנן ואנן בעינן לכם שיהיה שלכם מדאורייתא עכ"ל א"כ מאי מהני דקני בש"ר כיון דלא נתן הדמים להנגזל ולא עדיף בעל ש"ר מן לוקח שאינו נותן דמים רק משיכה דאינו שלו מדאורייתא ועיין תוס' פ' השוכר (דף ע"א) דבמקום דאיכא כסף ומאן דאמר כסף קונה ליכא שום קנין רק מעות ובגדולי תרומה כתב דגם רש"י סובר כהרמב"ם דבעל ש"ר צריך להחזיר הדמים להנגזל עיין שער המלך ולזה פרש"י דחיישינן דגזל מישראל אבל מנכרי לא חיישינן כלל דגזל ורש"י סובר דישראל מישראל קנה במשיכה ולזה מהני שפיר הש"ר דלהוי שלו מדאורייתא אבל אי הוה חיישינן דגזלו מנכרים לא קנה רק בכסף כמבואר בש"ך (יו"ד סי' ש"ך) לענין מכירת הבכור לא מהני ג"כ במאי דקנה ביאוש וש"ר כיון דלא נתן הדמים להנכרי:

ומה שיש מקום המנהג שלוקחין אתרוג בהקפה דהא לדעת הרבה ראשונים דקנין דרבנן לא מהני שיהיה שלו מדאורייתא נראה כיון דדעת הרבה פוסקים דמשיכה קונה ודעת הרבה פוסקים דקנין דרבנן מהני שיהיה שלו מדאורייתא הוה ס"ס בפלוגתא דרבוותא:

ועוד נראה דהנה דעת הראב"ד הוא בח"מ (סי' קי"ט ס"ק ח') דהיכי דכתב שט"ח עליו ומקדשה בו דמקודשת ולא איכפת לן במאי בכסף אגיד גביה א"כ לכאורה כל מוכר ולוקח דנהי דלא נתן המעות רק דקונה במשיכה נאמר כיון דמחויב לשלם לו מעות הוה כמו שנתן לו שט"ח על עצמו דהוה קנין מעות דקני מדאורייתא כי מה לי אם כתב שטר על המעות או דחייב לו לשלם מן הדין אך דהא ליתא דהא אינו חייב לו דמים כלל כיון דלא קנה במשיכה רק דחפץ הוא גבי ולא מעות אך כיון דתיקנו חכמים דמשיכה קונה לא גרע מאשר חייב עצמו בממון לאחד בלא תנאי אע"פ שלא היה חייב לו כלום ה"ז חייב כמבואר בח"מ (סי' מ') א"כ במשיכות החפץ חייב עצמו במעות להמוכר הוה כמו דנתן לו שט"ח אדמי דקנה מדאורייתא והוא שלו מדאורייתא אך לכתחלה במקום דאפשר מהראוי שלא להכניס עצמו בספיקא דדינא דשיטת הרמב"ן