חמדת שלמה חלק ב צז

ולכאורה נראה להביא ראי' מזה לשיטת הראב"ד דס"ל אליבא דאמת דאשכחן פלוגתא דתנאי אם לפי מדה או לפ"ד משלם מוקמי' מתני' דפסחים אליבא דהלכתא דחמץ בפסח אסור בהנאה ואפ"ה בשוגג חייב משום דלפי מדה משלם ובמזיד פטור משום דלא שוה כלום ולא משום קלב"מ וא"כ ל"ק התם כלל מדאגבי' קני' אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל אליבא דאמת מוקמי' ג"כ למתני' כריה"ג ומש"ה פסק דלפ"ד משלם הדרי' הקושי' הנ"ל לר"ח ועיי' בכ"מ פ"י מה' תרומות דאינו מבואר כ"כ די"ל דאף דמוקמי' באמת מתני' לפי מדה אפ"ה הלכתא כר"ע וראב"י דס"ל לפי דמים משלם רק דלכאורה ל"מ כן [וכ"מ לשון הראב"ד דאי ס"ל למתני' לפי מדה משלם וודאי אית לן למפסק כן רק דס"ל להרמב"ם דמתני' אתי כריה"ג] דא"כ מנ"ל למדחי סתמא דמתני' מהלכתא אבל אי מוקמי' כריה"ג א"ש דבזה פסק הגמ' בהדי' דלא כריה"ג ולפי"ז הדרי' הקושי' לשיטת הרמב"ם לר"א הא ע"כ צריך לבוא לאוקימתא דמצי לאהדורי ע"י הדחק על מתני' דפסחים

ואפשר לומר לפמ"ש תוס' בד"ה דמצי לאהדורי ע"י הדחק דאז לא הי' שו"פ וליכא למימר מדאגבי' קני' רק דחייב לשלם משום הנאתו כיון דעכ"פ שוי פחות משו"פ וע"כ מגלגלין עליו את הכל כמו גבי זה נהנה וזל"ח ולפי"ז צ"ל לפמ"ש תוס' דה"נ הוי מצי לאקשויי בפסחים בע"כ דאליבא דאמת ניחא כמו שתי' הגמ' הכא מתרצינן ג"כ בפסחי' ולכאור' נהי דהכא אמרי' אף שאינו שו"פ אפ"ה צריך לשלם הנאת גרונו כיון דבעלים היו יכולים ג"כ להנות אותו הנאה עצמו אף דלדידהו לא הי' שו"פ אפ"ה מגלגלין את הכל משא"כ בחמץ נהי דמתני' אתי כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה מ"מ כיון דאסור באכילה ול"ה ראוי לבעלים להנאת גרונו כלל לכאורה הי' נראה דאין כאן שום חיוב על הנאת גרונו וא"כ קשה התם אף אליבא דאמת מדאגבי' קני' וליכא למימר כתי' דהכא וצ"ל דתוס' ס"ל אף שהבעלים אינם יכולי' להנות אותו הנאה אפ"ה כיון דלדידהו עכ"פ שוה פחות משו"פ צריך זה שאכלו לשלם כל הנאתו אך לפי"ז י"ל קושי' התוס' דהתם בפסחים מצינן למימר דמיירי בתרומה שאף בעין אינה שוה רק פחות משו"פ כיון דאינה ראוי' רק להסיקה תחת תבשילו כיון דאסורה בהנאה ולהסקה י"ל דא"ש רק פחות משו"פ וא"כ ל"ש לומר מדאגבי' קני' דאז ל"ש רק פחות משו"פ וא"ח בהגבהתה באחריותה ואיך שייך מדאגבי' קני' רק כשאכלה ולאכילה שו"פ ואף דאסורה באכילה מ"מ כיון שאכלה נהנה ממנה פרוטה רק כיון דהחיוב אתי בשעת אכילה דאיכא הנאת גרונו אמרי' שפיר קלב"מ וא"ש תי' דר"א דל"ב לאוקמי במצי לאהדורי ע"י הדחק ע"כ תי' קרע שיראין ושם בפסחים ל"צ לאוקמי במצי לאהדורי ע"י הדחק די"ל כמ"ש ולפי"ז א"ש ג"כ פסק הרמב"ם הנ"ל כיון דאף לר"א מצינן לאוקמי כאוקימתא דאביי דהתם, אך נראה דלשיטת הרמב"ם ליתא לתי' זה דהרמב"ם פסק בהדי' דהאוכל ת"ט א"צ לשלם דק דמי עצים א"כ מוכח אף שהי' לזה הנאת גרונו יותר מדמי עצים אפ"ה א"צ לשלם רק מה שהפסידו ועי' בכ"מ שציין ע"ז גמ' דפסחים והן אמת לשיטת התוס' אין סתירה מהתם די"ל דהפ"י כיון דראוי להסקה מגלגלין עליו את הכל אבל לשיטת הרמב"ם דפסק להדי' דא"מ רק ד"ע ובע"כ צ"ל או דל"ל ס' תוס' לגמרי וא"צ לשלם רק מה שהזיקו וס"ל בפירושא דמצי לאהדורי ע"י הדחק כפי' ריצב"א והר"ח שהביאו תוס' או דס"ל לחלק כמש"ל דכיון שהבעלים עצמם היו יכולים להנות ג"כ ע"י אכילה ע"כ צריך לשלם כל הנאתו משא"כ בת"ט דלא הי' ראוי להנאות אכילה כלל לבעלים עכ"פ הדרי' הקושי' הנ"ל לדוכתי' דקשה לר"א מתני' דפסחים לשיטת הרמב"ם דס"ל אליבא דאמת לפי דמים משלם

אמנם נ"ל לפי"מ שהקשו תוס' ד"ה אנוס הוא לוקמי שמרצונו הניח לחבירו לתחוב תוך פיו וס"ל לתוס' דהוא לא קני לי' כיון דחבירו תפיס בי' עד דל"מ לאהדורי וא"ח רק על הנאת גרונו ואז חייב מיתה הואיל ומדעת הניח לתחוב ותי' תוס' דאפי' על הנאת גרונו פטור בזה וריצב"א תי' דאפ"ה קני מה שבפיו והוי כמו שנים שהגביהו מציאה ועי' בש"מ שהקשה לשיטת הריצב"א דאכתי הומ"ל דמיירי בהניח לתחוב ונ"מ להמחצית השני שלא קנה הוא וא"ס רק בשביל ההנאה וע"כ לאביי קלב"מ ולרבא מיתה ביד"ש א"פ ועיי"ש מה שתי' ולע"ד דבריו קשים להבין והי' נראה כיון דקנה לעולם מחצה א"כ קמא קמא דמטי לבית הבליעה קנה אח"כ מהנשאר בפיו המחצית הנשאר וכן לעולם א"כ לעולם קדמה קניתו לאכילתו וע"כ הקשה הגמ' שפיר חוץ המשהו האחרון ומסתמא אז כבר סילק הראשון ידיו גם י"ל דמסתמא אז לא יכול התוחב לנתקו להביאו אצלו וע"כ אז לא מהני תפיסתו כיון דאפי' בגט לא מעכב תפיסה כזו ועי"ש בתו' היטב אמנם לכאור' קשה על הריטב"א הא אי' פ"ק דמציעא בשנים שגנבו וכו' ה"ט משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ולולי זה ל"מ הגבהתו לחבירו משום אשלד"ע עי"ש וכיון שכן הכא בתחב לו חבירו ל"ש לומר מגו דזכי דהא כבר קנה מתחלה קודם שנתנו לתוך פיו ש"ח וא"כ לענין זה שיקנה זה שתחבוהו לתוך פיו י"ל שפיר דלא קני לי' כיון דהתוחב אוחז בו במקצת ול"מ הגבהת חבירו לו משום דאשלד"ע וצ"ע ע"ד הריצב"א וצ"ל כיון שהתוחב כבר קני לי' וממילא אינו ברשות בעלים לא מחשיב עבירה מה שקונה השני ממנו דלגבי זה ל"ש לאו דל"ת דעיקר הלאו הוא כשמוציאו מרשות בעלים כמו דאי' לקמן בהגונב כיס בשבת וזה כבר יצא מרשות בעלים וכמו דקי"ל אין הגונב אחה"ג משלם תשלומי כפל כ"נ לשיטת הריצב"א, ועי' בקצה"ח סי ל"ד

ולפי"ז י"ל קושי' התוס' דל"מ להקשות על מתני' דפסחים דהתם שפיר מצינן למימר דתחב לי' חבירו מדעתו כקושי' התוס' ול"ק לי' כלל וליכא למימר כתי' הריצב"א דהוי כשנים שהגבי' מציאה דהתם בחמץ דבקניתו עובר על ב"י [ויל"ע בזה על שיטת האחרונים דס"ל החמץ ש"י עובר אף בלא קנין ול"ב שיהי' שלו רק בחמץ של א"י ועי' בהג"ה לקמן] א"כ ודאי דהוי ד"ע ול"מ הגבהת חבירו לשיקנה זה כיון דהוי לד"ע וע"כ ל"ק וא"ח רק על הנאת גרונו וע"כ אמרי' קלב"מ משא"כ בתרומה כאן הקשה הגמ' שפיר דקני לי' כתי' הריצב"א, ובזה י"ל קושי' רש"י בפסחים שהקשה לתי' אביי לאשמועי' בתרומה גרידתא ותי' רש"י דמשום רישא נקט לה לאשמועי' דחמץ בפסח ב"ד כריה"ג ולכאורה ק"ק כיון דאשכחן פלוגתא דתנאי אי לפי מדה משלם א"כ עדיין מצינן למטעי דחמץ אסור בהנאה רק לפ"מ משלם ולפמ"ש י"ל בפשיטות דבתרומה לחוד ל"מ לאשמועי' די"ל מדאגבי' קני כקושי' הגמ' אבל בחמץ א"ש די"ל דל"ש מדאגבי' הואיל ועבר על ב"י ע"כ ל"מ לו חבירו משום אשלד"ע ועי' בח"מ סי' ל"ד ס"ז בהג"ה ובקצה"ח שם ובתשו' הריב"ש **(הג"ה

ודע דלפמ"ש דהואיל ועבר על ב"י ל"ש מדאגבי' קני' משום אשלד"ע יש להוכיח דח"ש אסור לענין ב"י דלפמ"ש שאינו קונה רק המחצית ואח"כ בא ג"כ הקני', קודם האכילה במחצית השני ולעולם אינו קונה כזית בב"א וא"נ דלענין ב"י לא נאסר ח"ש ל"ש לומר אשלד"ע והדרי הקושיא לדוכתי' נימא מדאגבי' קני', אבל אי נימא דח"ש אסור בב"י א"ש, ולפ"ז י"ל מה דקשה על אוקימתא דמוקי מתניתין כריה"ג וקשיא סתמא אסתמא דלעיל סתם לן דחמץ בפסח אסור בהנאה ועי' לקמן בפנים דל"ה סתמא דעיקר מאי דקמ"ל הוא לפ"ד משלם דאל"כ ל"ש קלב"מ, עי' לקמן במ"ש בישוב פי' המשניות עם מ"ש הרמב"ם בחבורו וע"כ ל"מ למנקט דברי ריה"ג דאפשר דריה"ג ס"ל לפי"מ משלם או דלא ס"ל כר"נ ב"ה רק דעדיין קשה דלפ"ז אין נ"מ לן בדינא דמתניתין לענין חמץ רק לענין תרומה ובתרומות