חמדת שלמה חלק ב צג

העדים ובין בלא הוחזקה רק ע"י אותן העדים דבמיתה לעולם ל"ת אפי' בהוחזקה משום כ"מ שהאמינה ובגי' לעולם תצא משום דל"ה מיגו כתי' התוס' אך לפי"ז כיון דמיירי בכל גוונא ובלא הוחזקה בא"א בע"מ הוו העדים פסולי' כקושי' הר"ן וגם המגו הוי מגו מעלייתא תקשי בע"א מת ל"ל תנשא וצ"ל דעכ"פ לכתחלה ל"ת משום חומרא דלזות שפתים כיון שיש כאן הכחשה בין העדים וא"כ מיושב קושי' הרמב"ן דאי הוי מוקי לה בב"א הי' קשה בלא הוחזקה ל"ל תנשא וצריכן ג"כ לבוא לטעמא דלזות וגם הי' לצדדין דבהוחזקה ל"א ל"ת רק בנשאת לא"ע ובלא הוחזקה לכ"ע ל"ת וזה ודאי דוחק ע"כ מוקי לה בזה אח"ז ול"ה לצדדין ובחששא דלזות אין יתור דלעולם צריכין לבא לחששא דלזות מיהו הי' אפשר לומר דברישא ל"ק קושי' התוס' כלל דליהמן במגו די"ל שהיא א"י כלום שמת בעלה וע"כ ממילא תהי' אסורה כיון שהיא יודעת שהיא א"א וע"כ ל"ה קושי' התוס' רק אבבא דע"א נתגרשה דמסתמא יודעת אם קבלה הגט ויכולה היא בעצמה לומר נתגרשתי ותהי' נאמנת אם לא יעיד העד השני האומר שנתגרשה כיון דלא הוחזקה רק ע"י אך לפי"ז ממילא קושי' הרמב"ן לק"מ דבב"א אי אפשר להתירה רק באומרת ברי לי וכיון דמיירי באמרה ברי לי קשה בלא הוחזקה תנשא לכתחילה אם לא לשיטת רש"י דס"ל ברי אל"נ מהני הואיל והוא ספק לדידן אבל אם לא היה העד מעיד ודאי דל"מ וע"כ אין לו מגו ברישא אך הרמב"ם ס"ל דבעי ברי ממש וא"כ ממ"נ ל"ק קושית הרמב"ן, ולפמש"ל לפי' רש"י בהא דשמואל יבמות פ"ח ע"ב ממילא אין מקום לדינו של הרמב"ם, אך לכאור' לשיטת הרמב"ם כ"ז ליתא, עי' בב"ש סי' קנ"ב שכתב דמהרמב"ם פי"ב מה"ג משמע דאפי' מכחישין על הגירושין לגמרי אפ"ה תצא וע"כ דס"ל תי' אחר על קושית הר"ן דע"כ א' פסול וגם על הקושיא ליהמן במגו דאב"ש דלפמ"ש הא בהא תליא דהיכא דליכא למיתלי בטעות ל"א שרוצה לפסלה מכהונה וא"כ נסתר תי' הנ"ל

והנה צריך להבין קושית הר"ן על הרמב"ם למה ל"א דא' מהן פסול וא"כ לא נתחזקה בא"א וגם קו' התוס' והר"ן ליהמן במגו דאב"ש, והנה לקושי' התו' י"ל ע"פ מ"ש הרמב"ם בא' אומר נתקדשה והיא מכחשת תנשא לכתחי' ואם ע"א נתקדשה וע"א ל"נ ל"ת וא"נ ל"ת הואיל והיא מכחישתו, ועי' בהשגות שתמה עליו כיון דהכחשתה לבד מהני שתנשא לכתחי' מכש"כ אם יש עוד ע"א שמכחיש ג"כ וע"כ כ' בא וקבל דבר אמת דסוגיא מיירי בא"י כגון שאמר אבי' קדשה, ועי' בר"ן שתמה ג"כ על הרמב"ם והרה"מ כ' ליישב דעת הר"מ דס"ל דיותר מועיל הכחשתה אם אין לה מסייע ממה שיש לה עד המסייע וע"כ יכולה להעיז יותר מש"ה לכתחי' ל"ת, ולפ"ז י"ל קושי' התוס' ליהמן במיגו דאב"ש וי"ל הואיל ויש כאן ע"א שאומר ל"נ אולי לא תוכל להעיז נגדו ולהכחישו ע"כ אומר הוא ג"כ נתגרשה כדי שתוכל להעיז ואין כאן מיגו ולפ"ז י"ל דה"ה בע"א מת וע"א ל"מ שייך ג"כ התי' הנ"ל דאין לו מגו להעד האומר מת אולי לא תוכל להכחיש העד האומר ל"מ ועדיין נסתר תי' הנ"ל דאין לה היתר בב"א רק לא"מ אף בלא הוחזקה בא"א וקשה קושית הרמב"ן דהו"ל לאוקמי בב"א, אך לכאורה י"ל לפ"ז למה נקט בברייתא ע"א נתגרשה וע"א ל"נ ל"ל נקט ע"א מת וע"א ל"מ דהוי רבותא טפי דאפי' בע"מ אפ"ה תצא, ואם נאמר כשיטת הרמב"ם דלא"מ לא תצא אתי שפיר די"ל דלא פסיקא ליה למתני תצא דלא' מעדי' ל"ת

אך לפ"ז נשאר הקושיא של הרמב"ן על אביי דלעיל, אך י"ל בגוף קושית הר"ן הא דא' מהם פסול ולענ"ד י"ל בדעת הרמב"ם דע"א המעיד על גירושין שקר לא נפסל כלל כיון דאין תועלת בעדותו כלל וכמו שאין חייב ק"ש רק בעד מיתה הואיל ויש תועלת בעדותו א"כ י"ל דלא מיקרי עדות שקר דאין כאן ת"ע, [ועי' בש"כ סי' ל"א ואו"ת שם שרוצה להוכיח דהרמב"ם ס"ל כספיקת חכמי בריסק דמוכחש מע"א לא נפסל ויכולים להעיד ביחד ולקמן אכתוב בזה אי"ה] ואף למ"ש דיש תועלת בדבריו שתוכל להעיז נגד העד השני מ"מ אין תו"ע על דבריו וי"ל דלא מפסל בכך ואע"ג דאיכא למיחוש שיבא עוד אחד ויאמר שנתגרשה מ"מ בשביל זה לא מפסל בפרט אם יודע שבאמת ל"נ מה"ת לחוש שיבוא עוד עד שקר ומכש"כ לשיטת הר"ן פ' מי שאחזו דענייני אישות דמי לד"נ ול"מ עדות מיוחדת א"כ י"ל שאם יבוא עוד א' לא יעיד עמו וממילא אין תועלת בעדותו וע"כ לא נפסל דהוי כמו שאמר חוץ לב"ד כיון דאף הב"ד אין מקבלים עדותו ובעניותי אם לא אמרה הר"ן בפשיטות היה הדבר צריך תלמוד ואם נאמר כן ביישוב דברי הרמב"ם הדבר ברור דזה ל"ש רק בעד גירושין משא"כ בעד מיתה דע"א נאמן בלא הכחשה שפיר מפסל אם אומר שקר ומיושב הקושי' הנ"ל דלא מצי למיתני בעד אומר מת ועד אומר ל"מ כיון דממ"נ א' נפסל לא נתחזקה בא"א רק ע"פ אחד וע"כ ממילא ל"ת וממילא מיושב קושי' הרמב"ן הנ"ל דל"מ לאוקמי בב"א כיון דמיירי אף בלא הוחזקה קשה למה ל"ת לכתחי' וע"כ צריך לבוא לחששא דלזות ולאוקמי לצדדין כמש"ל ע"כ יותר עדיף לאוקמי בזא"ז לפי פירוש הרמב"ן דלאביי מיירי בזה אח"ז וכבר כ' לעיל הנראה לפע"ד דאביי מוקי לה בב"א לשיטת ר"י דירושלמי וממילא ל"ק על הרמב"ם כלל ודוק

ולהבין מדוע לא פי' הרמב"ם כפי' הראב"ד דמיירי באינה מכחשת י"ל דאי אמרי' דרישא מיירי דוקא באינה מכחשת דאי מכחשת היתה מותרת להנשא לכתחי' כשיטת הראב"ד והרמב"ן א"כ מסתמא הסיפא בגירושין מיירי ג"כ שא"י ולפ"ז היה קשה למה נקט ע"א ל"נ הא אפי' אם הי' מעיד רק על הקידושין ומהגירושין א"י היה ג"כ הדין תצא דל"ל כתי' הנ"ל דהיה להעד מיגו דא"ב שתיק כיון שהיא א"י מהגירושין היתה אסורה ע"פ העד האומר נתקדשה כיון דהיא אינה מכחשת, וא"ל דהיה נאמן במגו דלא נתקדשה כיון דמיירי שהיא א"י ע"כ צ"ל שא"י לא מהקי' ולא מהגי' דאם יודעת מהקי' רק מהגי' א"י לא היה צ"ל תרווייהו בא"א קמסהדי ת"ל כיון שיודעת שהיא א"א צריכה ב' עדים להתיר לה וע"כ שא"י כלום א"כ עדיין קשה ל"ל יהיה נאמן במגו דא"ב אמר לא נתקדשה וע"כ צ"ל איזהו טעם דל"ה מגו, ובאמת לכאורה לא ידעתי למה ל"ה מגו וא"נ דל"ה מגו קשה ל"ל העד שאמר ל"נ בשלמא לפי' הרמב"ם דכולה מיירי שהיא מכחשת א"ש דלולי העד שאמר ל"נ היה העד נאמן במיגו דא"ב שתיק דכיון שלא היה עדות ברורה שנתקדש' רק הע"א היתה היא נאמנת לומר נתגרשתי במגו שהיתה אומרת לא נתקדשתי כין דאין כאן רק ע"א היתה נאמנת וא"ל לשיטת הרמב"ם כיון דע"כ צ"ל דהוי העזה להכחיש העד דמש"ה אם אין לה עד מסייע והיא מכחשת את העד תנשא לכתחי' ואם יש לה ע"מ ל"ת כמ"ש הרה"מ וא"כ אף לשיטת הרמב"ם אין להעד מיגו דא"ב שתיק והיתה היא נאמנת לומר נתגרשתי במגו דל"נ הא הוי העזה להכחיש העד, אמנם נראה פשוט כיון דהעד האומר נתקדשה אפי' בשותקת א"נ מדינא דאין דבש"ע פחות מב' רק משום חומרא וע"כ במגו כ"ד נאמנת לומר נתגרשתי, וכ"מ ממתניתין דתני אם יש עדים משמע דאם יש ע"א נאמנת לומר ג"א במגו דהיתה מכחשת העד אבל אם העד השני אומר ל"נ שוב אין להעד מיגו דאי בעי שתיק כיון דהוי אשת איש גמורה ע"י ב"ע אין להאמין העד שאומר במגו דאי בעי שתיק דדלמא ירא שלא תוכל להעיז נגד העד האומר ל"נ אבל אם העד השני לא היה מעיד של"נ היה להעד מגו מעליא דאי בעי שתיק והיתה היא נאמנת לומר נתגרשתי ולא היתה צריכה להעיז ואפ"ה היתה נאמנת במגו דלא נתקדשתי כיון דלא היה רק עד אחד על הקידושין אבל