חמדת שלמה חלק ב צא

דאפי' ברי של אחר מהני כיון דאין כאן חזקת איסור או למ"ש התוס' דדייקא מגרעא חזקת א"א י"ל ג"כ דברי של אחר מהני אבל לשיטת הרשב"א דמוקמי' מדאורייתא אחזקה י"ל דל"מ רק הברי של העד הואיל ונתקבל עדותו אבל ברי של אחר לא מהני רק בניסת ואח"כ באו עדים כדמשמע מסוגי' דיבמות ועיין בהר"ן לעיל בסוגיא דעד שלא חתמו מעידן עליו וחותם לפמ"ש לתרץ סוגיא דיבמות הנ"ל דברי מהני אפי' במ"ח מוכח דאפי' ברי של אחר מהני כיון דלא נחית לחלק בין נשאת ואח"כ באו עדים או באו עדים ואחר כך ניסת ודוק

והנה בעיקר הפי' שכ' הרה"מ דכוונת הירושלמי הוא בבא העד ואח"כ ניסת מותרת עכ"פ לאותו העד וכבר כתבתי מה שמוכח מזה דלא כשיטת הר"ן אמנם אחר העיון נ"ל די"ל פי' אחר בירושלמי ויתיישב בזה קו' הרמב"ן על הרמב"ם, למה לא תי' אביי בב"א וניסת ל"ת היינו נשאת לאותו עד, ונראה לפמ"ש תוס' להוכיח דעולא ס"ל דאפי' בב"א אמרינן ג"כ כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כב' מדאמר עולא תני לא היתה שותה ונדחקו לפי זה לעולא ל"ל התירוהו להנשא במתני' דיבמות דתני בא עד וניסת ותי' הואיל דהוי רק מדרבנן ע"כ צריך דוקא התירוה והא דאמר ל"ת מהתירא הראשון הוא לענין דיעבד אבל לכתחילה ל"ת משום לזות ולע"ד אפ"ל דלעולא כמו דס"ל התם דבב"א אין דבריו ש"א במ"ש ה"נ בעד מיתה אמרינן ג"כ אין דבריו ש"א במ"ש אפי' בב"א ולפ"ז י"ל דקושית הגמ' טעמא דניסת הוא אליבא דכ"ע דלעולא גופי' ל"ב אפי' התירוה להנשא ולרחב"א דפליג התם ואמר כאן בב"א עכ"פ ל"ב ניסת ושני הגמ' לא ניסת ממש אלא התירוה להנשא ל"ת מהתירה הראשון והיינו די"ל דכ"ז שלא התירוה חיישי' ללזות שפתים משא"כ בהתירוה כבר י"ל דל"ח ללזות שפתים דיותר איכא למיחוש לזילותא דב"ד מלחוש ללזות שפתי' ואף דקי"ל לזילותא דב"ד ל"ח מ"מ נגד חששא דלזות י"ל דיותר מסתבר לחוש לזילותא דב"ד, והנה בפ' מי שקנא איתא בירושלמי להדי' דר"י ס"ל כעולא דאפי' בב"א א"ש, מעתה י"ל דקושית ר"י בירושלמי הוא כפשטא כיון דס"ל דאפי' בב"א אמרינן כ"מ שהאמינה תורה כו' א"כ אפי' ל"נ היה לה להיות מותרת ונהי די"ל דחכמים החמירו לכתחילה של"ת מ"מ בדיעבד היה לן לומר ל"ת כיון דכ"מ שהאמינה תורה וכו' וע"ז תי' ה"מ רמב"י דכמו דס"ל לרמב"י בתרו"ת בבאו עדים ואח"כ נשאת הואיל ונשאת באיסור תצא ה"נ הואיל ועכ"פ לכתחילה ל"ת ע"כ אפי' בדיעבד תצא ואפשר דס"ל דטעמא של רמב"י הואיל וע"כ צריכין לדיוקא שלה לגרע חזקת א"א כמ"ש התוס' וכיון דחזינן שנשאת באיסור אין לסמוך על דייקא שלה וה"נ בע"א כיון דצריך לדייקא שלה והואיל ונשאת באיסור אין לסמוך על דייקא שלה וא"ל כיון דע"כ צ"ל אע"ג בעלמא אפי' בב"א הראשון הוא כב' והכא לכתחי' החמירו דלמא אפי' בדיעבד החמירו כיון דהא דעד א' נאמן הוא מדרבנן וי"ל הם אמרו וה"א י"ל לפמ"ש הרה"מ להוכיח כשיטת הרמב"ם מדתני במתני' ע"א מת וע"א ל"מ ה"ז ל"ת ולא תנא אם ניסת תצא מוכח דבניסת לא' מעדי' מהני י"ל דלר"י היה ג"כ קשה למה לא תני אם ניסת תצא [ולר"י י"ל דס"ל א"נ ל"ת אפי' נשאת לאחר משום כל מקום שהאמינה תורה אפי' בב"א] א"ו מוכח דעיקר החומרא לא היה רק על לכתחילה רק דעי"ז ממילא א"נ תצא, ולפ"ז י"ל דמתני' לקמן פליגא וס"ל דלא כרמב"י רק כרבנן וע"כ ל"ת וא"נ ל"ת, ובזה מיושב דאמר ר"י זו דברי רמב"י אבל לרבנן כו' ופשטא דלישנא משמע זו ולא ס"ל וקשה כיון דסתם לן תנא כרמב"י ל"ל פסק ר"י כסתם משנה, ולפמ"ש א"ש דסתמא אחרינא ובתראה אשכח דפליג על האי סתמא דתני ל"ת, גם י"ל דרבי לא נחת לפלוגתא וע"כ מלתא דפסיקא נקט דבניסת ואח"כ ב"ע תני ל"ת דהוי ככ"ע ובב"א היכא דל"נ תני ל"ת דהוי ג"כ לכ"ע וממילא הדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים, וכיון דזכינו לדון דר"י ס"ל הא דעולא אפי' בב"א י"ל דאביי מוקי ג"כ אליב' דר"י בב"א ואפ"ה ל"ת אפי' בנשאת לאחר משום דעולא כל מקום שהאמינה תורה, ולכתחילה אסורה משום לזות הואיל ועדיין לא התירוה ומתני' דיבמות דמוקי בגמ' דילן התירוה להנשא י"ל בפשוט ל"ת מהתירה הראשון דאפי' לכתחילה תנשא רק ר"י בירושלמי דלא ניחא לאוקמי התירוה לינשא ומשמע לי' ניסת ממש ע"כ הוצרך לומר משום דעכ"פ לכתחי' ל"ת ע"כ אפי' בדיעבד תצא כס' רמב"י וכמש"ל דשוב לא סמכי' על דייקא שלה וא"כ לדידן דפסקי' דלא כעולא התם רק כרחב"א דלא משבש למתני' וס"ל לחלק בין ב"א לזא"ז שפיר פסק הרמב"ם דבהתירוה לינשא אפי' לזות ליכא ול"ק מאי שמקשין עליו למה השמיט טעמא דלזות וגם קושית הרמב"ן ל"ק לוקי אביי בב"א ולמה לדחוקי בטעמא דלזות ולפמ"ש באמת מוקי לה בב"א ואפ"ה הוצרך טעמא דלזות לשיטת ר"י דס"ל בירושלמי כעולא דכ"מ שהאמינה תורה שייך אפי' בע"א

וממילא מיושב ג"כ קו' הב"ש על הר"ן דהו"ל לשנויי ביבמות בנשאת מעצמה ולפמ"ש דקו' הגמ' הוא לשיטת עולא דס"ל אפי' בב"א אמרי' כ"מ שהאמינה תורה ול"ב נשאת כלל לא הו"מ לשנוי הכי ותי' הגמ' אתי' שפיר גם אליבא דהלכתא דהיכא דהתירוה לנשא ל"א לזות וכמ"ש הרמב"ם ולפ"ז י"ל מאי דאמר כדר"א דאמר ר"א וכ' תוס' שר"א הי' רגיל לומר כן ולפמ"ש י"ל דהי' ידוע דר"א תי' זה על קו' הגמ' יבמות טעמא דנשאת וע"כ דבלא נשאת ולא התירוה אסורה משום לזות לשיטת עולא בעצמו וע"כ אמר כדר"א ועוד יש ראי' מתלמודא דידן ביבמות דשני כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה הוא ועי"ש ברש"י ותוס' שנדחקו דהפי' הוא בצרה לא הוי הכחשה ואי נימא דר"י ס"ל כעולא דאפי' בב"א אמרי' כ"מ שהאמינה תורה ע"א כו' אתיין דברי ר"י כפשטי', והנה הפוסקים פסקו שם כתי' דר"י דלתי' דר"א סתם תנא לסוף כר"מ והו"ל לפסוק כר"מ וצ"ל כיון דלא קאמר תיובתא מוכח דל"ה קושי' כ"כ וכמ"ש הפוסקים כלל זה וצריך להבין למה ל"ה תיובתא ולפמ"ש תוס' דאשה אומרת משמע אפי' צרה ל"ה קושי' כ"כ דאפשר ר"מ ס"ל דלא מיירי מצרה גם י"ל לפמ"ש תוס' בשם הירו' ל"ל תני עד אומר מת ואשה אומרת ל"מ ושני תני דבי רבי כן והר"מ כ' דאין אשה אחת יכולה להכחיש עד כשר והרה"מ כ"כ לשיטת הרמב"ם אף שאינו מבואר כן להדי' וא"כ י"ל דקו' הגמ' דאשה משמע אפי' צרה הוא ממשנה יתירה דאל"כ הו"ל לומר סתם עד אומר מת ועד אומר לא מת וממילא כל עדות משמע וע"כ משמע להגמ' דאתי לאשמועי' אפי' בצרה אך לשיטת הרמב"ם י"ל דאתי לדיוקא דוקא אשה ואשה או עד ועד משא"כ עד ואשה אין האשה יכולה להכחיש איש, ולפ"ז י"ל דקו' הגמ' הוא רק לל"ק דר"נ דס"ל הלך אחר רוב דעות אבל לל"ב דאפי' מאה נשים באיש א' כפו"פ ומוכח דהורע כוחן של נשים נגד עד כשר ממילא אין אשה אחת יכולה להכחיש איש אחר ולא מוכח דמתני' מיירי מצרות ול"ק על ר"י אך. לפמ"ש דר"י סתמא קאמר דאין עד שני יוכל להכחיש עד הראשון מטעם דס"ל כדעולא אין תי' זה מספיק דאפי' אם נימא דמתני' לא מיירי מצרות קשה על ר"י וא"כ הו"ל לפסוק כתירו' דר"א ובפרט למאי דלא קיי"ל כעולא בב"א נסתר תי' ר"י והו"ל לפסוק כר"א וא"כ סתמא כר"מ והו"ל לפסוק כר"מ אך לפמ"ש דלר"נ בל"ב י"ל דאין אשה מכחשת עד כשר י"ל דמתני' אתי לארויי דוקא עד ועד או אשה ואשה א"כ אף לתי' ר"א לא צ"ל סתמא כר"מ והגמ' לא קאמר רק דרך בשלמא אף לל"ק דר"נ, גם יש לקיים תי' דר"י לדינא דרישא אתיא ככ"ע ודוקא במת ונהרג פליג וכמ"ש התוס' שם אבל במת ול"מ אף ר"מ מודה דאין צרה מכחשת עכ"פ למאי דחדית דמת ונהרג גרע ממת ול"מ ונהי דר"מ ס"ל דל"מ ל"ה הכחשה כלל אפי' בעד דעלמא ולא בצרות דס"ל כעולא מ"מ עיקר תי' של ר"י יש לקיים וסיפ'