חמדת שלמה חלק ב צ

לרש"י למה תיהני ברי שלה ע"כ פי' רש"י שאומר' אין לבי נוקפי וא"כ נהי דע"כ צריכין לספק שמא לא מת מ"מ י"ל אע"פ שלא מת מ"מ היא אינה משקרת ואומרת באמת ותמים שלפי אומדנא שלה ודאי מת וע"כ אין עליה חטא ועון ואע"פ שיש לספק שהאומדנא אינה צודקת מ"מ י"ל שאינה משקרת משא"כ אם אמרה מת ע"כ צריכין לספק שמא משקרת וע"כ לא שבקינן לה משא"כ לא' מעידי' הואיל והעיד בב"ד אין אנו צריכים לחוש שמא משקר ודוק

ולכאורה י"ל מקושי' רבא ביבמות דף פ"ח מוקדשתו ה"ד כו' אלא לאו שנשאת לא' מעידי' וקאמרה ברי לי וק' מאי קושי' דלמא קרא אתי למעוטי בנשאת לאחר שאמ' ברי אבל ברי של העד מהני אע"כ דאין לחלק ביניהם ואם ברי של העד מהני ה"ה ברי של אחר מיהו עדיין אפ"ל דנהי דמדאו' אין לחלק מ"מ מדרבנן י"ל דל"א ל"ת רק בנשאת להעד ורבא הקשה שפיר דמדאו' אין סברא לחלק ועוד יש לעי' א"כ דרבא ס"ל כר"ח בב' כתי עדים בהדי סהדי שקרא ל"ל ע"כ לרבא אין עדיפת בנשאת לא' מעידי' או לאחר משא"כ לדידן שפיר י"ל כמו"ש וקצת יש ראי' לזה מדהשמיטו הפוסקים תי' הגמ' איסור כהונה שאני דנ"מ רבתא לדינא דלכהן ל"מ נל"א מעידי' ואע"ג דמשני הגמ' תי' אחרים מ"מ בדאו' הי' לן לחוש לחומרא ולפמ"ש י"ל דלדידן קושי' רבא מעיקרא די"ל דווק' לאחר מיעט קרא אבל לא לא' מעידי', ועפי"ז יש מקום ליישב מאי דק"ל למאי שכ' הרה"מ ראי' לדברי הרמב"ם בעד אומר מת ועד אומר ל"מ אם נשאת לאותו העד ל"ת ותמה הרמב"ן דע"כ ל"א ל"ת רק בתרו"ת אבל בחו"ח ודאי תצא וכ' הרה"מ ראי' להרמב"ם מהירושלמי דיבמות על מתני' בא עד ונשאת ואח"כ בא ע"א ואמר ל"מ ל"ת ואר"י טעמא דבא לאחר שנשאת אבל קודם שנשאת תצא כמאן כרמב"י ומוכח דאין חילוק ולכאורה יפלא על ר"י גופי' מנ"ל לאוקמי מתני' כיחידאי דלמא ע"כ ל"ס לרבנן ל"ת רק בתרו"ת אבל לא בחו"ח כקושי' הרמב"ן דהא בגרושין ודאי הוי דווקא תרו"ת אפי' לשיטת הרמב"ם וכמוכח מקושי' הרמב"ן לוקי אביי בב"א ומוכח דבגי' ל"מ נשאת לא"מ רק בתרו"ת ולפמ"ש דבעי דוקא לא"מ וצ"ל שהי' שלשה והוא דחוק אמנם א"נ דמיירי בפס"ע י"ל דאין דו"ח מעכב כיון דאין כאן עדות כשרה האומרים ל"מ גם אינו פוסל מה שהוא עכשיו נוגע כמו קרובים שנאמנים להכחיש פס"ע וע"כ א"ש אף בשנים וא"ל לפי"ז תיקשי בגי' דבעי ע"כ עדות כשרים וא"כ שם ל"מ בשנים נשאת לא"מ אך לשיטת האגודה דס"ל עידי גי' צריכים דו"ח א"ש דכבר חקרו העדים תיכף כשאמרו נתגרשה ואין צריכין לדו"ח עכשיו ע"כ מהני נל"א מעידי' אפי' בשנים רק בעידי מיתה דא"צ דו"ח רק אח"כ כשיש הכחשה והוי דין מרומה ושוב א"י לדרוש ולחקור העד שנשאה והוי צ"ל דהי' שלשה והוא דחוק אבל אי אמרי' בפס"ע א"ש וא"ל למה נקט שנים כיון דפס"ע כחד חשיבי והוי רק חו"ח הו"ל למנקט עד אומר מת ועד אומר ל"מ די"ל דאתי לאשמועי' דלכתחלה לא תנשא להאומר מת ובחד פשיטא דל"ת משום חשדא ע"כ הוצרך למנקט שנים וכיון דמיירי בפס"ע דאפי' מאה כחד חשיבי ממילא מוכח דבעו"ע אם נשאת לאותו העד ל"ת ואתיין שפיר דברי ר"י בירושלמי ודוק

ולפי"ז יש להוכיח כשיטת רש"י דברי לי אין ל"נ לשיטת הפוסקים דברי שלה מהני להצטרף לרוב דעות בפס"ע עי' בא"ע סי' י"ז וברש"י יבמות דף פ"ח במימרא דשמואל שם ל"ש אלא שאינה מכחישתו ובנ"י שם וא"כ קשה כיון דמיירי בפס"ע והי' אומרת ברי ממש תצטרף דעתה לרוב ולמה צריך נל"א מעדים א"ו מוכח דמיירי באומרת רק אין ל"נ דל"ה ברי ממש אמנם קשה אי מיירי בפס"ע וכיון דהאומרים מת באים ראשונה וניסת ע"י הא קי"ל דל"ת מהתירא הראשון ומותרת לכ"ע ול"צ נל"א מעדי' ומסתמא הא דאמר רב רמב"י אימתי כו' אבל בניסת כו' ל"ת הוי דומי' דל"ת דאמרו חכמים בבאו עדים ואח"כ ניסת דהיינו לא' מעדי' דווקא ובפס"ע שרי' לכ"ע אך י"ל לפי"מ דאי' בע"א סי' י"ז י"א בנשאת שלא עפ"י ב"ד הוי כמו התירו' להנשא והוא דעת הר"ן וכ' הב"ש דהרמב"ן ס"ל דבעי דוקא היתר ב"ד והב"ש הקשה להר"ן ממ"ד ביבמות על מתני' ע"א מת וניסת טעמא דניסת כו' ולהר"ן דלמא קמ"ל ניסת אפי' שלא ברשות ואם נאמר כדעת הרמב"ן י"ל הא דאמר רמב"י ניסת ואח"כ באו ל"ת מיירי בניסת של"ב והוי כמו בב"א רק דאפ"ה ל"ת הואיל וניסת לא' מעדי' והוי שפיר דומי' דל"ת דחכמים, ועפי"ז נ"ל ליישב מאי דתמו' טובא על פי' הרה"מ בירושלמי הנ"ל דקושי' ר"י מאי ארי' ניסת הא אפי' באו עדים קודם שניסת ג"כ ל"ת בנל"א מעדי' מזה רוצה להוכיח כדעת הרמב"ם ולכאורה קשה טובא מאי מקשה הירושלמי דלמא קמ"ל דניסת ואח"כ בא העד אפי' בנשאת לאחר שלא לאותו העד אפ"ה ל"ת כיון שנשאת עפ"י הראשון הו"ל כשנים אך לפמ"ש י"ל דר"י ס"ל דע"כ נשאת היינו שלא ע"י היתר ב"ד דאל"כ ל"ל נשאת ת"ל כיון שהתירו' ע"י עד הא' שוב אין דבריו ש"א במ"ש ולא ניחא לומר ל"נ ממש כדאי' בגמ' דילן וע"כ ס"ל דע"כ הא דתני ניסת ל"ת היינו בנשאת של"ב וס"ל דל"ה כמו התירו' ודלא כשיטת הר"ן וא"כ ע"כ הא דתני במתני' ניסת היינו לא"מ וע"כ הקשה שפיר אפי' ניסת ואח"כ בא העד ג"כ ל"ת בניסת לאותו העד וע"כ הוצרך לומר רמב"י היא וזה נ"ל ברור דלשיטת הרה"מ בפי' הירושלמי מוכח דלא כשיטת הר"ן ועי' בח"מ שם שכ' שלא מצא מי שחולק על הר"ן ולפמ"ש מוכח כן מהרה"מ שוב ראיתי בס' ב"מ כ' ג"כ להוכיח מהרה"מ דלא כשיטת הר"ן וממ"ש הוא יותר מוכרח והיא ראי' שאין עלי' תשובה בעזה"י ודוק

ובמ"ש י"ל קושי' הגאון מוהרא"ב זצ"ל שהביא הפ"י **(הג"ה בעיקר הקושי' י"ל בפשוט דקושי' תוס' איך יתרץ ר"כ התם דס"ל כנס יוציא אך לפמ"ש די"ל שנשאת לאחר היודע לא א' מעידי' ובזה י"ל לכ"ע ליכא חשדא רק דקושי' תוס' על לשון הגמ' לאחד מעידי' אתי שפיר קושי' הגאון הנ"ל הא קי"ל כנס אל יוציא ולר"כ באמת צ"ל שנשאת לאחר היודע: ע"כ)** עמ"ש התוס' הא אסורה להנשא לאותו העד מטעם הרגנוהו ל"י את אשתו והקשה הגאון הנ"ל הא קי"ל כנס אל יוצי' ולפמ"ש י"ל דקושי' התוס' הוא כיון דבמתני' תני ל"ת מסתמא כוונת הבריית' אפי' היכא דליכא חשדא כלל כגון שנשאת לאחר שאומר ברי לי אפ"ה לכתחלה ל"ת ואם נשאת ל"ת דאע"ג דבדיעבד, מהני ברי לי מ"מ לכתחלה לא שבקי' לי' וא"כ מאי דוחקא דגמ' לאוקמי בא' מעדי' דממילא אסורה להנשא משום חשד ולא מוכח כלל דהטעם הוא משום לכתחלה לא סמכי' על הברי ונ"מ לדינא אם מותרת לאחר שאומר ברי לי דבשלמא אי הוי אמרי' כמו"ש דברי של אחר ל"מ א"ש דלאחר ממילא אסורה אפי' בדיעבד אך התוס' י"ל דס"ל דמותרת לינשא לאחר האומר ברי וא"כ מאי דוחקא דגמ' לאוקמי בנשאת לא' מעידי' כן נ"ל נכון בקושי' התוס' ולפ"מ שאכתוב לקמן להסיר תלונת החכם צבי על הגאון מוהרא"ב יהי' נסתר תי' זה שוב ראיתי ביבמות דף צ"ה דקאמר התם תרו"ת נינהו ופי' התוס' דקושי' אמאי תצא דאם אומר ברי לי הו"ל לומר ל"ת והא התם ודאי לא הי' א' מהעדים דהא א"נ להכניס יבמתו כדאי' ס"פ האשה שהלכה ואפ"ה מקשה הגמ' דברי שלו מהני בתרו"ת מיהו עדיין אפ"ל דווקא התם דמיירי בניסת ואח"כ באו עדים שכבר יצאה מחזקת איסור וכדמוכח ע"כ לפום תי' הגמ' יבמות פ"ח ה"מ רמב"י ובניסת ואח"כ ב"ע וכיון דרמב"י מדאו' קאמר דתצא לפי תי' זה כדמוכח מוקדשתו כקושית רבא שם ואפ"ה בניסת ואח"כ ב"ע ל"ת ע"כ טעמא דרמב"י כיון שניסת שוב אין לה חז"א ועי' פ"י בזה ודאי י"ל