חמדת שלמה חלק ב פט

תוס' ד"ה הבא עלי' ואור"ת דחזקת דייקא כו' מכאן הקשה הב"ש סי' קנ"ב על הרמב"ם שפסק בשנים אומרים נתגרשה וב' אומרים ל"נ והיא אומרת שא"י תצא והוולד ס' ממזר ל"ל יהי' ממזר ודאי כיון דל"ש תי' התוס' דדייקא מרעא לחזא"א דהיא בעצמה אומרת שא"י עי"ש ולפענ"ד ליישב דהנה רש"י כ' בקי' דף ס"ו תרו"ת נינהו דהוולד ל"ל חזקה ותוס' הקשו שם דהא קי"ל לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה עי"ש, ונראה עפי"מ שהקשו תוס' ורשב"א במס' חולין דף י"ב בסוגי' מנ"ל דאזלי' ב"ר כיון דאזלי' בתר חזקה ורו"ח רובא עדיף וממילא מוכח דאזלי' ב"ר וכ' הרשב"א דהא דרוב עדיף היינו אחר שידעי' דאזלי' ב"ר והדברים מתמיהים דאכתי מנ"ל דרוב עדיף וע"כ דמסתבר לומר כן דרוב עדיף מחזקה א"כ באותו סברא גופא מוכח דאזלי' ב"ר מכ"ש מחזקה ונראה עפ"מ שתי' הרשב"א קושית התוס' דמש"ה נשאת לא' מעידי' ל"ת ולא מוקמינן לה בחזא"א דאע"ג דאנן מוקמי' לה אחזקה והיו סוקלין ושורפין עלי' מ"מ העד גופי' יכול לומר יודע אני בבירור שמותרת לי עי"ש ולהמתיק הדבר נראה דהא ודאי מאי דאזלי' בתרו"ת בתר חזקה ל"ה מטעם בירור ולומר כיון דחזקה מסייע להנך דאמרי ל"נ ודאי כן הוא הא ודאי ליתא דהא חזקה לא עדיף משני עדים ותרי כמאה וכעין שכ' תוס' בב"ק ובב"ב דמש"ה לא מהימנינן לבתראי במגו דמגו לא עדיף מב' עדים עי"ש ומכש"כ חזקה ותו דא"כ לפסלו הנך דאמרי נתגרשה כיון דאנן אומרים דודאי לא נתגרשה אלא ודאי כיון דיש כאן תרי ותרי תו ליכא למימר דודאי ל"נ רק דאפ"ה כיון דהדבר ספק כך דין התורה לאוקמי הדבר על החזקה והרגו העובר על ספק זה אע"ג דנשאר הדבר בספק ולפ"ז י"ל בכל החזקות דלא מטעם בירור אתינן עלי' רק דכך הדין דכל ספק שיש חזקה לאיזהו צד אזלינן בתר חוקה אף דליכא תרו"ת רק בספק בעלמא ועי' בתשו' חמדת שלמה בפתח השער ובחיו"ד סי' ד' תקעתי בזה מסמורות ולפ"ז מיושבים דברי הרשב"א הנ"ל דמאי דאזלי' ב"ר היינו דאמרי' מסתמא הוא מהרוב ול"ח למיעוט ממילא הוי בירור על הספק בעצמו אבל מאי דאזלי' ב"ח היינו דכך דין התורה לאוקמי הדבר הספק על חזקתו אבל לא מטעם בירור ממילא מסתבר אליבא דאמת דרוב עדיף מחזקה כיון דרוב מברר הדבר וחזקה אינו מברר אבל כ"ז דלא ידעינן דאזלינן בת"ר דחיישי' למיעוט אין מקום כלל לומר דרוב עדיף מחזקה, כנלפע"ד לדעת הרשב"א דכ"מ דאזלי' ב"ח היינו דהדבר נשאר בספק רק דכך גזרה התורה שיהיה הדין מחמת חזקה ודוק

אך לשיטת רש"י נראה די"ל כיון דגדולה חזקה י"ל הכל לפי הענין דבס' בעלמא בלא תרו"ת אזלינן ב"ח מטעם בירור ואמרינן דודאי כך היה לאפוקי בתרו"ת דליכא למימר מצד בירור כיון דיש עדים האומרים להיפוך אזלינן ב"ח מטעם ספק וכמ"ש לשיטת הרשב"א ולפ"ז מיושב קושית תוס' על רש"י דבתרו"ת שם בקי' כ' רש"י שפיר כיון דהדבר נשאר בספק רק דכך גזרה התורה לילך ב"ח י"ל דל"א כן רק באותו דבר עצמו שיש החזקה אבל בוולד נשאר הדבר בספק, אבל שם במעוברת דאין כאן תרו"ת רק ס' בעלמא והוי החזקה מטעם בירור וכיון דמעמידין האם בחזקת כשרות ואמרינן דודאי לכשר נבעלה ממילא גם הוולד כשר וזה מדוקדק למעיין שם ברש"י בקי' שכתב הרי עדים מעידים עיי"ש וממילא מיושב קושית הב"ש דבתרו"ת ל"ה הוולד רק ספק ממזר כיון דאין החזקה בהוולד עצמו, ובזה נתיישב לי מאי דק"ל לשיטת הרשב"א כיון דסובר דמוקמינן לה אחזק' א"א רק דאפ"ה ל"ת א"כ הוולד שא"י הוי ממזר ודאי א"כ איך אפ"ל דיתירו חז"ל להרבות ממזרים בישראל בשלמא לשיטת תוס' ל"ק כיון דל"ה רק ס"מ וס"מ אינו כ"א מדרבנן י"ל דל"ג בכעין זה כיון דהנישואין הם בהיתר אבל לשיטת הרשב"א קשה, אבל לפי מה שכ' ניחא דגם לשיטת הרשב"א בתרו"ת לא הוי הוולד רק ס' ממזר וי"ל ג"כ כנ"ל לשיטת תוס' ודוק

תוס' ד"ה כגון הקשו הא הרגנוהו ל"י והנה הרה"מ כ' בשם הר"ח דמיירי שהיה שם עוד אחד ונשאת להשלישי דאל"כ אין דבריו של אחד במקום שנים ותמה עליו הרה"מ דתרי לא חשידי כמ"ש תוס' גם סיום דברי הר"ח תמוהים מ"ש דאין דבריו ש"א במקום שנים משמע דאותו עד שנשאת לו ל"ה בגדר עדות כלל וקשה אמאי גם בקושיתו משמע דל"ה רק משום חשד ועי' בלח"מ, ולע"ד נראה למאי דקיי"ל אין בודקין עידי נשים בדו"ח דהוי כד"מ כדאית' סוף יבמות ובדין מרומה קיי"ל אפי' ד"מ צריכין דו"ח וכת' הפוסקים דהיכא דהוי הכחשת עדים הוי כדין מרומה דאין לך ד"מ גדול מזה שרואין הכחשת עדים וא"כ קשה בנשאת ואח"כ באו עדים כיון דמתחלה לא הי' דו"ח ואח"כ כשבאו עדים ואמרו לא מת צריך דו"ח, ועי' בקצה"ח רס"י ל"א דדו"ח מעכב בדיעב' עי"ש בשם תשו' ר"ב אשכנזי וא"כ ע"כ צריכים עכשיו לדרוש ולחקור העדים וכיון שעכשיו כבר נשאת לא' מעידי' אין יכולים לקבל עדותו עכשיו שהוא נוגע ואין כאן עדות להכחיש האומרים לא מת וע"כ צ"ל שהיה עוד שלישי ונשארו שנים לדורשם ולחוקרם וא"כ י"ל שזה כוונת הר"ח דהתחיל להקשות כקושית התו' ובאמת היה יכול לתרץ כתי' תוס' רק דבל"ז ע"כ מיירי שהיה שלשה דאל"כ אין דבריו ש"א במקום שנים כיון דהצריך דו"ח ועיי"ש בל' הר"ח שכ' הכא י"ל שיש לה עד זולת ב' המכחישין אלו את אלו משמע דעיקר המכחישין הם שנים היינו אותן שצריכין דו"ח גם י"ל שתחילה לא באו אלא שנים לב"ד **(מלת ב"ד הכוונה הרב ומורי הוראה בענין איסור והיתר.)** רק זה הנושאה אומר ג"כ שיודע בברי שמת בעלה וא"ש לשון הברייתא דנקט שנים אומרים מת דעיקר העדות הוא רק ע"י שנים הצריכים דו"ח, או שלא באו רק שנים לב"ד ודוק

אמנם יש להסתפק בתי' הגמ' לא' מעידי' אם הוא דוקא לא' מעידי' שהיה מעידין לה בב"ד די"ל הואיל ונתקבלו דבריהם בב"ד בתורת עדות ע"כ אין לנו לחוש שמא עושים איסור משא"כ אם נשאת לא' מן השוק רק שאומר שיודע ג"כ שמת בעלה לא שבקינן ליה כיון שאומר עכשיו כן כשרוצה לנשאה ודאי אין תורת עדות ע"ד או כל שאומר שיודע שמת בעלה הוי בכלל ניסת לאחד מעידיה, והנה לשיטת הר"ח הנ"ל יש ראי' דצריך דוקא א' מהעדים שנתקבל עדותן בב"ד מדמשני הגמ' נשאת לא' מעידיה וצריכן לדחוקי שהיה שם עד שלישי ולמה לא תי' כפשוטי' באומר ברי לי ובנשאת לא' מן השוק שלא העיד קודם, ועי' בחי' רשב"א קי' בישוב הקו' מדוע מהני ברי הואיל והבא עליה בחטאת קאי ותי' הואיל ואינהו בדינא קאמרי עי"ש, והנה משמעות בדינא שכתב הרשב"א משמע הואיל ונתקבל עדותו בב"ד, ואפשר הוא ט"ס שם וצ"ל הואיל ואינהו ברי קאמרי אך עי"ש ברשב"א בסוף מ"ש ליישב בקושי' מפ' האשה רבה מאי חזית מוכח דס"ל כמ"ש ועי' בשעה"מ, ואין לומר הא ע"כ מוכח דל"צ דוקא להנשא למי שהיה עליו ת"ע מדחזינן דברי שלה מהני כדמשני באומרת ברי לי ועל דברי' ודאי אין שום עדות, אך י"ל הואיל ואשה דייקא ומנסבא מהני ברי שלה ג"כ דאין לנו לחוש שמא משקרת, ולפי"ז י"ל דזה כונת רש"י ברי לי אין ל"נ ותמהו על רש"י עד שהוצרכו לומר דרש"י ס"ל בתו"ת אם היא אומרת ברי ממש שריא לכ"ע דאוקי תרי להדי תרי ומהני ברי שלה, ועי' בר"ן שתמה ע"ז ולפמ"ש י"ל דרש"י ס"ל א' מעדי' דוקא לא שהעידו בב"ד הואיל והיה על הגדתו שם עדות משא"כ אחר האומר ברי י"ל הואיל ויש לפנינו תרו"ת ואין אנו יכולים להחליט שמת וע"כ צריכין אנו לספק שמא זה האומר מת משקר לגמרי ולא מהני ברי שלו ולא שבקי' ליה והיה קשה