חמדת שלמה חלק ב ט

להוכיח כן מתוס' מס' מכות (דף טו) ד"ה אם כהן הוא לוקה וא"מ והקש' התוס' ליתי עש' ולידחי ל"ת ועש' ותירץ דא"א ל"ב ליתי' לעש' ולכאורה תמו' שלא הזכירו כלל שזה קושיית הגמ' בכתובות ותי' הגמרא ומה חידשו בזה ולפמ"ש הנה נכון דשם קאי בנמצא בה דבר ערו' או שא"ר לבוא בקהל דהאיסור הוא עלי' ג"כ ע"כ התי' פשוט דצריכה לומר ל"ב וכמ"ש הפ"י אבל באיסורי כהונה דלדידה לא הוי איסור רק משום לתא דידי' ובדידי' דוחה עשה ול"ת ולא שייך תי' הגמ' שם והוצרכו תוספת לחדש דאפ"ה שייך תי' הגמרא כיון דאי אמרה ל"ב ליתא לעש' כלל וכמ"ש רש"י שם דמלמדין אות' לומר ל"ב, ועי' מ"ש בספרי תשובת חמדת שלמה) (חא"ע סי' י') ומה שאכתוב לקמן (דף כ וכא) ודוק

דף ח גמ' אלא כי איצטריך קרא היכא דנשא מת ומת הקש' הגאון בעל שאגת ארי' בספ' טורי אבן בחי' מגילה על ברייתא שהובא שם לאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו כו' וקשה מנ"ל למדרש הרי שהי' כהן ונזיר לאביו הוא דא"מ אבל מטמא למת מצוה דלגופי' לא איצטריך כיון דנזיר לחוד א"מ מכש"כ כהן ונזיר הא י"ל דהו"א דוקא נזיר לחוד הוא דא"מ אבל אם היה כהן נימא הואיל ואשתרי לכהונתו אשתרי נמי לנזירתו עיי"ש שהניח בקושי' ולי נראה לא מבעי' למ"ש רש"י בברכות (דף ך') דהא דכהן מותר לטמא לקרובים היינו דאי' דטומאת קרובים לא נאמרה כלל גבי כהן ותיכף כשנאמר הלאו דטומאה לא נאמרה על קרובים ודאי ל"ש לומר הואיל ואשתרי ולא דמי כלל להואיל ואשתרי דכאן כיון דאיסור אשת אחיו כתיב בהדיא ובמקום מצוה התירו הכתוב שייך לומר הואיל משא"כ לגבי כהן דמעולם לא אסרה רחמנא טומאת קרובים ועי' בפ"י שם שמפרש דברי רש"י על נכון ואף לתוס' שהקשו שם על רש"י י"ל דלא פליגי רק גבי מ"מ שבא מחמת הכרח שאין לו קוברים משא"כ בטומאת קרובים לגבי כהן דמצו' בכך במקום שנאמר הלאו וכן משמע מרש"י דזהו מילתא דפשיטא דבטומאת קרובים ל"ש דיחוי, ואף למאי דס"ל הסוגי' דכאן דאפי' דאשתרי שייך לומר הואיל היינו משום דהלאו נאמר סתם וע"כ הוי רק בגדר דיחוי משא"כ בטומאות כהן דמעולם לא נאמר על קרובים ל"א הואיל דאשתרי כן נראה ברור ועיין מ"ש בספרי תשובת חמדת שלמה [חא"ח סי' יח] שם הארכתי בזה והוכחתי מסוגית הגמ' כאן דאי לא הוי כתיב עלי' הו"א דאפי' בשני איסורים אמרינן הואיל משא"כ לבתר דגלי לן רחמנא דלא נימא הואיל י"ל דדוקא בשני איסורים גלי קרא ולא באיסור אחד רק רבא ס"ל דליכא הו"א כלל בשני איסורים לומר הואיל ול"ק קושיית הגאון הנ"ל מכהן ונזיר דאליבא דאמת קיי"ל בשני איסורים ודאי ל"א הואיל וע"כ ל"א ולאחותו רק להולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ואין להקשות לפי"מ שכת' התוס' ד"ה טעמא דעיקר קושית הגמ' דלמא עלי' להתירא וא"כ עדיין קשה דלמא חד קרא אתי לכהן ונזיר דלא נימא הואיל ואשתרי וכיון שכן הוי ס"ד דניליף מיני' אחות אשה דל"נ הואיל ואשתרי כ' רחמנא עלי' להתירא דלאי' ל"צ דמצינן למילף מנזיר ומנ"ל להולך לשחוט את פסחו דמטמא למ"מ גם אי' אחות אשה מנ"ל במקום יבום דלמא עלי' להתירא אך להמעיין בתוס' שם יראה דל"כ כן רק דנימא עלי' להתירא כי היכא שיהי' חוזר לגופי' דל"נ דכ' רחמנא רק להורות דבעלמא דחי משא"כ עכשיו דמצינן למימר דאתי לאי' לגופי' דל"נ הואיל ואשתרי בשני עניני אסורים וממילא דלא איצטריך לכהן ונזיר לגופי' וכיון שי"ל כן ל"ק כלל נימא עלי' להתירא די"ל דמסתבר יותר לאוקמי עלי' לאיסורא ואע"פ שסיימו התוס' אבל אי אמרינן דבעלמא דחי איש דליכא למימר עלי' להתירא כיון דבעלמא דחי ול"כ דהשתא אף לאי' חוזר לגופי' י"ל דל"כ כן רק לרווחא דמילתא ועיין היטב

ועי' בתשובת חמדת שלמה שם קבעתי מסמורת בזה וליישב קושית הב"מ בכה"ג שמת אחיו דחולץ ולא מייבם ול"א הואיל ואשתרי כיון שהם שני איסורים עייש"ה, ואין להקשות ע"ז מדנקט בברייתא אין לי אלא אחות אשה אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת כו' מזה משמע דווקא דומיא דאחות אשה דבזה ודאי י"ל דלאו דוקא נקט דהא רבא ס"ל דערוה גופי' ל"צ קרא והוי הכל משנה שאינה צריכה וא"כ ודאי אין קושיא אי נימא הא דאמר אף כל שהיא ערוה הוא לאו דוקא ועיקרא לא נאמר רק דילפי' דל"נ הואיל גם י"ל דנקט לה משום צרתה דפטורה אפי' מחליצה כמ"דא בסוף הברייתא גם י"ל דודאי אי הו"א דמשמעות הכתוב הוא דוקא באחות אשה ע"כ הי' צ"ל דהוי גזה"כ דוקא באחות אשה אבל כיון דילפי' אף שאר עריות ל"ה גילוי מילתא וממילא ילפי' אף חייבי לאוין רק בקרא להו"מ לכתוב חייבי לאוין ועשה דשם אינה פוטרת צרתה ואפי' היא גופי' חולצת ודוק ועיין הטיב

דף ט תוס' ד"ה והרי הקשו בהא דפשיטא דלר"ע חייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו כמו ח"כ אמאי ל"א לר"ע ליתי עשה ולידחי ל"ת וכן הקשה הרשב"א בשם התוס' וכ' דהא אפי' ח"כ דלא תפסו בהו קידושין לכ"ע אפ"ה אי לא כתב רחמנא עלי' הו"א דמתיבמת ודחוק לתרץ דהי' ידוע להגמ' כך עיי"ש ובעהמ"ח ס' שער המלך כ' ליישב כיון דילפינן מלקחת דחייבי כריתות לאו בני חליצה נינהו הואיל ולא תפסי בהו קי' ה"ה לר"ע בחייבי לאוין עיי"ש ודבריו נפלאים דא"כ קשה על כל השקלי וטרי' דאיצטרך למעוטי ח"כ ת"ל מלקחת וע"כ צ"ל דאי הו"א דעשה דיבום דוחה שפיר הוי קרינן לקחת וא"כ ה"ה לר"ע אליבא דאמת י"ל דעשה דיבום דוחה ל"ת, והנה באמת צריך להבין לפי מאי דס"ד דעשה דיבום דוחה ל"ת שיש בו כרת ואפי' מיתת ב"ד כס"ד למילף מפסח ומילה ותמיד וא"כ לקחת מאי דרשינן בי'

ונ"ל דאפשר לומר עפי"מ דכ' הרשב"א ריש מכילתן להקשות ליתני א"א כגון שגירשה ע"מ שלא תנשאי לראובן ונשאה שמעון אחיו ונפלה לפני ראובן לייבום וא"י לייבמה ופוטרת צרתה ואמאי לא קחשיב כן במתני' ותי' כיון דרק משום תנאי אסורה ל"ה ערוה ולא מבעי' דאינה פוטרת צרתה אלא אף היא צריכה חליצה דכל כמה שלא נתבטל התנאי ל"ה ערוה. אלא שהרמב"ן פטרה אף מחליצה וסיי' הרשב"א וכך מטין דברי הרמב"ן לפטרה אף מחליצה ואין דעתינו מכרעת במקומו עיי"ש ועיי' בתשו' חמדת שלמה חא"ח סי' ל"א בסופו מ"ש בזה ולפי"ז י"ל דמצינן למימר לקחת קאי באופן זה דנאסרה על היבם מחמת תנאי דבזה לא שייך דעשה דיבום ידחה ל"ת דא"א דאם ייבם אותה ממילא תהי' א"א למפרע ויתבטלו קי' אחיו למפרע והוי אשת איש שלא במקום מצוה וע"כ אינו עולה לייבום וקמ"ל דאינו עולה אפי' לחליצה ומזה סיוע לדעת הרמב"ן דאפי' אם מחמת התנאי א"י להתייבם מקרי ערוה לענין זה שפטורה אף מן החליצה ואף דאליבא דאמת מצינן לאוקמי בשאר ח"כ מ"מ כיון דבס"ד הוי מוכח דלא כס' הרשב"א דתנאי מילתא אחריתא ממילא אף אליבא דאמת מצינן למימר כן וראיית הרשב"א מיבמה שנדרה הנאה תמו' מאוד דהא התם לא הוי רק חייבי לאוין ועשה ופשיטא דעולה לחליצה כדמרבינן מיבמתו וכבר התפלא עלי' השעה"מ בזה והניחו בתימא ומלבד זאת יש להפליא לשיטת הרשב"א בנדרים דמצות לאו ליהנות ניתנו אפי' היכא דאיכא הנאת הגוף ובאומר הנאת תשמישך עלי היינו טעמא דחייל משום דאפשר לו לקיים פו"ר באשה אחרת וא"כ באוסרת הנאה מיבמה אין הנדר חל לענין יבום דמצות לאו ליהנות ניתנו רק דאפ"ה ל"ק ממתני' דקתני כופין ומבקשין תיפוק לי' שמותרת להתייבם די"ל כיון דלאחר ביאה ראשונה תהי' אסורה דשוב ליכא מצוה לא ירצה היבם בכך ליקח אותה ויהי' צריך לגרשה אבל עכ"פ