חמדת שלמה חלק ב ח

ול"ת ועיי' במוהרש"א שכ' להדי' דאפי' ל"ת לחודי' לא דחי וזה ליתי' לר"א כי לולי דברים אלו הי' אפשר לדחוק דלידחות עשה ול"ת משום דנכרתו עלי' י"ג בריתות יש לחלק מצד הס' ולומר אין לך בו אלא חידושו רק היכא דבטלה מצותו אך המוהרש"א גופי' לא כ' כן וס"ל בפשיטות דבלא הוכחה לא מחלקין כן וא"כ קשה על ר"א דלא דריש בוקר שני למה לא יליף דבמילה עשה דוחה ל"ת ועשה

ונראה דיש מקום להוכיח מזה שיטת הר"מ שכ' בה' צרעת דמילה דוחה צרעת משום דעשה דוחה ל"ת בכ"מ ועיי"ש במ"ל הא צרעת הוי עשה ול"ת וה"ט דדוחה משום דכתיב בשר ותי' המ"ל דק"ל קושי' התוס' ע"מ דאמר ר"א אימת אמרינן עשה דוחה ל"ת כגון מילה משמע דל"ס לי' דצרעת הוי עשה ול"ת ול לי' תי' התוס' דלדוגמא נקטי' עיי"ש ולפע"ד דבריו תמוהים דהא ר"א קאי שם לתרץ הברייתא דיליף מבשר ומוכח דס"ל דהוי עשה ול"ת ולדוגמא נקטי', אך מחמת קושי' מהרש"א שפיר י"ל מר"א דאמר דמילה של"ב א"ד יו"ט משום דהוי עשה ול"ת וקשה למה לא יליף ממילה בצרעת אבל א"נ דר"א ס"ל דצרעת ל"ה רק ל"ת לחוד ולעשות אתי לכרכו בסיב א"ש, וע"כ א"ש פסק הרמב"ם הנ"ל ולפי"ז אין הכרח למ"ש המהרש"א דמילה מקרי בטלה מצותו דבאמת רחוק לומר שלא ירפא וא"כ הדרי' הקושי' משלח תשלח לדוכתי', גם בל"ז י"ל דטהרת מצורע מקרי בטלה מצותו שלא ישהה בטומאתו גם הא כתיב להדי' וביום השמיני יקח שתי תורים כו' ול"ד לשרפת קדשים וא"כ א"ש מ"ש לעיל דע"כ מוכח לר"י אליבא דאמת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה משלח תשלח ודו"ק

אמנם מיש לעיל להוכיח מ"ש הר"מ כר"י יש לו וא"ר אין נזקקין מחמת הוכחה הנ"ל זה ליתא לשיטת הר"מ בעצמו שפסק לדינא דצרעת ל"ה רק ל"ת לחוד וא"כ קושיית התוס' מעיקרא ליתא לר"א דס"ל צרעת ל"ה רק ל"ת לחוד וליכא למילף ממילה וחד מהנך וי"ל דסוגיא דשלוח הקן אזלא אליב' דהלכתא לר"א וכן י"ל אליבא דתוס' גופי' דקושייתם אליבא דברייתא דר"א דמילה דיליף לי' מבשר ומוכח דצרעת הוי עשה ול"ת ואפ"ה ל"ק מסוגי' הגמ' דש"ה די"ל דס"ל אליבא דהלכתא ג"כ כשיטת הר"מ דצרעת הוי רק ל"ת לחוד ומסוגי' דנזיר לא מוכח די"ל כמש"ל דהוכחה זו עדיף ואפי' לר"י אמרי' ד"ת כלשון ב"א כיון דמוכח דעשה דוחה ל"ת ועשה מכהן ונזיר וע"כ כ' לעיל דעיקר הוכחה מסוגיא דשלוח הקן ולשיטת הר"מ לא מוכח דצרעת ל"ה רק ל"ת לחוד ודוק

וע"פ הדברים שכ' נראה ליישב קו' תוס' שאנו עוסקין בה דהא לכאורה צריך להבין איך ס"ד דנילף דעשה דוחה ל"ת ועשה הא קשה קושית הגמ' בשלוח הקן דמקשה אפי' על עשה לחוד מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה, וא"כ היאך מצי למילף דבעלמא עשה דוחה ל"ת ועשה וכ"כ התו' בפשיטות בדף ו' ד"ה טעמא אמנם לפמ"ש א"ש דדברי הגמ' בנזיר אינם אמורים רק נגד שלוח הקן דנילף דבר הדומה טהרת מצורע מכהן ונזיר ובזה שייך לומר גדול השלום אבל לומר דרך כלל דבכ"מ עשה דוחה ל"ת ועשה זה אי אפשר משום מאי אולמא רק שילוח הקן א"ש ומחמת הוכחה זו נימא שלח תשלח ד"ת כלשון ב"א וכמש"ל ולפי"ז ממילא ל"ק קושי' התו' דנילף ממילה וצרעת כיון דע"כ אי אפשר ללמוד לכה"ת כולה דע"כ יש טעם בדבר בכ"א מה שדוחה עשה ול"ת א"כ שוב ל"מ למילף אפי' טהרת מצורע די"ל בכהן ונזיר כפרכת הגמ' דאי' בשאלה ואין שוה בכל ומילה הואיל ונכרתו כו' כיון דע"כ ל"מ למימר להיות כלל מונח דעשה דוחה ל"ת ועשה בכ"מ וא"כ ל"ק קושי' התוס' כן נראה נכון בעזה"י

[ועי' בס' נ"ב סוף ח"ש מ"ש די"ל הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אפשר דל"ה רק מדרבנן דאסור לעשות כן משום מאי אולמא אבל בדיעבד אין איסור די"ל להיפך מאי אולמ' ולפענ"ד דבריו תמוהים מסוגיא דשילוח הקן דלפ"ד י"ל שלח תשלח אתי' לאורויי לאסור מדאורייתא לדחות עשה דשלח והארכתי בזה בספרי תשובות חמדת שלמה ח' א"ח סי' ל"א]

ובמאי דכתיבנא דכל הפלפול דעשה לידחי ל"ת ועשה הוא רק במצורע נגד עשה דשה"ק שהוא דבר הלמד מענין מכהן ונזיר אבל בעשה דעלמא אי אפשר ללמוד משום מה אולמא יש ליישב קושי' הפרשת דרכים (דף עא ע"ב סי' לב) שהק' על הרמב"ם שפסק אם נדר שלא לאכול מצה ואכל לוקין וכתב הרא"ה הטעם משום דנדרים הוי עשה ול"ת והקש' הא נדרים איתא בשאלה ומצינן למילף מנזיר דדחי עשה ול"ת ולמ"ש א"ש דבעלמא ודאי ל"מ למילף משום מאי אולמא וכמ"ש לעיל דרק במצורע ס"ד למילף דבזה שייך לומר גדול השלום ולומר מצד הסברא דל"ש מאי אולמא הואיל ונדרים איתא בשאלה ע"ז אין לנו ראי' ומה"ת לומר כן ועי' בפר"ד שכתב לגירסת הר"מ לא קשה ולדידי' קש' דלגירסת הר"מ הדרא קושי' תוס' לדוכתי' נילף ממילה וכהן ונסתר תי' התוס' דל"ה ש"כ דבכהן ודאי ל"ש סברת הר"מ ול"ד לנזיר שכתב הר"מ הטעם דימי חלוטו אין עולים לו עיי"ש, והנה להר"מ לשיטתו דצרעת הוי ל"ת לחוד ל"ק קושי' התוס' אך על הברייתא דשבת דס"ל להדיא דהוי עשה ול"ת תיקשי לשיטת הר"מ נילף ממילה וכהן ולמ"ש אתי שפיר דא"א למילף ממיל' וכהן למדחי עשה דעלמא משום דק' מאי אולמא אח"ז מצאתי בשעה"מ פ"ג מה' נדרים שכ' כעין מ"ש ודוק

דף ו' תוס' ד"ה טעמא דכתב רחמנא ולתנא דבר"י נמי איצטריך כו' ועוד ס"ד דלא לידחי עשה דציצית לאו דכלאים שאינו שוה בנשים כו' מכאן קש' על מ"ש בס' כפות תמרים בפ' יוה"כ בסוגיא גדולה תשוב' שדוחה ל"ת שבחורה דעשה דיבום אינה רק על היבם עיי"ש וקשה הא מוכח מדאיצטריך עלי' דאפי' עשה שאינו שוה בכל דוחה דהא מצות יבום הוי רק על היבם ולא על היבמה והוי עשה שאינו שוה בכל א"ו דיבמה יבוא עליה קאי על שניהם ועי' מ"ש לקמן דף ט' לפום הו"א דעשה דיבום דוחה ל"ת שיש בו כרת הו"א דיבום גופי' הוא ג"כ משום דעשה דוחה ל"ת דאיסור אשת אח ממילא הוי מוכח דאף היכא שהוא אינו מצווה דוחה [ועי' בתשובת ח"ש חלק א"ח סי' לח מה שישבתי בזה קושי' בעל כסא דהרסנא] וראיית הכפ"ת מסוגיא דכתובות דהוצרך הגמ' לשנויי א"א ל"ב ליכא עשה ולא תירצו בקיצור דהיא א"מ י"ל דמשני האמת ונ"מ לאיסורי כהונה כגון כהן שאנס חללה דהיא א"מ רק משום לתא דידיה דכל היכא דהוא מוזהר היא ג"כ מוזהרת כדאי' ר"פ יש מותרות וא"כ לטעמ' דלגבי דידה ליכא עשה היה מצוה לקיימה כיון דהוא אינו מוזהר משום דעשה דוחה ל"ת היא ג"כ אינה מוזהרת אבל לטעמא דא"א ל"ב אף באיסורי כהונה אינו רשאי לקיימה וכן נ"ל מוכח מתוס' גיטין פ' השולח [דף מא] שהקש' תוס' על מתניתין דמי שחציו עבד ליתי עשה דפרו ורבו ולידחי ל"ת דלא יהי' קדש ותירצו תוס' דלגבי דידה ליכא עשה ולשיטת הכפ"ת הנ"ל כיון דלגבי דידי' דחי אף משום לתא דידה אין כאן איסור א"ו מוכח כמ"ש, אחר זמן רב מצאתי בפ"י מסכת כתובות (דף מ) כתב להדיא דמצות יבום שייך בדידה ג"כ

אמנם נראה ליישב מה שהקשיתי על הכפ"ת מתו' דכאן די"ל כיון דעיקר המצוה יקום ע"ש אחיו ע"כ ל"ש הענין אצלה כלל ול"ד לציצית דשייך גבי אשה ג"כ ואפי' הכי היא פטורה משא"כ מצות יבום אין מקום לחיוב רק על האח ול"ש לומר דל"ה שוה בכל ודוק בזה, אך הפ"י כ' להדיא דהמצו' הוי עלי' ג"כ ועיי"ש שמפרש הא דאמר א"א ל"ב לי' הוא באמת משום האי טעמא דצריכה לומר ל"ב כיון דהאיסור היא לגבי דידה ג"כ ולגבי דידה לא הוי עשה ודלא כס' הכפ"ת, אך רש"י פירש דמלמדין אותה לומר לא בעינא והנה כבר כתבתי לעיל דר"מ גבי איסורי כהונה וקצת נראה