חמדת שלמה חלק ב י

עולה לייבום לשיטת הרשב"א ועיי' בתשו' חמדת שלמה שם היטיב

אמנם נראה ליישב בפשיטות דלפום הו"א דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הוי מוקמינן לקחת למעט איילונית שאינה בת יבום וקמ"ל דאינו עולה לחליצה או היכא שהיבם סריס שאינו בר יבום וע"כ אינו חולץ, ועוד ילפי' מיני' שתי יבמות הבאות מבית א' שלא לייבם אחת ולחלוץ לשני' הואיל וא"י לייבם שתיהן וכל שא"ע ליבום כו' עיי' לקמן (דף מ"ד)

שוב נראה דהא ליתא דהא קיי"ל הבא על יבמתו וחזר ובא על צרתה אינו אלא בל"ת ולפי"ז קשה היכא דריש כל שא"ע לייבום כו' דמש"ה לא לייבם לחדא ולחלוץ לאידך הא רבי רחמנא יבמתו לחלוץ חייבי לאוין ועשה וע"כ צ"ל דמיבמתו לא מרבינן רק הנך דמצד עצמותם בני יבום נינהו רק משום איסורא דרביע עלי' א"א לייבמינהו לזה רבי רחמנא כיון דקרינן בהו לקחת מקרי קצת עולה לייבום משא"כ היכא דגלי רחמנא דמצות יבום ל"ש אלא באחת משום בית א' הוא בונה אף דהוי בר תפיסת קי' ולא מצי למעוטי מלקחת מ"מ שייך לומר כל שא"ע ליבום כיון דזה ל"ה יבום כלל שפיר ממועט מאם לא יחפוץ הא חפץ מייבם כל שא"ע ליבום, ונראה פשוט דאף דחייבי לאוין תפסו בה קי' ולשיטת הרמב"ם באלמנה לכה"ג אם עבר ובא עלי' קנאה מ"מ אם בא על היבמה ואח"כ בא על צרתה שלא לשם קי' לא קנאה אף דייבום הוי אפי' בלא כוונה מ"מ זה לא מיקרי יבום כלל וראי' לזה מתוס' לקמן (דף יו"ד ע"ב) ד"ה חזר וקדשה עיי"ש דמוכח דביאה ל"ה קי' ודוק, וכן איילונית דאינה מתייבמת משום דל"ש להקים ל"ה ג"כ בת יבום כלל וממועט מלא יחפוץ ול"צ לזה לקחת וא"כ הדרי' הקושי' הנ"ל לדוכתי' לפום הו"א למה לי לקחת אם לא דנימא כמו"ש להוכיח כשיטת הרמב"ן ודלא כהרשב"א

אך נראה ליישב בפשוט הא דאיצטרך לקחת לפום הו"א דעשה דיבום ידחה אפי' ח"כ דנ"מ היכא דיש שני אחים ולא' היא אחות אשה ולא להשני דכיון דמצות יבום יוכל להיות ע"י השני וודאי דלא ניתן לדחות וקמ"ל לקחת כיון דא"ע לו לייבום א"ע לו לחליצה וע"כ צריך אח השני לייבם או לחלוץ ודוק עכ"פ דברי השעה"מ תמוהים ואינם מעלים ארוכה לקושי' תוס'

אמנם בתשו' חמדת שלמה חא"ח סי' ל"ח שם באתי במשפט על כל נעלם בסוגי' זו ואשכחנא פתרי ליישב קושי' תוס' והרשב"א דלעולם פשיטא לגמ' דאי ל"ה בר תפיסת קי' וודאי לאו בני חליצה ויבום נינהו רק הא דאיצטרך עלי' היינו משום דאי הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת ממילא הו"א דיבום גופי' הוא משום דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת דאשת אח והא דמותר ביאה שני' בע"כ הוי צ"ל כיון דהותרה ע"י דחיי' הוי כמו שנשאה בהיתר וכיון דהותרה לעולם בע"כ דפקע איסורא מינה וע"כ הוי בני הוי' דקי' תופסין בה משא"כ אליבא דאמת דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת והא דאשת אח נדחה ע"כ משום דמצותו בכך כמ"ש תוס' וע"כ אין לנו ראי' דאף היכא דהוא ע"י דחיי' שיהי' מותר ביאה שניי' וע"כ מס' אסור ביאה שניי' וכמו דאמרי' גזירה ב"ר אטו ב"ש וכיון שכן שפיר אמרי' לר"ע דח"ל לאו בני חליצה נינהו כיון דל"ש בהו הוי' דאף דנתיר ב"ר משום דאתי עשה ודחי אבל ביאה שניי' וודאי אסורה דאז ליתי' לעשה וכיון דביאה שני' אסורה ממילא לא פקע האיסור וע"כ אין קי' תופסין ומש"ה ל"ה ב"ח ועיי"ש שהארכתי בזה והוא נכון מאוד כפתור ופרח בעזהש"י

ובזה העירותי ליישב קושי' השעה"מ על הרמב"ם דס"ל חופת נדה אינה קונה מהא דמשמע מירושלמי בהך דמתקינן לו אשה אחרת לכה"ג דאם מתה אשתו היה נושא האחרת ביוה"כ ולרמב"ם דפסק חמשה עינוין דאורייתא נינהו [דלולי זאת י"ל דראוי לביאה בלא הו"ז כדי שלא יטמא משום בעל קרי] א"כ הוי חופה דלא חזי' לביאה,, ומכבר עלה ברעיוני שי"ל כמו דאשכחן דאומרים לנושא השעיר על כל סוכה וסוכה הרי לחם והרי מים ועי' ברמב"ם שאם כשל כחו היה מותר לאכול אף דל"ה סכנת נפשות וצ"ל דמצות שילוח דוחה למצות עינוי כמו שדוחה שבת ועיין בספר מים חיים לפר"ח ה"נ י"ל כיון דכה"ג הוצרך להיות נשוי הותר לו לבא עליה רק דיש לחלק דבשלמא התם האכילה גופי' צריכה לו משום שכחו כשל ולא יהיה אפשר לו להוליך השעיר משא"כ הכא הביאה אינה צריכה לו רק שיהי' ראוי לביאה וא"כ ס"ס איך הותר לו לבוא עליה כיון דאם רוצה אינו צריך לבוא עלי' אמנם לפמ"ש בפי' התוס' דהתורה הוצרך להתיר כל האיסור אף דיכול לגרשה אח"כ ולפ"ז גם כאן י"ל כן דצריכים להתיר כל האיסור ועיין מסכת יומא (דף פא) מה למלאכה שכן הותר מכללו תאמר בעינוי שלא הותר מכללו מוכח דעינוי אין מקום להתיר לצורך שילוח ועי' תוס' ישנים גבי הרי לחם שפי' שלא יאחזנו בולמוס

שוב עלה ברעיוני על מ"ש דלר"ע א"א לדחות ח"ל כיון דביאה שני' אסורה ואין לו אישות עלי' וקש' נימא דלידחי העשה הל"ת לגמרי כי היכא דתיהוי לו אישות עלי' ול"ד לחייבי לאוין לדידן דא"צ לדחות לגמרי כיון דקיי"ל קי' תופסין בח"ל משא"כ לר"ע נימא דלידחי לגמרי וצ"ל דודאי אליבא דאמת אין לנו ראי' לומר דכעין זה דחי רק אי הו"מ למימר דיבום הוא מטעם דחיי' כמש"ל הי' מוכרח באמת דכעין זה דחי כיון דמסתבר יותר דיבום הוא משום דחיי' ולא משום מצותו בכך וכמש"ל ודוק

דף יא גמ' אמר רב צרת סוטה, עי' בנ"י שנסתפק באשת כהן שנאנסה אם פוטרת ג"כ צרת' ועי' משנה למלך שהוכיח מסוגיא דסוטה דמשמע להדי' מהא דאמר שם אלא מעתה אשת כהן דמוכח להדיא דאינו פוטרת צרתה ואפי' היא עצמה מתייבמת ותמה מסוגי' דהבע"י דקיי"ל בעלה לוקה משום טומאה ועי' ב"ש וב"מ ואנכי לא ידעתי מה הרעש הזה דהא צריך להבין במאי דאמר טומאה כתיב בה כעריות נהי דהוי ערוה על הבעל מ"מ היכא אשכחן דמה שהיא ערוה על הבעל תגרום שתהא פטורה ופוטרת צרתה נהי דבאמת אין זה במציאות דממ"נ אם היא ערוה על הבעל אין קידושין תופסין מ"מ בנידון זה מנ"ל דזה יגרום מה דכתיב טומאה לגבי בעל שתהי' אסורה להתייבם דהא כל העריות הפטורים היינו שהמה עריות על היבם ואף אי נימא דגלי לן רחמנא במה דכתיב לשון טומאה שתהי' כמו ערוה על היבם מ"מ קשה דאין זה במשמע כלל כיון דלא אשכחן כה"ג היכא דאסורה על הבעל משום טומאה שתהי' אסורה על היבם

ע"כ נ"ל כך לא מבעי אי אמרי' הק"ו במותר לה נאסר' באסור לה מבעי' א"כ ידעינן מהא דאסרה הכתוב על הבעל שאסורה ג"כ על היבם וכיון דכתב רחמנא בבעל לשון טומאה א"כ ידעינן דמשום שם טומאה נאסרה ג"כ על היבם ושפיר אמרינן לגבי יבם ג"כ טומאה כתיב בה כעריות ולפ"ז א"ש באשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל דמותרת להתייבם להחלל כיון דלגבי דידי' ל"ש הק"ו כדמשני הגמרא שם דאונס בישראל משרי שרי ול"ש לומר באסור לה מבעי' כיון דאיסור זה ל"ש לגבי דידי' כלל וביאר רש"י שם דבשלמא ברצון כיון דשייך לגבי היבם אם זנתה אשתו לגבי יבמתו נמי כיון שבא לייבם מכח נישואי אחיו י"ל דהוה כמו שזנת' אשתו תחתיו משא"כ באונס כיון דהוא חלל ליכא למימר דהוי כאלו אשתו נאנסה דלדידי' אונס משרי שרי ולפ"ז מצינן שפיר למימר דביש לו אח כשר אמרי' אף באונס טומאה כתיב בה כפשטי' דסוגיא דהבע"י ואי תיקשי לפ"ז בקושיית הגמ' ש