חמדת שלמה חלק ב פח

בין כשרים לפסול ונוגע וצ"ע], ואע"ג די"ל דהכא כיון דא"צ להכחשתה רק מדרבנן י"ל דמהני אמתלא שיהיה אפילו בהכחשה, ולא דמי לההיא דיבמות דצריכין לאמירתה מדאורייתא, דלולי זאת אין לה היתר כלל דאין צרה מעידה לחבירתה מ"מ אין לנו לחלק בכך דאין לנו ראי' דאמתלא מועיל רק לסלק דברי' אבל לא להאמין דבריה האחרונים ואמת לשון הרא"ה שכ' דא"י להפקיע זכותו של זה משמע דהוא מטעם אחר אך לדינא נראה נכון כמ"ש ועי' ב"ש באבה"ע סי' מ"ב, ובתשו' הרשב"א סי' א' רנ"ב

ולפי"ז נ"ל באשה שעבר זמן ווסתה ואמרה טמאה אני שוב אינה נאמנת לומר טהורה אני כיון דצריכן להגדתה, גם נראה לשיטת הפוסקים המצריכים בדיקה לפני תשמיש באשה שאין לה ווסת אפי' לבעלה י"ל ג"כ דל"מ אמתלא כיון דצריכה לבדוק ולומר טהורה אני והרמב"ם פסק דאפי' ביש לה ווסת ראוי להחמיר ולבדוק לפ"ת, אבל יש לחלק כיון דהבדיקה גופא הוא חומרא בעלמא מהני אמתלא, ולפי"ז י"ל שזה הי' ספיקו של שמואל דס"ל דמ"מ בדיקה ל"ה ואפשר דמשום זה החמיר ע"ע [ועי' בתשו' חמדת שלמה חלק אב"ע סי' נ"ו שם הארכתי בסוגי' זו עי"ש]

גם אפשר לומר טעם לספיקו של שמואל כיון דאשכחן סוף פ' כל היד במס' נדה דרבי חזא דמא בלילה וטמא הדר דכי לי' אח"כ אמר אוי לי שמא טעיתי עי"ש א"כ י"ל דהכא חיישינן שמא מתחלה הי' נראה לה שהוא דם טמא ע"כ אמרה טמאה אני אח"כ עיינה בו והי' נראה לה שהוא טהור וכגון דא אין לסמוך על בקיאת האשה וצריך ש"ח ע"כ אפשר לומר שאין להאמינה באמתלא די"ל שאמרה בדדמי ועדיין צ"ע ועי' בתשו' ח"ש הנ"ל שם בררתי הדברים בעזה"י עיש"ה

שם ע"ב רש"י ד"ה באומרת ברי לי אין לבי נוקפי כו' והר"ן חולק וס"ל דאין ל"נ ל"מ רק ברי מעלי' עי"ש ולע"ד נראה הוכחה דאין ל"נ מהני ג"כ עפ"י קושית מהרח"ש בק"ע הקשה על שיטת הרמב"ן והרא"ש דס"ל בחד וחד בב"א אף נשאת לאותו עד תצא דלא כשיטת הרמב"ם א"כ מאי מקשה רבא ביבמות דף פ"ח ע"ב מברייתא דוקדשתו דלמא מיירי בחו"ח [ולפי"מ שמחלק הלח"מ לשיטת הרמב"ם בחו"ח בין מיתה לגירושין י"ל קושי' המהרח"ש די"ל דמדאו' ודאי ל"מ והוי מלתא דפשיטא ועי"ש ברש"י] ונ"ל עפ"י מה שהקשה עוד המהרח"ש שם דלפי"מ דאוקי הגמ' שם הברייתא בבאו עדים ואח"כ נשאת א"כ תיפוק לי' אף לישראל אסורה משום כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ואף די"ל דמיירי דנשאת מקודם לאחר ואחר שבאו עדים שמת עכשיו נשאת לכהן וא"כ אינה אסורה לו רק משום כהונה מ"מ קשה על הברייתא והקרא גופי' למה לא השמיענו הדין אף לישראל אם נשאת מקודם שבאו עדים שמת עכשיו אסור לקיים משום ספק כשם שאסורה לבעל כו' עי"ש, ולפע"ד נראה ליישב די"ל הא דהוכיח רבא מברייתא דתצא י"ל בחד מתרי אנפי או דל"א דסברת דייקא מרעא לחזקת א"א וא"כ הבא עלי' בחנק קאי ול"מ נשאת לא' מעידי' וכמ"ש תוס' כאן וביבמות, או די"ל באופן אחר דהוכיח אף דסברת דייקא מרעא לחזא"א והוי ספק מ"מ השמיע לן הכתוב דהב"ד צריכים למחות לאותו העד אף שאומר ברי לי כיון דלדידן בע"כ ספיקא הוי וא"כ מספקינן אם זה העד שאומר ברי אומר אמת או שקר וא"כ מספיקא צריכים הב"ד למחות אף דגוף הדבר ל"ה לדידן רק ספק וזהו העד אומר ברי שהוא יודע מ"מ אנן לא שבקי' כיון דאנו מסופקים על העד גופי' אם אומר אמת או לא ואם אומר שקר א"כ עושה במזיד ע"כ צריכין למחות לו ולשיטת הרשב"א ור"ן דלא סברי דדייקא מרעא לחזא"א רק דאפ"ה מותרת לאותו העד כיון שאומר ברי לי וכמו שהאריך הפ"י בזה א"כ בע"כ צ"ל לשיטת רבא דקרא אתי לאפוקי מסברא זו א"כ י"ל לשיטת התוס' ג"כ דקרא אתי לארויי דמוטל על הב"ד למחות, והיוצא לנו מזה דאם אמרי' כאופן הב' דקרא אתי לארויי על הב"ד דאף דהוי ספק מחוייבים למחות י"ל דע"כ לא מוכח רק על העד דכיון שאומר ברי לי שמת ואנן מסופקי' אם אומר אמת או שקר דהא א"א לומר שאומר בודאי אמת א"כ יהי' מבורר שמת והא לדידן ספיקא הוי אבל ברי לי אין לבי נוקפי י"ל דמהני כיון דל"ה רק ספיקא וע"ז אין לנו ראי' שאמרה שקר בזה שאמרה אין לבי נוקפי די"ל אף שבאמת קיים מ"מ י"ל אומדנא מוכחת שמת רק דהאומדנא אינו צודק אבל מה"ת לומר שמשקרת במאי שאין לנו ספק מוכרח וי"ל בזה אדם נאמן ע"ע וא"כ מיושב קושית המהרח"ש די"ל דקרא אשמועי' דברי לי אין ל"נ מהני וא"כ הוי אנוסה ומותרת לבעל ולבועל אבל ברי של העד ל"מ מש"ה אינה אסורה רק לכהן משום זונה דס"ס ספק זונה היא אף דהוי אנוסה ול"ק דלשמועי' הקרא דאסורה לבועל היכא שאומרת ברי לי שמת דל"מ כמו ברי של העד די"ל היא גופי' קמ"ל קרא דאיכא גוונא דאינה אסורה רק משום כהונה באומרת ברי אין ל"נ ודוק

ולפי"ז מיושב ג"כ קושי' הראשונה של המהרח"ש על הרמב"ן ורא"ש דהא צריך להבין הטעם אם בתרו"ת מהני ניסת לא' מעידי' למה בחו"ח ל"מ ובע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ן דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ול"ה ספיקא כלל ולפי"ז ממילא מוכח דלא מיירי בחו"ח ומטעם דע"א בהכחשה לאו כלום הוא דא"כ בע"כ גם אין ל"נ ל"מ כיון דל"ה ספיקא כלל ול"ה אנוסה א"כ תיהדר קושי' מהרח"ש השני' הנ"ל לדוכתי' ודוק היטב וא"כ מוכח בע"כ שיטת רש"י דאין ל"נ מהני גבי ספק אך כ"ז אם נאמר דהוכחת רבא הוא דאף דהוי ספיקא לא שבקינן לי' כמש"ל אבל אם נאמר דהוכחת רבא דל"א דייקא מרעא לחזא"א והוי ודאי בחוא"א נסתר כל הנ"ל דאם היא בחזא"א ודאי דאין ל"נ לא מהני והדרי' קושי' מוהרח"ש הנ"ל לדוכתי' ודוק, אמנם נראה דאף לפי' השני י"ל קושי' המהרח"ש דבע"כ צריך לאשמועי' הדין לענין כהונה דאי הוי משמיענו הדין לענין אסורה לבועל הו"א דמיירי בשנים אומרים נתגרשה דל"א דייקא וכמו שמפ' רבא דראה ר"י דבריו של ר"מ בר"י בגירושין כו' אבל בשנים אומרים מת אמרי' דייקא מש"ה השמיענו לענין כהן דא"א לאוקמי בשנים אומרים נתגרשה דא"כ אסורה ממ"נ לכהן או משום גרושה או משום זונה ול"ל קרא א"ו דמיירי בשנים אומרים מת ומוכח דאף במיתה ל"א דייקא ומיושב ג"כ קושי' הראשונה **(הג"ה בעברי עיוני אחר זמן רב כזה ראיתי די"ל לעולם דמיירי בחד וחד רק דאי הוי משמיענו באיסור בועל הו"א דמיירי בגרושין בתרי ותרי משום דל"ש דייקא ע"כ קמ"ל בכהונה דמיירי במיתה ושייך דייקא ואפ"ה אסורה ע"כ מוכח דמיירי בחו"ח ומשום דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אך כבר כתבתי לעיל עפ"י שיטת הלח"מ ליישב קו' זו ודוק: ע"כ)** של המהרח"ש דל"ל דמיירי בחו"ח אבל בתרי ותרי ל"ת דאמרי' דייקא א"כ בע"כ בחו"ח דתצא הוא משום דע"א בהכחשה לאו כלום הוא וכס' הרמב"ן הנ"ל א"כ תו ליכא לחלק בין מיתה לגרושין ותיהדר קושי' השניי' לדוכתי' ת"ל משום כשם שאסורה כו' וא"ל דהא קושי' מהרח"ש הוא לאוקמי בחו"ח ובניסת ואח"כ באו עדים והוי אנוסה ממש דהא ליתא דבחד אף שלא בא עד השני המכחיש מ"מ אסורה להנשא מה"ת דהא דמהימן ע"א בעדות אשה הוא מדרבנן כס' רוה"פ ואף א"נ דנאמן מדאו' א"א לאוקמי בנשאת דא"כ תו לא מהימן עד השני דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ובע"כ קושי' מהרח"ש הוא דלוקמי בבאו עדים ואח"כ נשאת ואליבא דכ"ע וא"ש הכל ודוק היטב בכ"ז: