חמדת שלמה חלק ב פז

הואיל ויודעים שחתמו על הגט שפיר הוי עדות ודוק בכל מה שכתבתי כי נכונים הדברים מאוד בעזה"י

דף כ"ב משנה האשה שאמרה א"א הייתי כו' עי' בהרה"מ דהרמ"ך ס"ל דוקא תכ"ד נאמנת משום מגו והרה"מ ס"ל דאפי' לאחר כ"ד נאמנת הואיל ומפרשת דברי' דמה שאמרה א"א הייתי כוונתה שהיתה כבר א"א ועכשיו היא גרושה ולא כוונה לומר א"א הייתי שנתהוית א"א שיהי' משמעות הדברים שאף בשעת אמירה היא א"א והואיל ול"ה רק פירוש לדברים נאמנת אף לאכ"ד ועי' בקרבן עדה תמה על הרה"מ דבירושלמי אי' עובדא דלקמן בנתנה אמתלא ואי' שם שאמרה תחלה א"א הייתי ולמחר אמרה נתגרשתי אמרן לה אתמול א"א ועכשיו גרושה אמרה מפני הואיל כו' אמרו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת והרי התם אמרה תחלה אשת איש הייתי ואפ"ה הוצרכו לאמתלא עי"ש שהניח בצ"ע, ולע"ד נראה דלק"מ כיון דשם הי' המעשה שקפצו עלי' אנשים שא"מ ועי"ז אמרה א"א הייתי א"כ הי' כוונתה שאינה יכולת להתקדש להם מחמת שהיא א"א עדיין והוי כאלו אמרה א"א אני וע"כ אם לא הי' מועיל אמתלא ודאי דלא היתה נאמנת לעקור דברי' ואע"ג דשם בירושלמי לא נזכר בתחלה שאמרה לאותן אנשי' שקפצו לקדשה א"א הייתי ואפ"ה אמרו לה אתמול כו' זהו ודאי ל"ק חדא דמי לא מודה הרה"מ דצריכן עכ"פ לשאול אותה אם תתרץ דבורה שתחלה הי' כוונתה לכך או שחוזרת מדברים הראשונים וזה פשוט וע"כ כיון דהיא השיבה שכוונתה הי' לדחות האנשים ע"כ לולי שאמתלא מועיל לא היתה נאמנת כיון שחוזרת מדברים הראשונים גם בפשוט י"ל שהי' ידוע שאמרה כן לאותן שרצו לקדשה וז"פ וברור והנה הרה"מ שם הקשה לשיטת הרמ"ך דצ"ל דוקא תכ"ד למה תני במשנה אם יש עדים ליתני רבותא טפי בהיא עצמה לאחר כ"ד שא"נ

ונ"ל לפי"מ שיש להסתפק בכל שוי' אנחד"א כגון באמרה א"א אני אם לאח"ז באה ואמרה נתגרשתי אע"ג שאין לה עדים אם נאמנת ולכאורה נראה מצד הסבר' דנאמנת ול"ד לאשה דעלמא שהיתה בחזקת א"א ובאת ואמרה גרושה אני דא"נ דאין דשב"ע פחות משנים משא"כ בזה דאינה אסורה רק משום שוי' אנחד"א ואין האיסור רק לגבי דידה שפיר י"ל דנאמנת ומכש"כ למ"ש הפ"י לקמן בשמעתין ליישב קושית תוס' הבא עליה בחטאת קאי והעולה מדבריו דכל אדם לגבי' דידי' נאמן לומר על אשה שנתגרשה אף שהית' בחזקת א"א רק לעלמא א"נ וא"כ הכא דכל האיסור הוא רק לגבי דידה פשיטא דנאמנת ולפ"ז י"ל קושית הרה"מ כיון דהא דתני בסיפא אם יש עדים א"נ ודאי לא צריכה דק באינה סותרת דברי העדים דאל"כ פשיטא דא"נ להכחיש העדים וע"כ דמיירי דהעדים אמרו שהיתה פ"א א"א והיא אומרת שנתגרשה אח"כ ובכגון זה היכא שאינה מכחשת דברי' הראשונים רק שאומרת שקבלה אח"כ גט אלו הי' האיסו' רק מפי' י"ל דמודה הרמ"כ דנאמנת וע"כ הוצרך למיתני רק אם יש עדים, אמנם דברי הפ"י הנ"ל עדיין לא נתבררו בעיני כ"כ שיהי' אדם נאמן לעצמו נגד החזקה די"ל דוקא בתרו"ת אע"ג דמוקמינן אחזקה מ"מ יוכל לומר ברי נגד החזקה כיון דיש עדים האומרים, וכ"מ להדיא בר"ן לעיל בסוגיא אי ערעור דגזלנותא דמש"ה בתרו"ת שמחולקים על אדם אם הוא גזלן או לא א"י להוציא ע"י מחזקה וגם בחי' רשב"א קי' הבאתיו לקמן נראה מדבריהם דדוקא בתרו"ת קאמר דודאי חזקה דתרו"ת גרע משאר חזקה של ספק דעלמא עד שנחלקו בו לומר דהוי ספד"א [וגם מ"ש הפ"י דאף ברוב יכול לומר נגד הרוב ועי' בק"א כת' ליישב הא דפלניא דהאי סימני' מקושית התוס' עי' מ"ש ע"ז בתשו' חמדת שלמה חא"ע סי' י"ב מסוגי' דר"פ בסו"מ בסנהדרין דף ס"ט עייש"ה] מ"מ בשוי' אנחד"א כיון דאין האיסור רק עלי' י"ל שפיר דנאמנת לומר שקיבלה גט וממילא היא מותרת כיון דאין האיסור רק עלי' וע"פ ס' זו היה נראה ליישב קושית מהרש"א ומ"ל על תוס' ס"פ האשה שהלכה דמקשו אסיפא ולא ארישא ונדחקו מאוד בישובו ולפמ"ש י"ל דברישא נ"מ בקיצור אם אמרה אח"כ מת יבמי אבל בסיפא הקשו תוס' שפיר דע"כ א"א להיות מותרת להיבם משום שוי' אנחד"א והוצרכו לומר נ"מ באמתלא ודוק היטב

שם גמ' אם נתנה אמתלא לדברי' הר"ן הביא בשם הרא"ה דהא דנאמנת באמתלא דוקא בסתם שאינה אומרת למי נתקדשה אבל אם אומרת לזה נתקדשתי לאו כ"כ להפקיע זכותו ועי' ח"מ וב"ש סי' מ"ז שהקשו ל"ל תהיה נאמנת במיגו דגרשתני ועי' בב"ש מה שתי', אמנם גוף הסברא עדיין אינו מובן ל"ל תיהני אמתלא ועי' לעיל בהרא"ש סי' ט' מוכח לכאורה דלא כשיטת הרא"ה, ונ"ל להטעים דברי הרא"ה לפמ"ש הרמב"ם פ"ט מה"א הביאו הר"ן בסמוך בע"א אומר נתקדש' והיא מכחישתו תנש' לכתחי' ובעד אומר נתקדשה ועד אומר ל"נ ל"ת וא"נ ל"ת הואיל והיא אומרת לא נתקדשה ותמה הר"ן למה יהי' גרע אם עד מכחישו של"ת ובאין עד מכחישו תנשא לכתחילה וכן הראב"ד תמה עליו בזה וע"כ כתב דהא דצ"ל בסוגיא דלקמן ע"א מכחישו הוא דוקא אם היא אינה מכחישתו כגון שאמר שאבי' קבל בה קי' ועי"ש בהרה"מ שכ' ליישב דעת הרמב"ם דהיכא דיש ע"א שאומר ל"נ סומכת על העד ויכולה להעיז נגד העד שאומר ל"נ ומדברי שניהם נלמוד דעד אומר נתקדשה אם א"י להכחישו כגון שאומר שאבי' קבל בה קי' נאמן העד לאוסרה ואפילו א"נ תצא דלהרמב"ם ה"ט דל"ת הואיל והיא מכחישתו אבל הכחשת העד אינו מועיל ולהראב"ד מועיל הכחשת העד אבל בלא הכחשה משמע מדברי שניהם דתצא וכן משמע ממתני' דקדושין קידשתיך והיא אומרת לא קדשתני מותרת בקרוביו משמע דוקא במכחישתו אבל באינה מכחישתו אסורה אע"ג דהאומר קידשתיך הוא נוגע בדבר ולפ"ז צ"ל הא דתנן קדשתי את בתי כשהיא נערה וה"ה גדולה א"נ מיירי דוקא במכחישתו וא"ל לפ"ז ל"ל קרא דהאב נאמן לאסור את בתו כשהיא קטנה ת"ל דהכחשת קטנה אינו כלום חדא דנ"מ אם מכחישתו אח"כ בגדלות ול"ש לומר דהוי תחילתה בפסלות כיון דלאו מת"ע אתינן עלה ועוד דודאי מדאורייתא אין ע"א נאמן רק מדרבנן החמירו וע"כ צריך קרא על האב שנאמן לאסור והא דיהודית דפ"ק דקי' דמוכח דאמה לא הוי נאמנת לאסרה אף שלא היה שם הכחשה י"ל הואיל וכבר נשאת מקודם ואדרבא כך יש לדקדק ממאי דאמר לאו כ"כ דאסרת עלוהי משמע דלעלמא היתה נאמנת גם בל"ז י"ל שאמה לא היתה שם רק היא אמרה כן בשם אמה וא"נ להפקיע עצמה מבעלה וכיון שכן דבעי דוקא הכחשתה נגד ע"א או נגד מי שאומר קדשתיך י"ל לפמ"ש תוס' ביבמות דף קי"ח דמיירי באומרת אמתלא ואפ"ה ל"מ ועי"ש שכתב הטעם דאמתלא ל"מ רק דהוי כאלו שותקת וע"כ התם ל"מ אמתלא כיון דצריכה לעדותה שתאמר מת דאין צרה מעידה ועי"ש דמוכח דהוי אפי' סברא פשוטה עד דמקשה עלה פשיטא ודברי מהרש"א מוכרחים שם ולפי"ז אתין דברי הרא"ה על נכון דאם אמרה נתקדשתי לפלוני א"י להפקיע זכותו דאם יאמר אותו פלוני שנתקדשה לו ממילא אסורה דכיון דצריכין להכחשתה להכחיש האומר נתקדשה ואמתלא ל"מ רק דהוי כאלו שותקת וממילא אסורה ע"י האומר קדשתי [ולכאורה נראה דנוגע א"נ לאוסרה אפי' אינה מכחשת מסיפא קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי הוא אסור בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו וקשה כיון דהבת אינה יודעת למה מותרת בקרוביו דסתמא משמע שאינה יודעת כיון שלא נזכר דברי הבת במשנה ומוכח דאינה נאסרת רק ע"פ עד כשר אך לשיטת הראב"ד דס"ל דמיירי בלא הכחשתה די"ל דאין חילוק בין עד כשר לפסול והיכא דליכא הכחשה בתרווייהו אסורה לכתחיל' ואפ"ה א"ש דקטנה מותרת מחמת הכחשת האם אבל בלא הכחשה י"ל דאסורה וע"כ א"ת דל"מ אמתל' אך עדיין אינו מיושב מאי דתני מותרת בקרוביו דמשמע אפי' לכתחילה ומוכח ע"כ דיש חילוק