חמדת שלמה חלק ב פו

בקי' הואיל ושייכי בד"נ ונתיישב קו' הב"י כיון דע"כ כל א' מעיד שהיה היחוד בפניו ובפני עוד א' ע"כ לדברי שניהם היא מקודשת גמורה ומאי דמוכח בפ' השולח דמהני אם צוה לעדים לחתום לכ"א זה שלא בפ"ז וא"כ קשה ג"כ כיון די"ל שרק א' חתם על הגט בציוי הבעל והשני הוא שקר שלא ציוהו הבעל כלל י"ל כיון דלאחר כתיבת הגט מוסרים הגט להבעל למסור לה והוא ודאי לא ימסור לה גט בע"א ע"כ ממילא ידעינן דציוה לשניהם לחתום רק דאפ"ה הו"ל עדות מיוחדת כיון דאין רואים זא"ז ואף לשיטת הרי"ף דס"ל דע"ח לחוד כשר אליבא דר"א דאל"כ מנא ידעי שהיה עדי מסירה ולא ס"ל כמ"ש תוס' דמסתמא נמסר כדין וכמ"ש הר"ן דחייש דלמא לא ידע הבעל דצריך ע"מ וע"כ מוכח דע"ח לחוד מהני וא"כ קשה לכאורה דלמא טעי הבעל וסבר דע"א מהני וא"כ דלמא לא היה רק ע"א מ"מ נראה פשוט דלטעות כזה ל"ח דכ"ע ידעי דע"א אינו מועיל וזיל קרי בי רב הוא לא יקום עד א' באיש כן הי' נלע"ד ליישב דברי הר"ן אך משטרי ממון קשה שפיר דלמא לא מסר לו רק שטר בע"א והוא החתים עליו בשקר עד השני אלא מוכח לכאורה ע"כ דמקבלין עדות שניהם בכעין זה ואין חוששין למשקרים וראיתי בס' נתיבות המשפט להגאון הרב דק"ק ליסא ש"י הקשה הקושיא הנ"ל על הקיום לרבי נהי דע"מ שבשטר מעידים מ"מ ל"ה רק שטר בע"א ותי' דע"כ צ"ל דמקולי קיום הוא דלע"ד לא הועיל בזה דקשה על תחילת השטר דלמא ל"ה רק שטר בע"א וע"כ לומר כמ"ש

ולפמ"ש לעיל דלשיטת התוס' הוי עכ"פ עדות מיוחדת לרבי רק די"ל דס"ל שטר בע"א ל"מ מיושב קושית המור"מ שיף שהקשה ל"ל קאמר נ"מ בהא דרבי ספוקי לענין שובר ולפמ"ש בשובר ממילא מהני משום עדות מיוחדת אך לשיטת הרמב"ם י"ל דל"מ כיון דל"ה זכירה לרבי ול"ה עדות ברור רק על שיש כאן שובר בע"א ושובר בע"א ל"מ נגד שטר וא"כ שפיר הומ"ל נ"מ לענין שובר אמנם למש"ל ליישב קושית האו"ת גם זה מיושב די"ל דכל חילי' דשיטת הרמב"ם הוא מדאמר רב שנים החתומים כו' דהוי נרד"מ אפומי' דחד מוכרח כשיטת הרמב"ם וכיון דהוצרך להביא הא דרב ע"כ קאמר נ"מ בזה גופי', וראיתי בספר הפלאה הרחיק ג"כ הדרך הנ"ל לומר דלרבי מהני אפי' א"ז כלל מדקאמר בזו רבי לקולא משמע דבענין אחר ל"מ רבי לקולא ולפ"ז דלרבי ל"ב זוכרין הוי רבי לקולא בא"ז כלל, ומ"ש הוא ז"ל דטעמא דרבי משום מבש"כ אצ"ל וע"כ אינם נאמנים לומר שא"ז דהוי כמו כ"י יממ"א ק"ל א"כ למה צ"ל זה כ"י וזה כ"י ש"ח בכ"י לחודי' ליסגי כיון דמודה שכ' וא"נ לומר שא"ז ממילא עמש"ב הוא מעיד וגם הוא ז"ל לא עמד בשמועתו לפי מאי דמוכח בב"מ דרבי ס"ל מבש"ב אצ"ל וע"כ הניח דברי הרמב"ם בקושיא ובאמת כפי הנראה שהרמב"ם תלה פסול דא"ז הואיל וע"מ שבשטר הם מעידים משמע דלרבי ל"ב זוכרים וכמש"ל די"ל לרבי הקילו בקיום אפי' א"ז הואיל ומדאורייתא א"צ קיום גם הדקדוק הנ"ל י"ל דעקרא דמלתא ל"א לאשמועינן אלא אליבא דרבנן דהוי נרד"מ ואגב אורחין קאמר בזו רבי לקולא וע"כ ל"ק דהו"ל לומר בא"ז די"ל דהוא מילתא דפשיטא דל"מ גם לפמש"ל קמ"ל חדא דאית בה תרתי דה"ט דהוי נרד"מ הואיל ולרבנן אינם יכולים לקבל העדות רק על המנה שבשטר וע"כ ממילא א"ז ל"מ לרבנן

עוד נלע"ד די"ל באמת להרמב"ם בא"ז כלל ל"מ לרבי. ואע"ג דלרבי זכירה ע"י השטר ל"מ ול"ה זכירה כדמוכח מירושלמי ואפ"ה מהני ע"י צירוף אחר מ"מ בא"ז כלל י"ל דל"מ וכמ"ש התומים גם בספר הפלאה רצה לפרש כן בתחילה רק שכ' שהוא דוחק ובאמת לכאורה הוא מילתא בלא טעמא דממ"נ כיון דל"ה זכירה לרבי ואפ"ה מהני א"כ ה"ה בא"ז כלל, אך לע"ד יש להטעים הענין לפמ"ש הש"ך בישוב דברי הרמב"ם דטעמא הוא בא"ז כלל פסול דהוי מפ"כ דהוו כחרשים ואף דשטר ל"ה מפ"כ מ"מ בא"ז גרע משאר שטר ותמהו האחרונים עליו חדא דלהרמב"ם כל שטר הוא מפ"כ ואפ"ה מהני וא"כ מאי הועיל בישוב דברי הרמב"ם גם למה יהיה גרע א"ז ממתו דודאי א"ז ואפ"ה מהני ועי' באו"ת סי' כ"ח ובנה"מ סי' מ"ו שנדחקו מאוד בזה. ולע"ד י"ל לפמ"ש הרמב"ם שם בס"פ דכותב עדותו בשטר וא"ז לא מהני דהוי כמו הוגד לי מפי איש נאמן דל"מ ולכאורה קשה למה הוצרך הרמב"ם ליתן טעם מסברא הא ביבמות פד"א קאמר הגמ' להדי' זמנין דחזא בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפ"כ ועי"ש בנ"י ונ"ל לפמ"ש הרמב"ם בזוכר ע"י השטר הוא רק קל שהקילו בד"מ דמהני וראי' מסוגי' דיבמות הנ"ל כמ"ש הכ"מ דס"ל הא דזמנין דחזא בכתבא שיזכרו ע"י השטר ואפ"ה ל"מ אבל לחוש שלא יזכרו כלל ויעידו ל"ח כלל ובזה מיושב קושי' התוס' דכותב אדם עדותו ול"ח דלמא חזא בכתבא היינו משום דממ"נ אם יזכור ע"י השטר מותר להעיד בד"מ ואם לא יזכור כלל ל"ח שיעיד וכיון שכן ע"כ לומר דל"ה חד טעמא לפסול בזוכר ע"י השטר ובא"ז כלל משום גזה"כ דמפיהם דא"כ למה לא ניחוש שלא יזכור כלל ויעיד ע"כ המציא הרמב"ם דהפסול בא"ז כלל הוא מצד הסבר' לא מצד גזה"כ ע"כ ל"ח שיטעה במה שהו' סברא חיצונה דל"ה עדות ואף אם אין כוונת הרמב"ם מחמת ההכרח הנ"ל דאפשר לומר בפשוט היכא דא"ז מסתמא לא יאמר בב"ד שיודע ובודאי יאמר מחמת הכתב ולא יקבלו עדותו משא"כ בזוכר מחמת השטר י"ל שיטעה בזה דהוי זכירה ויאמר דברים כהוויותן שיודע ויצא משפט מעוקל אך בל"ז כיון דהרמב"ם כ' שהוא מצד הסברא דהוי כמו הוגד לי מפי נאמן ומסוגי' דיבמות אין ראי' לומר דיליף לה מגזה"כ די"ל דילפותא דשם הוא רק בא"ז מעצמו וע"י הכתב נזכר י"ל בא"ז כלל פסול מצד הסברא וכמ"ש הרמב"ם וע"כ א"ש דאף להרמב"ם הכשירו מפ"כ בשטר היינו מה דפסול מגזה"כ משא"כ בא"ז כלל לא נפקא לי' להרמב"ם מגזה"כ רק מצד הסברא דהוי כמו הוגד לי פשיטא דאף בשטר ל"מ וכיון דזכינו לדין דבא"ז כלל לא נפקא להר"מ רק מצד הסברא אין עליו שום עדות י"ל דהוי אפי' קצת ריעותא מה שא"ז כלל דבשלמא אי הוי ילפי' לה מקרא לא נוכל לומר דהוי ריעותא דמנ"ל הא דלמא רק מגזה"כ פסול כמו קרוב וכדומה אבל עכשיו לשיטת הרמב"ם דלא צריך לימוד לזה י"ל דהוי אפי' ריעותא מה שאינם זוכרים וע"כ באין כ"י יממ"א דנאמנים לומר שא"ז פסול השטר משום ריעותא ול"ק ממתו דשם אין ריעותא וההכרח לזה ממאי דא"ר דהוי נרד"מ וקשה קושית התוס' דמשמע אפי' אומר להדי' דמעיד על כ"י ל"מ גם מדמקשה הגמ' דשמואל אדשמואל וקשה דלמא שם ל"ה זוכרין לגמרי וכמש"ל ולפי"ז שפיר מצינן למימר דלרבי בעי ג"כ זוכרים מתוך השטר ונהי דלרבי ל"ה זכירה ופסול משום גזה"כ מ"מ כיון דאין כאן ריעותא מהני עדותם ע"י צירוף על כ"י משא"כ בא"ז כלל דהוי ריעותא י"ל אף לרבי ל"מ ואין להקשות לפי"ז הו"ל להרמב"ם לפ' הטעם דפסול בא"ז כלל משום הריעותא כיון דע"כ עדיין צריכנן לבוא לטעם זה י"ל ודאי אלו הי' בגדר עדות עכשיו ודאי דאין סברא לפסלו משום הריעותא רק מחמת שאינו עכשיו בגדר עדות שפיר יש לפסלו משום הריעותא ומכש"כ דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם דכל השטרות מועילים רק מד"ס וע"כ הם אמרו שלא יועילו בזה מחמת הריעותא כן נ"ל בעזה"י נכון מאוד ביישוב דברי הרמב"ם ועי' היטב בכל זה, אך לפי"ז דבא"ז כלל אף לרבי ל"מ משום הריעותא חוזר וניער קושי' הקצ"ח מתוספתא דגיטין הנ"ל אך כבר כתבתי דאין קושי' מתוספתא שאינו מובא בגמ' דידן גם אפ"ל דלשון אין יודעין אותו משמע שחתמו רק להתלמד ואפשר דהוי כמו אמנה שאין רשאים לעשות כן ויותר י"ל דאין מכירין מי הוא המגרש שאין מכירין אותו עכשיו מי הוא אבל יודעים שחתמו על הגט וזה אינו בגדר ריעותא, ובזה י"ל ג"כ מה שהקשה הקצה"ח בח"מ סי' מ"ו סעי' י' מסוגי' שיירות מצויות מתי' דר"י דקאמרי עדים מעולם ל"ח עי"ש בקצה"ח ולפי מה שכתבתי י"ל ג"כ דזה אינו בגדר ריעותא מה שאינם מכירים אותו רק